משנה שקלים פרק א׳ משנה ו׳

ואלו שחייבין בקלבון כו': כבר ידעת כי חובת כל אדם הוא מחצית השקל והשקל הנזכר בתורה הוא שקורין אותו במשנה סלע והסלע שני שקלים והיו חצאי השקלים המבוקשים לצורך בני אדם אליהם והיו נותנין בין השקל השלם ובין השני חצאין מעט מכסף והיו קורין אותו קלבון וכשבאו שנים ונתנו שקל א' בעבורם נאמר להם שיתנו להקדש קלבון א' שיש בין ערך השקל ובין מחצית השקל ורבי מאיר אומר שהם חייבים בשני קולבנות כי כל אחד מהם אילו היה רוצה לקחת שני מחציות שקל בשקל היו לו להוסיף קלבון ומאחר שלא יגיע למשקל חצי שקל אלא אחר נתינת קלבון יש לו על כל אחד משניהם לתת קלבון על כל פנים ואם שקל אדם שקל בשבילו ובשביל מי שאינו חייב בשקל כגון הנשים והעבדים שנתינת אותו חצי שקל חסידות לא חובה אינו חייב בקלבון והכל מודים שאם נתן סלע כדי ליקח מן האדם המקבל השקלים שקל ויחשוב לו בשקל בשביל אדם שהוא חייב בשקלים שיתן שני קולבנות האחד המחויב לשקל שלקח בסלע והשני המחויב עליו באותו שנתן בשבילו או בשביל חבירו ואין הלכה כר"מ:

קלבון. פירש הר"ב דבר קל וכו'. להכריע ביניהם. כלומר כמ"ש הרמב"ם קולבון מה שיש בין ערך השקל ובין מחצית השקל. שחציי השקלים הכל צריכין כדי שיתן כל אחד ואחד חצי שקל שהוא חייב. לפיכך כשהיה אדם הולך אצל שולחני ומצרף שקל בשני חצאין יתן לו תוספת על השקל. ע"כ בפירושו וחבורו רפ"ג מהלכות שקלים. אבל הוא לא הזכיר לשון הכרע. ובפירש"י דסוף בכורות כתב. קלבון הכרע וי"א חלוף שאין ב' חצאי סלע יוצאין בסלע בלא חילוף מועט ע"כ. משמע דפי' דהכרע היינו הכרע ותוספת בעלמא כעין וחייב להכריע בסוף פ"ו דב"ב. וכ"כ בספ"ק דחולין לשון הכרע שחייבין להכריע שקליהן. וכן לשון הר"ב שם ובמשנה ג' פ"ט דבכורות וכאן ארכביה אתרי רכשי. [*וכמה הוא הקלבון במשנה סוף פרקין]:

אבל לא כהנים. כיון שאין ממשכנים אותם. כ"מ פ"ג מה' שקלים ונ"א ל"ג כהנים ואינה עקרית. דהא תנן השוקל ע"י כהן פטור. אם לא שנאמר דל"ג נמי. ואפשר לדקדק כן מל' הר"ב שכתב השוקל ע"י אשה. ואי איתא דגרס ע"י כהן ה"ל לכתוב השוקל ע"י כהן. דלמה דלג אלא דל"ג ליה. אבל לא מצאתי נוסחא זו בספר:

[*השוקל ע"י כהן. עיין במשנה דלקמן]:

ואם שקל ע"י וע"י חברו חייב בקלבון אחד. פי' הר"ב דסבר הנותן מחצית השקל כו' פטור. ורישא דתנן ואלו שחייבין כו' היינו כשבאין שנים ונותנין שקל שלם ומציעתא השוקל על ידי כהן כו' היינו נמי כששוקל על ידו וע"י כהן. וכן פי' הרמב"ם:

הנותן סלע ונוטל שקל. כתב הר"ב זקל האמור כאן הוא מחצית השקל. וטעם זה מפני שהעם קורין שקלים לחצי הסלעים שהיו שוקלין בכל שנה. ושקל של משה קוראין סלע כתרגומו. רמב"ן בפי' החומש [*ועיין במז' פ"ח דברכות [צ"ל דבכורות]]:

ואלו שחייבין בקלבון [אזשיא] [ועי' רפ"ב]. דמשום דלפעמים יצטרכו הגבאים להחליף חצי השקלים על שקלים שלמים, או איפכא. וכדי שלא יפסיד ההקדש עי"ז, להכי תקנו דבין שיתן חצי שקל או שקל שלם, יתן דבר מועט יותר מחצי שקלו [אמנם לרש"י חולין דכ"ה ב' עיקר דין קלבון היה רק בנותן חצי שקל, רק משום לא פלוג תקנו שאפילו שנים שנותנין שקל שלם יתנו ב' קלבונות]:

על ידי קטן ר"ל בשבילן:

פטור אפי' הלוה להן, דאילו במתנה אפילו בעד בר חיובא פטור מקלבון:

ואם שקל על ידו ועל יד חבירו ר"ל ששקל שקל שלם, בשביל עצמו ובשביל חבירו ומיירי שהלוהו לחבירו:

חייב בקלבון אחד דס"ל דהנותן חצי שקלו פטור מקלבון מן התורה, ולהכי בנתנו שקל שלם חייבין רק קלבון א' שלא יפסיד ההקדש כשיחליף הסלע על חצאי שקלים [ומכאן משמע כפירושו קמא דלעיל]:

הנותן סלע ונוטל שקל הוא מחצית השקל שבתורה דמנה של קודש כפול היה:

חייב שני קלבונות א' בשביל חצי שקלו, דמדנתן שקל שלם, אפילו לא היה מחזיר לו ההקדש כלום היה צריך לתת קלבון, והקלבון הב' חייב בשביל מה שנטל מההקדש לחזרה:

ואלו שחייבין בקולבון וכו' רפ"ג דהלכות שקלים וסי' ב' ו':

לוים וכו'. סתמא כריב"ז:

אבל לא כהנים ולא נשים. דכיון דאין ממשכנין לכהנים כמו לנשים כי היכי דנשים פטירי הכי נמי כהנים הר"ש שיריליו ז"ל:

השוקל ע"י אשה וע"י קטן וע"י עבד וע"י כהן פטור. כך כתב לשון המשנה החכם הר"ש שיריליו ז"ל: ופי' דהא קמ"ל דאע"ג דבהלואה הוא דיהיב להו ולימא כיון דהתחיל במצוה אומרים לו מרוק וליחייב בקולבון קמ"ל דמיפטר דלא עדיף מכי יהיב כהן או עבד גופיה שקל להקדש: ואית דל"ג אלא אבל לא נשים ומדלגים מלת כהנים וכן נמי לא גרסי מלת הכהן כלל ועיקר אלא השוקל ע"י אשה וכו': אבל מכ"מ שם רפ"ג משמע דגריס השוקל על יד הכהן על יד אשה וכו' אבל על מלת כהנים כתב דאית דגרסי לה ואית דל"ג לה. וכן ג"כ ה"ר יהוסף ז"ל מחקה:

ואם שקל על ידו וע"י חברו חייב בקולבון א'. כתוב בתוספת יום טוב פי' הר"ב וכו' אבל הר"ש שיריליו ז"ל כתב ה"ג ואם שוקל על ידו של חברו חייב שני קולבונות והרמב"ם והרא"ש ז"ל גרסי דאם שוקל על ידו ועל יד חברו חייב בקולבון א' ר"מ אומר שני קולבונות ופירשו דמיירי שנתן סלע שלם עליו ועל חברו רבנן סברי כיון דלא נתן שקל חייב קולבון א' ואם נתן שקל פטור ור"מ סבר דאף אם נתן שקל חייב ועתה שלא נתן מטבע שאמרה תורה חייב הכרע עליו ועל חברו. וקשה לגרסתם דבירוש' אמרי' דמתני' ר"מ היא משמע דסתם לן תנא כר"מ ועוד לפירוש דידהו כששקלו שני אנשים סלע א' אין חייבין אלא קולבון א' דקיי"ל כרבנן. ול"נ דחיייבין ב' קולבונות דכל חצי סלע חייב להכריע להקדש וכן כתב רש"י ז"ל במסכת חולין בפ"ק ובבכורות והכי ס"ל בירוש' בפירקין וכי תנן לקמן דכי חלקו חייבין בקולבון בקולבון שני קאמר כמו שאפרש לקמן על הירוש' בעה"י. והנוסחא שכתבתי למעלה מצאתי בספר ישן מאד שנכתב בשנת חמשת אלפים ושבעים והיא העיקר וה"פ אם נתן שקל על חברו חייב שני קולבונות דר"מ ס"ל דקולבון חייב מן התורה כדיליף וחד שדו ליה רבנן להכרע דאפי' בהדיוט איכא הכרע כדאמרי' צדק משלך ותן לו וכ"ש להקדש עכ"ל ז"ל: ומ"מ כולהו פירשו דבהלואה מיירי וטעמא הוי דאי בנותן לו במתנה הא קתני בסמוך השוקל על יד עני על יד שכנו וכו' פטור: והילך לשון הירוש' תני אלו חייבי' בקולבון קולבון א' ר"מ אומר שני קולבונות מתניתא דר"מ היא דר"מ אמר כשם ששקלו תורה כך קולבונו תורה דא"ר מאיר מין מטבע של אש הוציא הקב"ה מתחת כסא הכבוד והראה לו למשה ואמר לו זה יתנו כזה יתנו:

הנותן סלע ונטל שקל. תוס' פ' אלמנה ניזונית דף צ"ט. ר' אלעזר אמר כולה דר"מ היא אחד שקל שהוא נותן ואחד שקל שהוא נוטל ורב אמר כדברי הכל היא דאי כר"מ שלשה חייב אחד שקל שהוא נוטל ואחד שקל שהוא נותן ואחד לדבר תורה דעתיה דרב שלשה קולבונות הם אתא ר' ירמיה ורב שמואל בר רב יצחק בשם רב שלשה קולבונות הם ע"כ: