משנה שבת פרק ט׳ משנה ה׳

המוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה כו': כבר בארנו כי ביצה קלה היא ביצת תרנגולת ותבלין בשמים כמו הפלפלין והזנגביל ובלנגאן וקדה ודומיהן וכולן מצטרפין זה עם זה לפי שפעולתן אחת: איסטיס ני"ל בלשון ערבי והוא דבר שצובעין בו כעין הרקיע. ופואה בערבי אלפו"ה והם שרשי עשב אדומים צובעין בהם אדום: סבכה כובע הראש שעושין כמין ציץ על המצח או על הראש: נתר ובורית וקומניאה ואשלג כלם דברים הרוחצים בחוזק ומלבנים ושמותם בערב ידוע: כתם הוא כתם הדם הנמצא בבגד והוא בספק אם הוא דם נדה או לא ורוחצים אותה בשבעה דברים ממרקין ומלבנים ומכללם אלו הארבעה כאשר נבאר בנדה. ואין הלכה כרבי יהודה:

המוציא עצים כדי לבשל וכו'. אע"ג דתנן במשנה ה' פ"ח קנה שהוא עב וכו' כדי לבשל וכו'. איצטריך לאשמעינן בעצים דלא תימא דחזו לעשות בהן שן של מפתח ובכ"ש לחייב קמ"ל. גמ':

תבלין. כתב הרמב"ם כמו הפלפל והזנגביל וגלנגאן וקדה ודומיהן. וכולן מצטרפין זה עם זה לפי שפעולתן אחת ע"כ. וכל אלו הם מיני מרקחות ודברים שריחן טוב ועי' במשנה ו' ומ"ש שם בס"ד. ולאפוקי שאר דברים שמתבלין בהם התבשיל כמו השום והבצל. ותמיהני דבפ"ב דערלה משנה ט"ו מפרש תבלין כל דבר שמתבלין בו ואפילו שום וכו' וכי תימא דהתם לנתינת טעם לאסור התבשיל והכא להוצאת שבת שאני. לא מסתברא כלל לחלק. דהא כל שיעורי שבת הולכין אחר דרכן של בני אדם לעשות בדברים ההם. וכיון שהשום ודומיו בכלל תבלין לענין נ"ט ה"נ שיהא בכלל תבלין לענין הוצאת שבת. ועוד דבגמ' הכא אדתנן ומצטרפין זה עם זה פריך לה מההיא מתני' דערלה דתנן ומצטרפין ואתמר עלה במיני מתיקה שנו טעמא דחזו למתק את הקדירה הא לאו הכי לא ומשני ה"נ דחזו למתק. הא קמן דבחדא מחתא מחתינהו. ולא עוד אלא שלפי דעת המקשן ס"ד דבהני דהכא כליל טפי מההוא דערלה. ועיין רפ"ט דחולין. וראיתי בפי"ח מה"ש שהרמב"ם שם העתיק המשנה שבכאן כלשונה וכתב עליו המגיד וז"ל ומ"מ נראה לפי הגמ' שאין מצטרפין אלא בשכולן מיני מתיקה וכן פרש"י ז"ל ויש לרבינו שם פי' אחר עכ"ל. ובפי"ב מהמ"א כתב הרמב"ם ההיא דערלה תבלין שהם ב' או ג' שמות וכו' ואסברה לה בכרפס וברפ"ט דשביעית תנן לה בהדי מיני ירקות וכן רגילין ליקח בלילי פסחים לטיבול הראשון מה שקורין בל"א פיטרזי"ל ואומרים שהוא מה שנקרא בל' חכמים כרפס ובירושלמי דשביעית מאי כרפס שבנהרות ריב"ח אמר פיטרוסלינין. וצ"ע. [* ואי אין מתבלין לביצה אלא באלו שזכר הרמב"ם ודומיהן ניחא דלא מצי מיירי הכא אלא באלו בלבד וראיתי בתוס' דפ' תולין (שבת דף קמ"א) בסד"ה הני פלפלי כו' שכתבו דאין נראה שיהא בכלל תבלין אלא ירקות כעין כמון אבל שומין ובצלים אינם בכלל תבלין ע"כ]:

אסטיס. עיין מ"ש בס"ד במ"ה פ"ב דכלאים:

[* בסבכה. ס"א פי סבכה וכן העתיק רש"י]:

קמוניא: פירש הר"ב עשב שמנקין בעפרו. כלומר שמייבשין אותו וכותשין הדק הדק עד שנעשה כעפר וכיוצא בזה תמצא בפי' משנה ג' פי"ד:

כדי להעביר על הכתם. כדתנן במ"ו פ"ט דנדה:

המוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה כלעיל פ"ח סי' נ"א. נ"ב. נ"ג:

תבלין בשמים. שומים. בצלים. ושומן (עי' ר"מ ערלה פ"ב מ"י):

כדי לתבל ביצה קלה ה"נ בעינן ביצה קלה דהיינו ביצת תרנגולת דמדהיא עריבה לחיך טפי משאר ביצים. א"צ תבלין מרובים להמתיקה:

ומצטרפין זה עם זה כל מינים שבתבלין:

קליפי אגוזים קליפה ירוקה שעל האגוז בעודה לחה ראוי לצבוע:

קליפי רמונים (גראנאטאפפעל):

אסטיס (וויידענקרויט) שעושין ממנו (אינדיג):

ופואה (פערבער ראטה):

כדי לצבוע בהן בגד קטן בסבכה רגילין לתת בראש הסבכה מטלית צבוע:

(אלויען). וי"א (זאלפעטטער):

ובורית קמוניא ואשלג הן ג' מיני עשב המנקין הבגדים בכביסה:

רבי יהודה אומר כדי להעביר על הכתם אשה שמצאה כתם בכתנתה. ומסופקת אם הוא דם נדה או צבע. בודקתו במינין אלו (כפ"ט דנדה מ"ו):

המוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה. והשתא הדר תנא לדיני שיעור הוצאה דאיירי בה ואזיל מריש משנת ועוד כלל אחר אמרו וכו' עד סוף פ' הזורק דזריקה תולדה דהוצאה היא:

תבלין כו'. עי' במ"ש בפרק שני דערלה סי' ו' סוף סי' י':

קליפי אנוזים וקליפי רמונים וכו' כצ"ל ומייתי לה במכלתין פ"ח דף ע"ט. ופי' שם רש"י ז"ל פי שבכה קופיא נותנין בגד באמצעיתה ע"כ. ובגמ' פריך עלה ורמינהי המוציא סמנין שרויין כדי לצבוע בהן לאירא ומשני מתני' בשאינם שרוין והבא לשרות אינו שורה פחות מכדי בגד קטן. ובירושלמי פריך תמן לקמן פי"ג תנינן שיעור המלבן והמנפץ והצובע והטווה שיעורו וכו' והכא את אמר הכין ומשני תמן בצובע ברם הכא במוציא לצבוע:

בגד קטן פי שבכה. ס"א בגד קטן בשבכה וכן בערוך ובהרי"ף ז"ל בסבכה. ובקצת נוסחאות כסבכה וכן הוא בירוש':

מי רגלים. תנא מי רגלים עד בן מ' יום ותוס' ז"ל גרסי עד מ' יום פי' דמשלשה ימים עד מ' יום מעבירין אותה על הכתם אבל תוך שלשה ולאחר מ' יום אין מעבירין:

נתר. תנא נתר אלכסנדרית ולא נתר אנפנטרין:

קמוליא. ס"א קמוניא בנו"ן. וכתב הר"מ לונזאנו ז"ל אבן סינא קמוליא בלע"ז טירא די אשפנייא הוא רקועי לבנים מזהירים טובים בטבעם כאפוריים וממנו יש הרבה מה שאין לו וכולו מתפרך מהרה ע"כ:

בפי' ר"ע ז"ל צריך להגיה שלוף דוץ בצדי [ברע"ב ד"ר "שלוף דון".]:

ואשלג כדי לכבס בהן בגד קטן בשבכה. אשלג בלשון תלמוד שונאגא שמיה ומשתכח בנוקבא דמרגניתא ומפקי ליה ברמצא דפרזלא:

כדי להעביר על הכתם. כך צ"ל: