משנה שבת פרק כ״ג משנה ה׳

עושין כל צרכי המת סכין ומדיחין אותו כו': כששומט אדם מה שתחת המת מן הבגדים נמצא מוטל על החול וזו היא כוונתו באמרו ומטילין אותו על החול לא שיזיזוהו ממקומו ויטילו אותו על הארץ כי זה כבר התנה ברחיצתו ואומר בלבד שלא יזיזו בו אבר לפי שטלטול המת בשבת אסור. ומעמצין עצימת העינים וסתימתם:

סכין ומדיחין כו'. ז"ש הר"ב ופוקקים כו' לישנא דברייתא בגמ' הוא:

ובלבד שלא יזיז בו אבר. מטעם מוקצה כדפי' הר"ב. וא"ת דבפרק מפנין מ"ב דדוחין לתרנגולת אבל לא מטלטלין ואמאי דוחין שנמצא שמטלטל מקצתו והכא אסרינן אפילו לזוז מקצתו. זה הקשה הר"ן לעיל וכתב שנראה לו דלעיל משום צעב"ח נגעו ודוקא בשצריכין לכך אבל בשאין צריכין לכך לא. ע"כ:

הכר. עיין מה שאכתוב סוף פ"י דמקואות [מ"ב] בס"ד:

שימתין. פי' הר"ב שלא יסריח וכו' וכפרש"י. וכתב הערוך שמלת ימתין בכאן ענינו שיתלחלח כמו בגמ' ר"פ לא יחפור מתונא קשה לכותל ויש עוד במשנה ה' פ"ט דטהרות ומ"ב פ"ו דמכשירין:

סומכין אותה בספסל. ועיין בפי' מ"ז פי"ו:

בארוכות המטה. בכ"ף גרסינן במ"ח פרק קמא דסוכה והם הלוחות שבצדדי המטה שהם ארוכין. ועיין מ"ש שם:

אין מעמצין. כמו עוצם עיניו (ישעיהו ל״ג:ט״ו). והרי במקרא עצמו [מצינו] מלות הפוכות כמו כבש כשב. וז"ש הרמב"ם עצימת העינים וסתימתם:

עושין כל צורכי המת סכין באפרסמון כדי שלא יסריח:

ומדיחין אותו אע"ג שיניע הבשר ע"י הדחתו כיון דלא הוה אבר שלם שרי. וה"ה שמותר לזלף עליו חומץ שלא יסריח:

ובלבד שלא יזיזו בו אבר דמוקצה מותר בנגיעה:

שומטין את הכר מתחתיו אע"ג שעי"ז יתנועע המת במקומו. וצ"ע על מה סומכין המגביהין המת ע"י ככר במקום שאין לחוש שישרף או שיסריח ולרמג"א צריך למחות בידן (שי"א סק כ):

ומטילין אותו על החול (זאנד). ור"ל ע"י ששמטו הכר. יוטל על החול הקר:

בשביל שימתין לא לשון המתנה רק נ"ל שהוא לשון רטיבות. (פריש בלייבען) [ועי' מכשירין פ"ו מ"א]. ור"ל שיטילוהו מהכרים שמחממין יותר מהחול (ובהא מתורץ קושית הר"ן. שהקשה מהכא אפרק ד' דמשמע שם דחול מחמם. ותי' דטבע החול להוסיף איכות. אם קר מקרר ואם חם מחמם [כבב"ב י"ט]. ולפי דברינו א"צ לזה דעכ"פ כרים מחממין יותר. ועי' רתוי"ט (רפ"ב דב"ב):

קושרים את הלחי של מת שפיו נפתח והולך:

לא שיעלה להסגיר מה שנפתח. דא"כ מזיז בו אבר:

וכן קורה שנשברה סומכין אותה בספסל דספסל כלי הוא:

או בארוכות המטה (זייטענברעטטער) של מטה. דג"כ כלי היא:

לא שתעלה דאז הו"ל כבונה [או] דבנשבר מבנין אסור לטלטלו (וכלעיל רפי"ז):

אלא שלא תוסיף וכן מצינו איסור כזה בשביעית (שביעית פ"ד מ"ו):

אין מעמצין אין מסגירין עיניו:

את המת בשבת מדמזיז בו אבר דעפעפיו אע"ג שאין בו עצם נקרא אבר:

ולא בחול עם יציאת נפש ר"ל תיכף ליציאת הנפש. דשמא רק נתעלף. ואורחא דמלתא נקט. שדרך להסגיר עיניו. וה"ה שלא יניעו בו אז תנועה מועטת (י"ד של"ט):

והמעמץ עם יציאת נפש הרי זה שופך דמים דמקרב מיתתו עי"ז:

עושין כל צרכי המת. ומצאתי שנקד הר"מ דילונזאנו ז"ל דגש בכף צרכי. ובגמ' כל לאתויי מאי לאתויי הא דת"ר מביאין כלי מיקר כגון כלי זכוכית וכלי מתכות ומניחין על כריסו כדי שלא תפוח ופוקקין את נקביו כדי שלא תכנס בהן הרוח ואהא נראה דקאי לשון ופוקקין שבפי' ר"ע ז"ל:

סכין ומדיחין אותו. בגמ' פרכינן היכי שרינן לסוך דבר שאסור לטלטל האמר רב יהודה אמר שמואל מעשה בתלמידו של ר"מ שנכנס אחריו לבית המרחץ בקש להדיח קרקע א"ל אין מדיחין לסוך קרקע א"ל אין סכין אלמא דבר שאסור לטלטלו אסור לסוך ומשנינן ההיא לאו משום טלטול הוא אלא משום אשוויי גומות ואע"ג דמרחץ רצפת אבנים היא וליכא למיחש לאשוויי גומות ומשנינן בגמ' מיחלף מיהא בקרקע אחר אבל מת בקרקע אחר לא מיחלף. ונלע"ד דצרכי המת דקתני מתני' קא מני ואזיל מלמעלה למטה והכי נקט נמי ביד בה"ש פכ"ו:

ומטילין אותו על החול. ומצאתי גם פה שנקד הר"מ דילונזאנו ז"ל ומטילין המ"ם בשבא כמו מדיחין:

בשביל שימתין. שיתלחלח המת בחול ולא יסריח:

וכן קורה שנשברה וכו'. שבת פ' כירה (שבת דף מ"ג) ועיין מה שכתבתי שם סוף הפרק:

סומכין אותה בספסל וכו' והוא שיהיו רווחין דכל זמן שיחפוץ יטלם כדי שלא יבטל כלי מהיכנו:

או בארוכות. בכ"ף:

והמעמץ עם יציאת הנפש וכו' לעיל ר"פ המוציא א"ר יוחנן דגרסי' המעמץ בעי"ן כמו עוצם עיניו מראות ברע ולא מאמץ באל"ף. ויש ספרים דגרסי אין מעצמין וכו' והמעצים וכו' ונראה שהכל אחד וכן בפירוש הרמב"ם ז"ל ומעמצין עצימת העינים וסתימתם ע"כ:

סליק פירקא