משנה שבת פרק ה׳ משנה א׳

במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה כו': אפסר הוא חבל שקושרין על פיות הגמלים. וחטם הוא טס של ברזל שקושרין אותו על הלחיים ובלשון עברי פח את פחי הזהב ומה שדקדק בנאקה לבנה לפי שהיא חזקה יותר ותצטרך שמירה מעולה. ולובדקים הוא מין מן החמורים שאינן למודים והוא בינוני בין חמור הבר ובין חמור הישוב: ופרומביא הוא רסן של ברזל. ושיר הוא המתג. וענין אמרו יוצאין בשיר ונמשכין בשיר שיוצאות הבהמות בעלי השיר וכליהן כרוכין על צואריהן ונמשכין בשיר כי הוא מותר למושכן במתג שלהן. ומזין עליהם ר"ל על אותן המתגין כשנטמאו באהל המת. ואמר וטובלים במקומם בתנאי שלא יהיו חלקי אותן המתגין דחוקות קצתם על קצתם ויהיה הריוח ביניהם מעט כדי שלא יעשו חציצה ודע כי העיקר אצלנו כי כל מה שהוא מתכשיטי הבהמות אינו מקבל טומאה כאשר נבאר במסכת כלים ומה שאומר בכאן כי השיר וכיוצא בו מקבל טומאה לפי שהוא מכלי האדם בשעת הרכיבה לפי שהוא מנהיג בה הבהמה והוא מתשמישי האדם לפיכך מקבל טומאה:

במה בהמה יוצאה. פירש הר"ב מידי דמנטרא כו'. ועיין בסוף הפרק:

יוצא הגמל. הכא פתח לפרושי במאי דפתח וליכא קפידא כמ"ש ברפ"ק בס"ד:

ונאקה. פי' בערוך [ערך נקה] גמל נקבה כשראויה למשא קורין אותה נאקה:

מזין עליהן. כתבו התוס' דאיצטריך לאשמעינן במקומן דלא חיישינן שמא תפול ההזאה על הבהמה ויפסלו כדתנן במסכת פרה (משנה ג' פרק בתרא) נתכוין להזות על האדם והזה על הבהמה אם יש באזוב לא ישנה עכ"ל. דנפסלו במלאכה דהזאה של בהמה (אינה) [אין שם] הזאה עליה והוי להו כמים שנעשו בהן מלאכה כך פי' רש"י בפ"ק דיומא דף י"ד. והר"ש מפרש טעם אחר. אבל לפי' הר"ב והרמב"ם דהתם שפירשו לא ישנה שאינו צריך לטבול שנית אלא יזה במים שנשארו באזוב הואיל ותחלת טבילתו כשרה היתה. נפרש דאיצטריך לאשמעינן שלא נחוש לשמא יתכוון להזות על הבהמה ויזה על הכלים דתנן בסיפא דהזייתו פסולה עד שישנה. והוא לא ישנה. ומ"ש הר"ב דלהכי מקבל טומאה הואיל ועשוי לאדם שינהיג בו את הבהמה. פי' לצורך האדם וז"ש הרמב"ם שהוא מכלי האדם בשעת הרכיבה וכן דקדק הר"ן וכתב כדי למשכה למקום שירצה:

וטובלין במקומן. נראה דאיצטריך לאשמעי' דלא חיישי' שמא יטביל אותו בלא ריפוי ויהיה מהודק בבהמה וחוצץ. ועיין רפ"ו ומ"ש שם בס"ד:

במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה לרה"ר. דאדם מצווה על שביתת בהמתו מדאורייתא בכל מלאכה מל"ט מלאכות (כלקמן רפכ"ד א'). רק כל משא שמשתמרת בו. לא הוה כמשאוי. אבל כשהוא לנטירותא יתירתא. יותר הרבה מהצורך או שאינה משתמרת בו כלל. או כשהוא לנוי שאינה רגילה בו. הוה כמשא (ש"ה ס"א):

יוצא הגמל באפסר (האלפטער). והוא חבל שבצוארה:

ונאקה (דראממעדאר). והוא מין גמל נקבה שקלה לרוץ. וחזקה יותר מגמל:

בחטם טבעת ברזל שבחוטמה. דצריכה נטירותא יתירתא:

ולובדקיס חמור מלוד שחזק ביותר:

בפרומביא רסן ברזל שנקראת בלשון רומי פרענום ובל"א (געביס):

וסוס בשיר (האלז קעטטע):

וכל בעלי השיר ככלבי ציידין:

יוצאים בשיר ונמשכים בשיר ר"ל מותר למשכן בחבל שבשיר:

ומזין עליהם וטובלין במקומן אמזין נמי קאי. דבנטמאו במת מזין עליהן בג' וז'. ונטבלין אח"כ בעודן בצואר הבהמה. וקמ"ל בהזאה. דלא חיישי' שמא יתכוון להזות אבהמה ונפסלה ההזאה ובטבילה קמ"ל דאינו חציצה מדרפויין בצוארה. ואע"ג דתשמישי בהמה וכלים אמקט"ו. הכא שאני דמדאורחא בהן למשוך הבהמה. כתשמישי אדם דמי (גמ'):

ונ"ל שזה אינו אותו לוד שבחלק בנימין (כמגילה ד"ד א'). שהיתה בגבול מערב א"י סמוך לגבול ח"ל (כגיטין רפ"א מ"א). ושם הי' ב"ד של ר"א (כסנהדרין דל"ב ב'). והיתה כמהלך יום מירושלים (כמעשר שני פ"ה מ"ב). ונקרא כעת המקום ההוא לאדא. אבל הך דהכא הרי אמרי' בגמ' שהוא חמרא לובא. וכ' תוס' דלובא הוא מצרים. ונקרא כ"כ בתנ"ך (דה"ב י"ב ג'. ונחום ג' ט') וכן עוד היום יש מדינה בדרומית מצרים שנקראת לביען. והיא הנקראת לפנים לוד. וכן אשכחנא בישעי' (ס"ו פי"ט) ובירמיה (מ"ו פ"ט) וביחזקאל (כ"ז פ"י ול' פ"ה). וכן כתיב ומצרים ילד את לודים (בראשית י' פי"ג). ושם הי' מושב גזלנים (פסחים י"ב ב'). והיו אוכלים בשר אדם (כרש"י שבת ד"י ע"א). ולהם מכר א"ע ריש לקיש קודם שחזר בתשובה (כגיטין דמ"ז א'). אמנם אותו לוד שנזכר בתורה (בראשית י' פכ"ב) בבני שם. לוד שלישי הי'. באזיען הקטנה שנקרא כעת לידייען. והוא מח"ל:

וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט"א וז"ל אבל לאו דלא תעשה מלאכה אתה ובהמתך. כ' תוס' דליכא רק במחמר בהמתו ואני מסופק אם נשים מצווין בשביתת בהמה. היכא דליכא משום מחמר. דהרי הוה רק עשה. ומ"ע שהז"ג נשים פטורות. ואף דחייבות בקידוש מהיקישא דזכור ושמור. י"ל דוקא קידוש. דהוא זכירה. אבל מ"ע דשבת י"ל דפטירי. וער"ן פ' כל כתבי. שכ' דכל מילי דשבת נשים שוין לאנשים. ועב"י ססרצ"א. וצ"ע לדינא. עכ"ל. אמר המחבר במחכ"ת הגאון הנ"ל אשתמיטתיה המשנה דשלהי פרקן מפרת שכנתו של ראב"ע. ודוחק לומר דלהגאון הנ"ל רק מדרבנן היתה אסורה. מלבד שזה דוחק גדול. דהרי דומיא דפרת איש נקט לה דאסור מדאורייתא. וגם הגאון הנ"ל לא התכוון לזה. מדלא הזכיר המשנה הנ"ל ולומר דהתם רק מדרבנן מיירי. תו ק' למה נרחיק הפלוגתות. דהרי לראב"ע ודאי שרי לגמרי אפי' לאיש (כפ"ב דביצה). וכן משמע נמי בירושלמי דפליג ארבנן ושרי לגמרי. וע"כ דס"ל כשמואל (שבת נ"ב א') דלנוי מותר לגמרי. וא"כ רבנן אף דס"ל כדקיי"ל (א"ח ש"ה סי"ז) דאף לנוי אסור מדאורייתא. עכ"פ איך יחמירו עוד דאף דבכל דוכתא לא מצינו שהחמירו באשה בעשה שהז"ג. הכא גם באשה החמירו. זו פלוגתא כפולה ורחוקה היא. ותו דא"כ כשלא מחה בה למה נקראת על שמו. שיהיה שקול כאילו הוא עצמו עשה כן. הרי בדידה הוה רק מדרבנן. ובדידיה אסור מדאורייתא. ואיך יוציאו לעז על אותו צדיק שחטא בכפל. ואף דבירושלמי י"א דשל אשתו היתה. לפ"ז י"ל דמה שקנתה אשה קנה בעלה. עכ"פ בגמ' דילן משמע טפי דשל שכנתו ממש היתה ואי לא פליג הירושלמי אגמרא דילן אפשר שאח"כ נשאה. וגם להך ירושלמי לא התכוון הגאון הנ"ל. דהרי לא זכר המשנה כלל. ותו ק' למה באמת ראב"ע לא מחה בה. דאף דלדידיה שרי. הרי יחיד ורבים הלכה כרבים. ואי"ל משום דראב"ע גם הוא מפי רבים שמע. ומה"ט לא חזר בו (כעדיות פ"ה מ"ז). ליתא. דאדרבה משם ראי' דרק הוא בעצמו מה"ט לא חזר משמועתו. אבל לאחר אסור לעשות כיחיד נגד רבים. דהרי עקביא קאמר התם לבנו אתה שמעת מפי היחיד ומפי המרובים. מוטב להניח דברי היחיד ולעשות כמרובים. אע"כ דידע שלא תשמע לו. ולהכי לא אמר לה ולא מידי. דבכה"ג ס"ל דאפי' בדאורייתא א"צ למחות. דאמרינן מוטב שיהיו שוגגין ולא מזידין (כביצה ד"ל ע"א). ואפשר דראב"ע ורבנן פליגי בפלוגתא אי תוכחה עד נזיפה או עד הכאה (כערכין דט"ז ב'). רק מדשתק הנשיא לא היה בידם למחות כלל. ויהיה איך שיהיה הא תינח אי לרבנן שביתת בהמה של אשה דאו'. להכי קראוה על שמו דס"ל כדקיי"ל (א"ח תר"ח) דבדבר המפורש בתורה. אפילו בדידע שלא ישמע לו. אפ"ה מחויב למחות עד הכאה וקללה. אבל אי נימא דלרבנן אשה רק מדרבנן מצווה על שביתת בהמתה. א"כ למה קראוה על שמו. הרי גם לדידהו לא הי' צריך למחות. ככל מילי דרבנן או שאינו מפורש בתורה (כביצה הנ"ל ותוס' שם). גם בל"ז לא ידענא מה יכריחנו להוציא משנה דפרה ממשמעותא דכולא פרקן. דכולו מדאורייתא קמיירי. וה"נ באשה:

במה בהמה יוצא ובמה בהמה אינה יוצא. כך הגיה [א) וכ"ה בכי"ק (עי" ש"נ) והוא תמוה דלמה השמיטו את הה"א ועי' עוד לקמן בר"פ במה אשה.] ה"ר יהוסף ז"ל: ונלע"ד דאע"ג דשביתת בהמה נזכרה בפסוק אחר שביתת אדם כדכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך מ"מ תנא נקט למיתני דיני שביתת בהמה ברישא משום דזוטרן מילתא ועוד משום שאיסור בהמה יוצאת טעונה קל הוא שאפי' מלקות אין בו שאינו אלא בלאו הבא מכלל עשה כדאיתא בגמ' בר"פ מי שהחשיך ופסקו להלכה הרמב"ם ז"ל שם בר"פ עשרים:

יוצא הגמל וכו'. ירושלמי תני ר' ישמעאל ב"ר יוסי משום אביו ד' בהמות נמשכות באפסר ואלו הן הסוס והפרד הגמל והחמור א"ר חזקיה וסימנא וכן תהיה מגפת הסוס הפרד הגמל והחמור:

ליבדקס אית תנאי תנא ליגדקס מאן דתני ליבדקס ע"ש ולובים וכושים במצעדיו מאן דתני ליגדקס וכו' כדאיתא התם: ובבכורות פ"ק דף ה' גבי תשעים חמורים לובים פירשו תוס' ז"ל לובים ע"ש שהם ממצרים וכן כתיב כושים ולובים וכתיב בנבואת נחום האלקושי פוט ולובים והיינו להבים דכתיב ומצרים ילד את לודים וגו' [ואת להבים] וכן מוכיח בירושלמי גבי הא דתני והלובדקס בפרומביא וכו' ע"כ אבל רש"י ז"ל פי' התם לובים מעולים:

והסוס בשר. בנקודת צר"י תחת השי"ן חח מתרגמינן שרין וכן נמי אצעדה מתרגמי' שרין וכן בריש ספר ישעי' הנטיפות והשרות ואי משכחת סדרי משנה דלית בהו יו"ד בין שי"ן לרי"ש שפיר טפי:

יוצאין בשר. פי' יוצאין כרוכין בחבל שבשר וכ"ש שנמשכין בשר לדברי רב הונא אבל שמואל ס"ל דה"פ יוצאין בשר ודוקא אם ע"י משיכה והיינו ונמשכין בשר דקתני אבל כרוכין לא דלאו אורחיה הוא והלכתא כרב הונא:

ומזין עליהן במקומן ועי' במה שכתבתי שם פרק בתרא דפרה סימן ג':

וטובלין במקומן ס"א וטובלן במקומן וכן הוא בערוך ערך רתך. ובגמ' פריך והאיכא חציצה שטבעת הקבוע בשר קבוע בו בחוזק ואין המים נכנסים שם ומשני ר' אמי בשרתכן פי' רש"י ז"ל הכה בפטיש עד שנתפשט ונתרחב הנקב סביב סביב: במתניתא תני במחוללין פירוש שמתחלה נעשה חלולין רחבים שיש חלל בדביקתם שנתן טבעת בתוך טבעת כמות שהוא רחב: ובערוך במלת רתכן יש שני פירושים שם ערך רתך עיין שם: ובירושלמי תמן תנינן לא תטבול בהם עד שתרפם וכא הוא אומר הכין אמר ר' מנא כאן ברפים כאן באפוצים: וכתבו תוס' ז"ל הכא לא פריך טבילה מאן דכר שמה משום דמתני' מיירי בדין כלים שמחלק בין כלי לכלי איזה מותר לצאת בו ואיזה אסור ואגב אורחיה אשמעי' שאר דיני כלים ומזין עליהם וטובלין במקומן דכן דרך התנא כי ההוא דקיטע יוצא בקב שלו ואם יש לו בית קבול כתיתין טמא אבל בריש במה אשה דמיירי בדיני כלים ואשמעינן דין טבילת אשה פריך שפיר טבילה מאן דכר שמה. ע"כ: