משנה שבת פרק ט׳ משנה ב׳

מנין לספינה שהיא טהורה כו': מנין לערוגה שהיא ו' על ו' טפחים כו': ראייתו מאמרו בלב ים שהיא כמו הים וכאשר הים אינו מטמא כמו כן כל מה שבתוכו אינו מטמא ואפי' היתה ספינה של חרס ואפי' טעונה ביבשה והורידוה לים: וערוגה ששה על ששה טפחים כבר בארנוהו בפרק שלישי מכלאים ואני אזכיר לך ממנו בכאן מעט מזער כפי דרכנו זה והוא כי אנחנו צריכים שיהיה בין כל זריעה וזריעה ריחוק טפח ומחצה כדי שלא יתערבו משום כלאים אלא אם תהיה זוית בצד זוית או בצד צלע מקום זריעה שניה אז לא נצטרך להרחיק ביניהן כי הגבלת הזוית יראה הבדלתם וכבר ציירנו בכלאים צורות הרבה ואני אצייר לך בכאן אחת כדי שיתבאר ענין זאת ההלכה ואיך יזרע אדם חמשה זרעים וראייתו ממלת זרועיה שהיא מורה על הרבוי ואינו ראיה אלא היא אסמכתא חלושה כמו סימן וכשתרצה לדעת דיני ערוגה תעיין דברינו בחמישי [צ"ל בשלישי] בכלאים והוא כולו דבר אמת ואינו לרבי עקיבא בלבד:

שנאמר דרך אניה בלב ים. פירש הר"ב מה ים טהור. כדתנן בפ"ק דמקואות. [* ומ"ש הר"ב ואפילו היא של חרם פירשתיו במשנה ג' פ"ב דכלים]:

מנין לערוגה וכו'. עיין מה שכתבתי בזה בס"ד ברפ"ג דכלאים:

שנאמר כי כארץ וגו'. כתב הר"ב וששה טפחים ליכא למילף מקרא אלא קים להו לרבנן וכו'. ואור"ת דמ"מ איצטריך קרא דאי לאו קרא ה"א אע"ג דלא ינקי איכא ערבוב ואסור קמ"ל קרא דבכה"ג ליכא ערבוב ובקרא לחודיה נמי לא סגי דלא הוי ידעינן בכמה שרי קרא אבל השתא דקים להו לרבנן דחמשה בשיתא לא ינקי אית לן לאוקמי קרא בשיתא. תוס':

מנין לספינה שהיא טהורה ר"ל שאינה מק"ט:

דרך אניה בלב ים מה ים אין מק"ט. כ"כ ספינה. ואפי' היא של חרס. וכ"ש של עץ. ואפילו טענוה ביבשה והורידוה לים. דמטולטלת מלא וריקן. אפ"ה אמקט"ו:

מנין לערוגה שהיא ששה על ששה טפחים שזורעין בתוכה חמשה זרעונין ולא יותר. ואף דבכל דוכתא מלת זרעונים כולל כל הנזרע. הכא רק בירקות שרי לזרוע ה' מינין בערוגה. מדכך הדרך לזרוע מהן מעט מעט:

ארבעה בארבע רוחות הערוגה מניח בכל זוית טפח על טפח פנוי. וזורע ד"ט האחרים ברוחב טפח. וכן בכל רוח ורוח:

ואחד באמצע ר"ל טפח על טפח זורע באמצע. כדי שיהיה מובדל מהירקות שבצדדים טפח ומחצה לכל רוח כתמונה א). או שיזרע באמצע ח' טפחים. אבל יגע בהזרוע בד' הצדדים רק בראש תור. כתמונה ד). אבל טפי מה' מינין. אף שמרחיקין זמ"ז טפח ומחצה שהוא שיעור יניקה. או נוגעים בראש תור. אפ"ה אסור. מדהו"ל עירבוב:

כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח זרעה לא נאמר אלא זרועיה תוציא. חד. צמחה. חד. זרועיה. תרי. תצמיח. חד. הרי ה' וקרא מיירי בסתם ערוגה שהיא ו' טפחים. מדקים להו לרבנן דבכה"ג לא ינקי מהדדי:

מנין לספינה וכו'. ר' עקיבא קאמר לה כנלע"ד וכן ערוגה אע"ג דבודאי מוסכמת ודברי הכל היא. אבל מנין לפולטת היא דלא כר"ע כמו שיתבאר בסמוך:

שנאמר דרך אניה בלב ים. בגמ' בברייתא יליף לה חנניה משק מה שק מיטלטל מלא וריקן אף כלי עץ שהוקשו לשק בקרא דמכל כלי עץ או בגד או עור או שק בעינן דמיטלטל מלא וריקן לאפוקי ספינה דלא מיטלטלה מלאה ואיכא בינייהו ספינה של חרס שלא הוקשה לשק בההוא קרא דלחנניה טמאה אע"ג דלא מיטלטלה מלאה אי נמי ספינת הירדן שהיא של עץ אלא שהיא קטנה דמיטלטלא מלאה ג"כ ע"י שורים או ע"י אדם ולחנניה טמאה ולרב פפא כפי גירסת רש"י ז"ל ר' יוסי דברייתא דמייתי בגמ' כחנניא דספינה של חרס או ספינה קטנה דהיינו ספינת הירדן טמאה וכפי גירסת ר"ת איפכא דלר' יוסי טהורה כתנא דידן:

בפי' ר"ע ז"ל לשון המתחיל בלב ים וכו' עד ואפי' טענוה ביבשה. אמר המלקט כגון ספינת הירדן וכדכתבינן:

מנין לערוגה שהיא ששה על ששה. יש אומרים דערוגה ששה נפקא לן מדכתיב לחייו כערוגת הבושם ומשמע לחייו לשון לוחות וכן היו ששה על ששה מכלל דערוגה נמי כן הוא. תוס' ז"ל:

בפי' ר"ע ז"ל בד"ה שזורעים צריך להגיה בסופו ערבוב [ברע"ב ד"ר בטעות ערבו"]:

ד' על ד' רוחות הערוגה. פ"ק דקדושין דף ל"ט ופי' הר"ן ז"ל ד' על ד' רוחות הערוגה כלומר באמצע כל רוח ורוח וא' באמצע כלומר באמצע הערוגה ע"כ ופי' רש"י ז"ל ד' על ד' רוחות הערוגה דשיעור יניקת כל זרע טפח ומחצה עם מקום הזרע הרי מן הזרע הנזרע בגבול הערוגה כנגד האמצעי ועד האמצעי שלשה טפחים ע"כ:

בפי' ר"ע ז"ל דבור המתחיל ארבעה וכו' עד וליניקה [ברע"ב ד"ר בטעות ולינקיה.] פשוט הוא שכצ"ל. בסוף לשוט ז"ל שכתב ובמס' כלאים פירשתי הלכות ערוגה וכו'. אמר המלקט תמצאינו כתוב בשמו ז"ל ברפ"ג דמסכת כלאים בכלל לקוטי בחבור זה אבל פה העתיק ר"ע ז"ל לשון רש"י ז"ל בקיצור. וי"ס דגרסי' ארבעה בארבע רוחות ול"ג מלת על וכן הוא ברי"ף ז"ל:

ואחד באמצע שנא' כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרעה תצמיח לא נאמר אלא זרועיה תצמיח. כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל: