משנה שבת פרק ט״ז משנה ו׳

נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה כו': זה מבואר:

מפני ששביתתו עליהן. ולעיל ספ"ט כתבתי דקי"ל קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו מוקי לה בגמ' דהכא בקטן העושה לדעת אביו שיודע שהכיבוי נוח לאביו ועושה בשבילו ודכוותיה בנכרי ואפילו הכי שרי דאע"ג דיודע דנוח לישראל אפילו הכי אדעתא דנפשיה עביד ולהנאת עצמו שיודע שלא יפסיד:

עובד כובבים שבא לכבות אין אומרים לו כבה דאמירה לנכרי שבות:

ואל תכבה ר"ל א"צ לומר לו אל תכבה. מפני וכו':

מפני שאין שביתתו עליהן ועובד כוכבים אדעתיה דנפשיה עביד. דיודע שישראל ישלם לו. ומה"ט מותר לקרוא לעובד כוכבים ולומר בפני כל המכבה אינו מפסיד. אע"ג שיודע שעי"ז ודאי יכבה. ולאו דוקא בדליקה. אלא ה"ה בכל הפסד הבא פתאום. וצריך להצלתו דבר שאסור לישראל בעצמו לעשות. מותר לומר כן בפני עובד כוכבים (שם סקכ"ו). [מיהו נ"ל דדוקא בהך לישנא שרי. אבל אסור לומר כל הרוצה יכבה. דהרי הך לישנא מהני בתרומה דהוי שלוחו. וכל התורם אינו מפסיד לא מהני (כר"ן נדרים ל"ו ב'). וע' עוד תמורה (ד"ט א') כל הרוצה ימיר ומדלא מוקי לה התם. בהקדש וחולין שניהן שלו. ואמר רק הרוצה. ע"כ משום דבכה"ג הו"ל שליח ואין שליח לדבר עבירה. וזה לא כרבותינו בעלי תוס' (גיטין ס"ו א' ד"ה כל) דלחד תרוצא שם. באמר כל השומע קולו יכתוב גט לא עשאו שליח]:

אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליהן ואף למ"ד מלאכה שאצל"ג מדרבנן. אפ"ה צריך למחות בקטן. משום דאדעתיה דאביו קעביד. והכי קיי"ל (שם סכ"ה). מיהו בנתלש חוט העירוב. מותר ליתן להתינוק לישא המפתח לביהכ"נ (רט"ז שמ"ו סק"ו). ונ"ל דמכ"ש דרשאי ליתן לו ספרים לשאתן לביהכ"נ (ועי' מג"א סמ"ג סק"ג ותקנ"ט סק"ט. ועי' מ"ש בפתיחה לעירובין):

נכרי שבא לכבות וכו'. פי' בדליקה מיירי. וכתבו תוס' ז"ל אין אומרים לו כבה אפי' באיסורא דרבנן אמירה לגוי שבות כדאמרינן לקמן בפ' שואל לא יאמר אדם לחברו שכור לי פועלים וכו' דמוקי לה בחברו גוי וכן מוכח בפ' הדר גבי נייתי חמימא מגו ביתא ע"כ: ומצאתי כתוב בביאורי מהר"ר אייזיק שטיין ז"ל דבסוף סמ"ג ז"ל אין אומרין לו כבה ואל תכבה וכו' פשיטא אין אומרין לו כבה ר"ל שאסור לומר לו כבה אכן ואל תכבה בזה ר"ל שאין צריכין למחות בידו ולומר לו אל תכבה אבל גוי הבא לכבות נר בשביל ישראל והישראל אינו חפץ בכך מותר למחות בידו ובני אדם הנוהגים איסור נמנעים מלמחות בעבדים ושפחות לכבות מהאי טעמא טועים הם. הגה"ה במיימוני פי"ב דהלכות שבת ולשם מביא ראיה ע"כ. ולא מצאתי דברים הללו בהגהה לא מינה ולא מקצתה. וכן כתוב בספר לבוש החור סי' רע"ו סעיף ד' וז"ל ומותר למחות ביד גוי שבא לכבות או להדליק נר או להוסיף שמן בנר שאין בזה משום שבות שהרי אינו מצוה לו לעשות שום דבר אלא לישב ולא לעשות כלום ע"כ. ועיין בתשובות הרשב"א ז"ל סי' נ"ט:

אבל קטן וכו'. ובגמ' מתרצינן לה בקטן שעושה על דעת אביו שאין לו שקול הדעת ואינו עושה אלא מפני שמכיר דאבוה ניחא לי' בהכי והלכך אסור דאדעתא דאבוה מיקרי הא לאו הכי הא קיי"ל כר"י דאמר התם בפ' חרש קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין עליו להפרישו אבל נכרי כיון שהוא בן דעת אפי' כשהוא מכוין להנאתו של ישראל אדעתיה דנפשיה מקרי לפי שהוא שוקל בעצמו שראוי לו לעשות כך מפני שישתכר בו או עכשיו או אחר זמן הלכך שרי אפי' שהוא לצורך ישראל ועוד דכבוי דליקה מדרבנן בעלמא הוא לדידן דקיימא לן כר"ש דאמר מלאכה שאינה צ"ל פטור עליה. ועיין בהר"ן ז"ל פ' חבית דף קס"ג ע"א. ועיין בתשובות הרשב"א ז"ל סי' קכ"א. וכתבו התוס' ז"ל דמיירי בקטן שלא הגיע לחנוך אבל קטן שהגיע לחנוך כיון דחייב לחנכו כ"ש שצריך להפרישו מעבירה ועון ע"כ. ובירושלמי אין שומעין לו ולא כן תני ראו אותו יוצא ומלקט עשבים אין את זקוק לו תמן אין לו צורך בעשבים ברם הכא יש לו צורך בכבוי: