משנה שקלים פרק ה׳ משנה ג׳

ד' חותמות היו במקדש כו': הנסכים כולם שלש המינים והוא כי קרבנות הצאן שהם כוללים ב' מינים הכבשים והעזים יתחייב כל בהמה מהם כשהיא עולה או שלמים (או) נסכים עשרון בלול ברביעית ההין שמן ויין לנסך רביעית ההין ובמנין בהמות העולות והשלמים נופלין אלו השיעורין העזים הכל שוה לגדול ולקטן והכבשים אינם כן כי נסכי כבש בן שנתו או פחות נסכיו כאשר זכרנו כמו נסכי עז ונסכי איל והוא בן שנתים הם סולת שני עשרונים בלולה בשמן שלישית ההין ויין לנסך שלישית ההין וכן לכל איל ואיל וזה היה המין השני מן הנסכים והמין השלישי הוא נסכי בקר וכל אחד מן הבקר בין גדול ובין קטן שוים הם בנסכים המחוייבים בהם סולת שלשה עשרונים בלולה בשמן חצי ההין ויין לנסך חצי ההין וכן לכל עולה או לכל שלמים ושלמים והחטאת והאשם אינן טעונין נסכים אלא חטאת מצורע ואשמו בלבד כמו שנבאר כל זה ועקריו בתחלת מנחות ואם היה המצורע עשיר יקריב ג' בהמות ב' כבשים וכבשה והם עולה וחטאת ושלמים ונסכיהם שלשה עשרונים בלולה בשמן ולוג שמן זהו מין הרביעי של נסכים ואם הוא עני יביא כבש אחד ועשרון סולת ושתי תורים או שני בני יונה וכל זה לשון התורה דכרין תרגום ואיל אחד ודכרא חד ולפיכך היו כותבין בחותמות האיל זכר. ונקרא המצורע חוטא לפי שבעונותיו אירעו מה שאירעו כמו שהוא העיקר אצלנו. וחכ"א כי אין אנו צריכים חותם כתוב בו חוטא דל כי חוטא דל אינו צריך מן הנסכים אלא עשרון אחד כמו שאמרנו כיון שזה כמו זה נותנין לו חותם שיש בו גדי שהוא משמש עשרון אחד כמו שאמרנו. ואמרו זכרים ונקבות ענינו נסכי עולות שאינן באות אלא מן הזכרים מכל מין או נסכי שלמים הבאין מן הנקבות כי נסכי עולה ונסכי שלמים שוין כמו שהודעתיך ולשון התורה בנסכים עולה או זבח:

וארמית כתוב עליהן. לפי שהחותמות היו נותנין לכל הבא מן העם הצריך בן עזאי שיהא כתוב עליהן ארמית שרוב דבורן בלשון ארמית היה כמ"ש הר"ב. וכדי שהלוקח החותם ידע מה לוקח ואף ע"פ שאין כאן חשד שיתן לו חותם פחות ממה שנתן מעות מכל מקום אולי בטעות יתן כך ועל ידי זה שיכול הלוקח לקרות החותם לא יבא לכלל טעות. אבל במשנה ב' פ"ג לא פליג בן עזאי משום דסימני הקופות לא נמסר אלא לממונים על כך והם היו מגדולי וחשובי העם והיו מכירין בלשון הקדש ואף רבי ישמעאל דס"ל יונית היה כתוב עליהן לא מפני שכולם מגדולם ועד קטנם היו מורגלין בכך. אלא שהיו רגילין בו כמו בלשון הקדש. והר"ב כתב לעיל היו רגילין ביונית ולא כתב שרוב דבורם כו' כמו שכתב בכאן. אלא טעמא דרגילין היו בו כמו שהיו רגילים בלשון הקדש. וכך כתב הרמב"ם ברפ"ב דמגילה דלשון יוני היה מובן אצלם מפני שהם פירשו את התורה בלשון יון לתלמי המלך ונתפרסמה אצלם אותה העתקה עד שהיתה אצלם אותו הלשון כמו לשונם ועיין משנה ה' פרק דלקמן:

זכר. פירש הר"ב איל כו' והכי קרי ליה במשנה ד' פ"ג דר"ה*):

גדי משמש עם נסכי הצאן גדולים וקטנים. ר"ל עזים מן הצאן כדכתיב בפרשת ויקרא ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים [*וכן עוד בפרשת נסכים שבסדר שלח לך] קאמר תנא דשוים בנסכיהם גדולים וקטנים וכן בכבשה בין גדולה וקטנה אבל בכבש דוקא בן שנתו דאילו גדול נסכי איל מביא והיינו דתנן חוץ מן האילים ולפי דחותם גדי מרובה משל זכר וכולל יותר וכמו שכולל חותם עגל הלכך בפירושא מפרש לה התנא קודם זכר ובהזכרתו לשמות החותמות הקדים זכר לפי שהוא גדול יותר מגדי:

חוטא משמש עם נסכי ג' בהמות. שנסכיהם ג' עשרונות בלול בט' לוגין כו' וג' רביעית ההין יין כדתנן במשנה ו' פ"ט דמנחות וע"ש. והר"ב קיצר וסמך שילמוד סתום מן המפורש. ומ"ש הר"ב דלת"ק נותנין למצורע עני חותם גדי וכ"כ הרמב"ם הקשה ר' ענשקן חפץ לוג שמן דלמתן בהונות [ושיריו נאכל לכהנים כדין קדשי קדשים. כמ"ש הרמב"ם בספ"ד מהלכות מחוסרי כפרה. ואם כן צריכין להיות על טהרת הקדש] מאין היה מביאו. והשבתיו דזהו שאמר בירושלמי בזה הלשון וכבן עזאי חוטא דל למה היה מביא לוגו עמו ברם כרבנן מביא גדי. ע"כ. נראה דלבן עזאי קאמר דלא צריך להביא עמו מביתו הלוג. אבל לרבנן שהיה מביא גדי היה מביא לוגו עמו מביתו ונעשה על טהרת הקדש:

ארבעה חותמות היו במקדש ר"ל ד' מיני [מארקען] והוא חתיכת קלף קטן מחותם בחותם הגזבר שנותנו להקונה לסימן:

עגל ר"ל סימן לנסכי בקר, והן ג' עשרונים סולת בלול בחצי הין שמן, ויין לנסך חצי ההין:

זכר הוא הי' סימן לנסכי איל, שהיו ב' עשרונים סולת בלול בשמן שלישית ההין, ויין לנסך שלישית ההין:

גדי הוא הסימן לנסכי כבש, שהיו עשרון סולת בלול ברביעית ההין שמן ורביעית ההין יין לנסך:

חוטא נ"ל דהאי חוטא ר"ל המתטהר, כמו וחיטא את הבית [ויקרא י"ד], ור"ל שהי' סימן לנסכי מצורע עשיר המתטהר, מביא ג' עשרונים, וט' לוגי שמן לג' כבשין שמביא, א' לאשם וא' לחטאת וא' לעולה, דהיינו רביעית הין לכל כבש, וג' רביעית הין יין, ועוד לוג שמן למתן תנוך ובהונות, ששיריו לכהנים:

וארמית כתוב עליהן שהחותם נמסר לכל העם, שהיו רגילין בארמית טפי מבלשון הקודש, וכשיבין מה נמסר לו, לא יוכל לבוא כל כך בנקל לידי טעות:

חוטא דל ר"ל מצורע עני שאינו מביא רק כבש א' לאשם שטעון נסכים, אבל החטאת ועולה שמביא, היו ב' תורים או ב' בני יונה, שאין טעונים נסכים. ולת"ק לעני יהבינן ליה חותם גדי, והלוג שצריך לבהונות, מדאינו קרב ע"ג המזבח לא חיישינן כל כך שיעשה בטהרה יתירה, להכי יביאנו מביתו:

עגל משמש עם נסכי בקר גדולים וקטנים זכרים ונקבות ר"ל בין כשצריך נכסים לעולה שאינו רק זכר, ובין כשצריך לנסכים של שלמים שכשר כשהיא זכר או נקיבה:

גדי והא דאקדים הכא ותנא גדי קודם לזכר, דלא כסדר דרישא דנקט זכר קודם לגדי, ה"ט משום דעגל וגדי שוי' בדינייהו, דשניהן בין גדולים או קטנים וכו', להכי נקט להו גבי הדדי:

חוץ משל אילים איל כשר משיכנס ל"א יום בשנת ב' שלו, ורק עד שיהי' בן ב' שנים שלימות:

[עוד נ"ל דלהכי כתבו עגל ולא כתבו שור, שלא יטעו לומר דוקא בשור אמרה תורה שיעור זה מדכתבה תורה גבי נסכים מלת שור אבל בעגל יתנו פחות, או שיטעו לומר שעגל אינו ראוי להקרבה כלל, והרי שור בן יומו קראוי שור [כב"ק דס"ה ב']. ובאיל כתבו זכר, שלא יטעו לקרותו איל בקמץ שהוא חיה, מדלא היו מורגלים בהברת הנקודות [ככוזרי ג' ל"א]. וכמו כן בכבש כתבו גדי, שלא יטעו כיששכר מכפר ברקאי דכבש מעולה טפי מעז [כבפסחים דנ"ז ב']. ולמצורע המתטהר קראו חוטא, כדי לעוררו לתשובה, דעל ז' דברי' נגעים באים [כעירכין דט"ז א']:

ארבעה חותמות וכו'. השתא מפ' יוחנן על החותמות:

וארמית כתוב עליהם עגל דכד גדיא חוטא דל וחוטא עשיר. כך צ"ל אכן במשנת ה"ר יהוסף ז"ל לא מצאתי מלת גדיא בתרגום רק גי בלא אלף: בפי' רעז"ל צ"ל ואם לא היה למצורע אלא חותם אחד היו נותנין למצורע עני עשרה לוגין ות"ק וכו' או צ"ל שלש עשרונות ת"ק וכו':

גדי משמע וכו'. ברישא תני דכר בתר עגל דשניהם גדולים וקמפ' גדי בתר עגל דשניהם שוין לשמש לגדולים ולקטנים:

זכר משמש. ה"ר יהוסף ז"ל הגיה איל משמש: גם הגיה בכולה מתני' במקום עם נסכי לנסכי בשם ס"א. ובירוש' יליף דשעיר בין גדול בין קטון שוה לכבש בן שנתו מקרא דכתיב ככה יעשה לשור וגו' וכתיב בסיפיה או בעזים הקיש הכתוב גדול שבעזים לקטון שבתיישים מה זה בשלשה לוגין אף זה בשלשה לוגין וכו' קרא יתירה הוא לדרשא דדריש ליה בירוש' עלה דמתני':

חוטא משמש לנסכי שלש בהמות הכא סתם לן כרבנן: ואיתא למתני' במנחות פ' שתי מדות (מנחות דף צ"ב) ופי' שם רש"י שבכתיבת יד גדי משמש וכו' שמי שהיה מביא צאן בין גדול בין קטון בין זכר בין נקבה ולא היה לו סלת ויין לנסכים היה נותן מעות לגזבר ונותן לו גזבר חותם שכתוב עליו גדי ומראהו לממונה על הסלתות ונותן לו נסכים ע"כ: