משנה שבת פרק י״ז משנה ב׳

נוטל אדם קורנס לפצע בו את האגוזים כו': קורנס הפטיש. וקורדום הגרזן. מגרה המשור שמנסרין בו הנגרים העץ. מגריפה מגרפות יעים. רחת לוח יזרו בה החטה וצורתה ידועה. מזלג עץ ארוך וראשו האחד מתחלק לשלשה עצים כצורת אצבעות היד יבררו בו התבן מן הזרעים. כוש עץ ארוך דק שבו טוות הנשים והוא הפלך. כרכר הוא הכישור שנותנות בפלך בעת הטויה טורטי"ר בלע"ז. מחט של יד מחט התפירה. ומאמרם ליטול בו את הקוץ יש ראיה שמוציא מה שנכנס בבשר האדם מן הקוצין והברקנים בשבת וכמו כן מותר לסחוט החבורה כדי שתצא הלחה ממנה אבל לא להרחיב הפה. ומחט של סקאין הוא המחט הגדולה שתופרין בה יריעות השער והן הנקראין שקין:

לתת עליו לקטן. מזונות. רש"י:

נוטל אדם קורנס (האממער):

לפצע בו את האגוזים וקורדום (האקקע):

לחתוך את הדבלה תאנים דרוסים יחד בעיגול:

מגירה (זעגע):

לגרור (צו זעגען):

מגריפה (קראטץ שויפעל):

לגרוף בה את הגרוגרות תאנים יבשים שנדבקו בחבית:

את הרחת (ווינדשויפעל) העשוי לזרות בו תבואה בגורן:

ואת המזלג (גאבעל) העשוי להפך בה השבלים בגורן:

לתת עליו לקטן ר"ל להושיט על ידו מזונות לקטן שמעבר לנחל. ואורחא דמלתא נקט. דגדול יפסיע עליו ויביא בעצמו מזונותיו משם:

את הכוש (שפינדעל):

ואת הכרכר הוא כמו מחט חד שהאורג שובט בו חוטי שתי המתוחין לסדרן זה אצל זה כראוי:

לתחוב בו תותים וכדומה. כדי שלא ילכלך ידיו:

מחט של יד (נעהנאדעל):

ליטול בו את הקוץ (שפליטטער) שנתחב בבשרו. דמותר להוציאו בשבת כמפיס מורסא:

ושל סקאים (פאקקנאדעל). מחט גדולה לתפור שקין:

לפתוח בו את הדלת כשנאבד המפתח. וקמ"ל דאע"ג דכולן מיוחדין למלאכה שאסורה בשבת. אפ"ה מותר לטלטלן לצורך גופן למלאכת היתר. וה"ה כשנצטרך להמקום שהכלי שם. דשרי לטלטלן. אבל כשירצה לטלטלן מחמה לצל שלא יפסדו. או שירא שיגנבו או שישתברו במקום שמונחים. אסור לטלטלן (ש"ח ג'):

נוטל אדם קורנס וכו'. ובגמ' אמר רב יהודה קורנס של אגוזים אבל של נפחים לא רבא אמר קורנס של נפחים דדבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו מותר אתמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן קורנס של זהבים שנינו רב שמן בר אבא אמר קורנס של בשמים שנינו מ"ד דבשמים כ"ש דזהבים ומ"ד דזהבים אבל דבשמים קפיד עלייהו והכי הילכתא דבין של אגוזים בין של נפחים בין של זהבים מותר אבל לא של בשמים. ובירושלמי דייק הא שלא לפצע בו אגוזים לא מתני' ר' נחמיה דאמר אין ניטלין אלא לצורך:

לגוד בה את הגבינה. לחתכו ולחלקו לפי שממהרת לחתוך דבר עב רש"י ז"ל. משמע קצת דגריס לגוד בדלי"ת:

ואת המזלג. בערוך גריס הכא ואת המלגז וכן הוא בס' כת"י וכדאי' נמי בספרא בפ' חטאת חלב של יחיד שנים אוחזין במלגז ולוגזין פי' כלי הוא עשוי כשני מסרק לטלטל התבן ע"כ ומייתי לה להאי ברייתא בפ' המצניע (שבת דף צ"ב) וכן ג"כ תניא בספרי לא ידבק בידך מאומה מן החרס מכאן אמרו נטל מקל או מלגז או כרכד או שרביט כולן אסורין בהנאה ע"כ אבל ביד שם פי"ג נראה דגריס מזלג:

לתת עליו לקטן מזונות. ויש להסתפק אם הרי"ף ז"ל היה גורס לתת עליו פת לקטן:

ואת הכרכד. בדלית בסוף וכן הוא גי' הערוך:

מחט של יד. בגמ' מסקינן דדוקא נקובה אבל ניטל חרירה או עוקצה אינה כלי אבל אם היתה גולם מטלטלין אותה דזימנין דמימליך עלה ומשוי לה מנא כמות שהיא לנטילת קוץ. ואיתא בתוס' ס"פ ב' דמכילתין ובפ' הבונה (שבת דף ק"ג) ובפ"ק דכתובות דף ו' ובגמ' ס"פ האורג. ובר"פ הנחנקין מוקי לה אפי' כר"ש דאמר מקלקל בחבורה חייב דהא אית ליה לר"ש כל מלאכה שאצ"ל פטור עליה ואיתא בירוש' פ"ב דע"ז: