משנה שבת פרק ג׳ משנה ה׳

המיחם שפינהו כו': האילפס והקדירה כו': אינו רוצה באמרו פנהו שלא הניח בו כלל מן המים אבל רוצה לומר שחסר מן המים והניח שם מים חמין ולפיכך אסור לו להוסיף על אותן המים מעט מים כדי שיהיו הכל חמין אבל יכול להוסיף עליהם מים מרובין עד שיהיו הכל פושרין וזהו ענין אמרו אבל נותן לתוך הכוס כדי להפשירן: והאילפס והקדירה הם הכלים שמשימין בהם התבשיל להתבשל ואסור לתת תבלין בכלי הבשול והם רותחין לפי שהתבלין מתבשלין בהם אבל אם נתן התבשיל בקערה אע"פ שהוא רותח מותר לתת בה התבלין לפי שהתבשיל כשהוא בקערה חמימותו חסר ואינו מבשל מה שמשימין בו. ור' יהודה אומר כי מותר לתת התבלין בקדרה רותחת אלא אם יש באותה קדרה חומץ או ציר לפי שהן ממהרין הבשול וכל זה בתבלין אבל מלח הכל מודים שמותר לתתו בקדירה רותחת כי המלח אינו מתבשל עד שישלוט האש עליו. ואין הלכה כר' יהודה:

[* האילפס כו'. עיין ברפ"ח דחולין מ"ש בסד"ה ואסור להעלותו כו']:

שפינהו ר"ל יורה שסילקוה מהאש ובה מים חמין:

לא יתן לתוכו צונן מים צוננים מועטים:

בשביל שיחמו אם כוונתו שיתחממו הצוננים:

אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס שהוא כלי שני:

כדי להפשירן דבכלי שני אי אפשר שיתבשלו הצוננים. להכי אפי' נותן לתוך הרותחין שבכוס. מים צוננים מועטין. שרי. אבל בנותן לתוך הרותחין מים צוננים מרובין. אפי' לכלי ראשון שרי. מדא"א שיתהוו רק פושרין. ודוקא בהסיר בשעת השפיכה הכלי ראשון מהאש (שי"ח י"ב). מיהו באם רותחין מאד. אפי' בכ"ש אסור. וכמבואר בכלכלת שבת בדיני חמום לכתחילה (וכ"כ מג"א שם סקל"ד). וה"ה בפינה מים מהמיחם לגמרי. מותר ליתן בו צוננים מרובים. דמשום מצרף ליכא. מדאינו מתכוון לצרף. והרי קיי"ל כר"ש. ואע"ג דהו"ל פ"ר. י"ל דוקא במלאכה אסור פ"ר. משא"כ צירוף אינו מלאכה רק כשמתכוון לתקן כלי (מגיד משנה. ועי' לעיל ספ"ב). רק דמתני' אליבא דר"י. דס"ל דבר שאינו מתכוון אסור. להכי נקט "שפינהו" דמשמע שסילק היורה עצמה. ולא נקט שפינהו ממים (ותמוהין לי דברי המ"מ שהביא רמג"א שם סקל"ו. שכ' דמצרף שאינו מתכוון אפי' לר"י שרי. וק' והרי בש"ס הכא (דמ"א ב') אמרי' בפירוש דלר"י בכה"ג אסור. ות"ל כי כוונתי לרלח"ם פי"ב משבת שהקשה כן לרמ"מ וע"ש מה שתירץ):

האילפס (טיגעל):

והקדרה שהעבירן מהאש:

מרותחין נ"ל דאין ר"ל שהעבירן מן הרותחין. אלא ה"ק שהעבירן מהאש מרותחין. דהאי מ"ם סי' הבנין של בינוני פעל. (אב"י הפעל*) כצ"ל) ומנוקד בשו"א. ור"ל בל"א (קאכענד):

לא יתן לתוכן תבלין וה"ה כל דבר. דכלי ראשון אף שנשתהה הרבה אחר שהעבירן מהאש. מבשל כל זמן שיד סולדת בו (ט"ז שס סקכ"ד):

אבל נותן הוא לתוך הקערה טעללער:

או לתוך התמחוי (שיססעל). דכלי ב' אף שיס"ב אינו מבשל. ויש אוסרים לתת מלח אפי' בכ"ש שיס"ב. ובעבר ונתן אפי' בכלי ראשון מותר. דבטל המלח בס' (שם ס"ט). ואע"ג דכל דלטעמא עבידא לא בטל. נ"ל דהכא אין המלח אסור מצ"ע (כי"ד צ"ח ודלא כרמג"א הכא סקל"א ועי' עוד רמג"א א"ח תקי"ג ס"ז). ואע"ג דדבר שיל"מ לא בטל. הכא שאני. דנתבטל קודם שנאסר. דאין המלח מתבשל רק אחר שנתערב (אב"י עי' י"ד סס"י ק"ב). מיהו כל זה במלח החפור הנקרא (שטיינזאלץ). אבל המלח הדק שלנו. מותר. שכבר נתבשל. ואין בישול אחר בישול (מג"א שם). ועמ"ש לעיל בדין חמום לכתחילה:

רבי יהודה אומר לכל הוא נותן אפילו לכלי ראשון:

חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר הוא מי מלח של דגים. שע"י חריפתן מתבשל. וקיי"ל כת"ק:

וכתבו התוס' דמ"ב ב' ד"ה לכל. דדוקא תבלין אין מתבשלין בכ"ר לר"י. אבל בשאר מילי מודה. עכ"ל. והקשה אדם המעלה הקשה כברזל. ה"נ הרב המאה"ג החרוץ מהו' ליזר מדריזן שליט"א. דזה נגד משנה ערוכה פ"א דמעשר מ"ז. דגם בשמן ס"ל לר"י דאינו מתבשל בכ"ר רק בחומץ וציר. עכ"ל. והשבתיו ב' תשובות בדבר. חדא הרי כל עיקר חילוק של תבלין משאר מילי. אינו רק מדבאין למתק לא מחזי כמבשל. וכמ"ש תוס' (לעיל ל"ט א' ד"ה כל). והרי שמן ג"כ בא למתק. והרי הרמב"ם בפ"ב דערלה מ"י כ' בפירוש דגם שמן בכלל תבלין. (ועי' תוס' מ"ק די"ג ב' ד"ה בתבלין). ותו אף לפי דעת מעלתו דתבלין דהכא תבלין ממש. והן לבד קשין לבשל. עכ"פ מי דמי אור דקובע למעשר רק מד"ס (כרמב"ם פ"ג ה"ג ופ"ד ה"ב דמעשר). לבישול שבת דאורייתא. והרי באמת אמרי בירושלמי (רפ"ד דמעשר). דדוקא בכובש כ"צ ובשלוק דוקא בשלוק כ"צ. קובע למעשר. ע"כ. וא"כ וכי ס"ד דבשבת נמי בעי בישול כ"צ. וטעם חילוק דיניהן נ"ל. משום דקביעת אור ודומיו למעשר. הוא משום דאז נגמר מלאכתו. ולכן בעי בישול גמור. משא"כ בשבת סגי כשהיא מלאכת מחשבת בין לקולא בין לחומרא (כביצה י"ג ב'). מיהו כל זה לשיטת מעלתו נ"י. אבל תמהני איך העלים עימו השנונים מלחקור מה בעי רבעתו"ס בזה. ומה נ"מ מה ס"ל לר"י והרי לא קיי"ל כוותיה. ואעתיק לכ"מ ידידי נ"י מ"ש זה כמה בגליון ש"ס שלי. וז"ל שם. נ"ל דכוונת תוס' דאל"כ האיך לא פליג ר"י בכל מתני' דלעיל באנטיכי ומיחם. ואי"ל דבאמת ר"י אכולהו קאי. ליתא דהרי לעיל (דמ"א ב') אדרבה מוקמינן מתני' דמיחם כר"י. אע"כ כדבריהם. א"כ בזה יתישב יפה קו' רפ"מ. דמ"ש תוס' תבלין דוקא. לאו לאפוקי שאר מיני קאתי. רק לאפוקי אנטיכי ומיחם דלעיל. וטעם דבריהם נ"ל דדוקא בנתן דבר קר לחם. והוא דבר לח שמתערב יפה. מתבטל החמימות. משא"כ אנטיכי הכל חם. ומשא"כ מיחם אף שנותן לתוכו צוננים. נחושתן עומד לעצמו ואינו מתערב. כדקאמר ר"נ לעיל מפני שנחושתה מחממתה:

המיחם שפינהו לא יתן לתוכו צונן. גם פה מצאתי בציר"י החי"ת אבל הר"י נקדה בפתח וכדכתיבנא. וראיתי [עוד] שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל מלת צונין בכולהו מתניתין ביו"ד ובנקודת חירק תחת הנו"ן בכל מקום שהוא שנוי במשנה: וכתוב בב"י (שי"ח) ואע"פ שבפי' המשנה כ' הרמב"ם ז"ל כאוקימתא דאביי כבר מצינו בהרבה מקומות בחבור שחזר בו ממ"ש בפי' המשנה ע"כ בקיצור שהוא ז"ל האריך ע"ש. ואוקימתא דאביי בגמ' הכי איתא המיחם שפינהו מן האור לא יתן לתוכו. מים מועטין בשביל שיחמו אבל נותן הוא לתוכו מים מרובין או לתוך הכוס כדי להפשירן וכן הוא בפי' ר"ע ז"ל: ומשמע דגרסי' לתוכו או לתוך הכוס וכן הוא בגמ' גם בערוך ערך פשר וברב אלפס ז"ל ובהר"ן ז"ל כמו שאכתוב בסמוך בס"ד , אבל בירושלמי משמע קצת לע"ד דלא גרסי' רק אבל נותן הוא לתוך הכוס דגרסי' התם בשם ר' יוחנן לא שנו אלא לתוך הכוס הא לתוכו לא ע"כ. ומיחם שפינה ממנו מים לאביי לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שמצרף דמתני' ר' יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוין אסור ופי' הר"ן ז"ל דאע"ג דלא קיימא לן כר' יהודה בדבר שאין מתכוין מסיק אביי למילתיה הכי משום דמתני' קשיתיה דמדקתני המיחם שפינהו ולא קתני המיחם שפינה ממנו מים אלמא כשפינה ממנו מים לעולם אסור כר' יהודה עכ"ל ז"ל אבל רב אדא ס"ל בגמ' דמיחם שפנהו ר"ל שפינה ממנו חמין לא יתן לתוכו מים מועטין כדי שיחמו אבל נותן לתוכו מים מרובין כדי להפשירן ואע"ג דמצרף לית לן בה דמתני' ר"ש היא דאמר דבר שאין מתכוין מותר וקיי"ל כר"ש: וכתב הר"ן ז"ל דאע"ג דבמיחם תנן במתני' שנותן לתוכו כדי להפשירן ה"מ מיחם שאינו חם ביותר אבל באמבטי דאסרו ב"ה בברייתא בגמ' צונן לתוך חמין אפי' ליתן לתוכו מים צוננין הרבה שאינו אלא להפשיר אסור דאמבטי מתוך שמקפידין הרבה על חומו אסרו בו אפי' הפשר ובכלי שני בכולהו גווני שרי ואפי' טפי מהפשר דכיון דכלי שני אינו מבשל למאי ניחוש לה דאע"ג דתנן אבל נותן לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן לא תידוק מיניה דטפי מהפשר אפי' בכלי שני אסור דליתא אלא משום דכלי שני אינו מבשל חמין שלו הפשר קרי ליה א"נ משום מיחם נקט הכי אבל בכלי שני בכל ענין שרי עכ"ל ז"ל: ועיין בתוס' ז"ל ד"ה אבל באמבטי שפלפלו בזה ומתוך לשונם היה משמע קצת דל"ג רק אבל נותן הוא לתוך הכוס כדי להפשירן וליתא כדמוכחא כולה סוגיא וגם בדבריהם ז"ל וז"ל בדבור הנזכר ובמתני' דנקט במיחם שהוא ראשון לא יתן לתוכו מים הל"ל באמבטי שהוא שני לא יתן לתוכו מים אלא דמתני' מיירי בשתיה ומפליג בין מיחם לכוס ע"כ:

בפי' ר"ע ז"ל דס"ל להאי תנא דכלי שני מבשל וכו' ולקמן תנינן אבל וכו'. אמר המלקט גם הכא בברייתא בגמ' פליגי עליה דבכוס מותר אפי' מועטין חדא דכלי שני הוא ועוד דכיון דלשתיה קבעי להו לא ניחא ליה שיוחמו הרבה:

האלפס והקדרה וכו'. ה"ר יהוסף ז"ל הגיה הלפס:

אבל נותן הוא לתוך הקערה וכו'. מהכא ליכא למידק דערוי ככלי שני מדקתני לא יתן לתוכה תבלין ולא אשמעינן רבותא אפי' שלא יערה על הקערה שבתוכה תבלין דאדרבה דוק מסיפא דקתני אבל נותן הוא לתוך הקערה ולא קתני מערה על הקערה שתבלין בתוכה. ורבינו שמואל מביא ראיה דערוי ככלי שני מהא דקיי"ל תתאה גבר ולר"י נראה דערוי ככלי ראשון ומביא ראיה מפ' דם חטאת וכו'. ופלוגתא היא נמי בירושלמי ונראה דהתם מסיק דערוי ככלי ראשון ונראה דערוי לא הוי לא ככלי ראשון ולא ככלי שני אלא מבשל כדי קליפה דהא קיימא לן וכו' ע"כ קוצר לשונם של תוס' ז"ל:

לכל הוא נותן. פשיט בגמ' אפי' לכלי ראשון דר' יהודה ארישא קאי ולקולא דתניא ר' יהודה אומר לכל אלפסין הוא נותן לכל הקדרות רותחות הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר אלא שבפרק כל שעה פי' רש"י ז"ל לכל הוא נותן לכל מיני מאכל הוא נותן תבלין בכלי שני חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר שהחומץ מבשלן ואע"פ שקדם ע"כ. ויש לתמוה שהוא הפך מה שפושט כאן בגמ' לגמרי ועיין עוד במ"ש לקמן פ' חבית סי' ב'.