משנה שבת פרק ט״ז משנה ג׳

מצילין סל מלא ככרות ואע"פ שיש בו ק' סעודות כו': לפי שהסל כלי אחד התירו לו להוציאו כולו אע"פ שיש לו יותר ממזון שלש סעודות. ופירוש אם היו פקחין כאשר אגיד לך והוא כי כל מה שהצילו המצילים מן הדליקה הכל הוא להם מן הדין כי מהפקרא קא זכו אבל דבר באנשים חסידים [צ"ל יראי שמים] שאינם רוצים לקחת לעצמן דבר שאינו שלהם ואינם רוצים גם כן ליגע עצמם בחנם ע"כ אמר כי אם היו המצילים פקחין רוצה לומר מחודדין ידעו כי השכר שיקחו ממנו אחר השבת אינו שכר שבת ויהיה אסור אלא שכר עמלם ויהיה מותר. ואין הלכה כבן בתירא:

ואם היו פקחים. פי' הר"ב ויודעים דלאו שכר שבת שקלי כיון דמעיקרא לאו אדעתא דשכר פעולה באו. אבל לוקחים שכרם מתוך שהם זוכין בכל מהפקירא. אלא שאינם רוצים לזכות בכל כמ"ש הר"ב דבירא שמים עסקינן והכי איתא בגמ'. ומ"ש בפי' הרמב"ם באנשים חסידים איירי הוא טעות מן המעתיקים דבהדיא אמרינן בגמ' דחסיד אפילו אגרא דשרי בשבתא כי האי גוונא לא שקיל דלא מיקרי חסיד אא"כ מוותר משלו בכל דבר שיש בו נדנוד עבירה ואף ע"ג דלאו שכר שבת גמור הוא שהרי לא התנה ומהפקירא קא זכו:

מצילין סל מלא ככרות ואף על פי שיש בו מאה סעודות ומותר להניחן לכתחילה בכלי א'. ולקפלן בטלית א'. כדי להוציאן בבת אחת. אבל להניח כלים מלאים לתוך כלי א' אסור (מג"א שם ס"ח):

ועיגול של דבילה אף שהוא יותר מג' סעודות:

וחבית של יין ואומר לאחרי' בואו והצילו לכם לצרככם ג"ס לכ"א. ולר"ן בשם ר"י מטראני אחרים יכולים להציל אפילו הרבה מדאינן בהולין. ותו דבאחרים ליכא למיחש לכבויי. שהרי הדליקה גורמת שמה שיצילו יהיו שלהן. דמהפקירא קזכו. אבל כשיכבו. יהיה הכל של בעה"ב. ומדאמר "הצילו לכם" להכי אם ירצו יזכו בו כבהפקר דאם לא אמר להם בעה"ב כך. צריך שיחזירו לו מה שהצילו. דמצי אמר להו. לעצמי הייתי מציל ע"י עובד כוכבים (מג"א שם י"א):

ואם היו פקחין ר"ל אם יודעין הדין. דרשאין בכה"ג ליטל שכר שבת. דהרי אם רצו זכו הכל לעצמן:

עושין עמו חשבון אחר השבת לתבוע ממנו שכר טרחתן. ובירא שמים מיירי. שאינו רוצה ליהנות משל אחרים. ואעפ"כ אינו רוצה לטרוח בחנם:

להיכן מצילין אותן המאכלים שאין הצלתם כ"כ מצוה ככתבי קודש:

לחצר המעורבת עם זו שהדליקה בה אף שאין להמציל חלק באותו עירוב:

בן בתירא אומר אף לשאינה מעורבת וקיי"ל כת"ק (שם ס"י):

ואם היו פיקחים. לשאול שכרם מטרחם כפועלים וכתב הרב ר' ישעי' מטראני ז"ל דהנך אחרים רשאין להציל אפי' כמה ואפי' בכלים הרבה דדוקא לבע"ה הוא דחיישי' דילמא אתי לכבויי אבל באחרים ליכא למיחש שהרי הדליקה גרמה להם שיכולין לזכות מן ההפקר דאלו כבתה הוי הכל לבעה"ב ע"כ:

עושין עמו חשבון אחר השבת. בגמ' פריך חשבון מאי עבידתיה מהפקרא קזכו פי' רש"י ז"ל דהכי ה"ל למיתני דאם היו פקחים יעכבו הכל לעצמן דהא אמר להם בואו והצילו לכם כלומר לעצמכם ואין צורך לכך דאפי' לא אמר להו הכי כיון שהוא אינו רשאי להציל הרי הוא מופקר לכל. מידי דהוה אמציל מזוטו של ים ומשלילותו של נהר והא דנקט ואומר לאחרים רבותא נקט שאע"פ שאומר להם כן על דעת שיצילו ולא יעכבו לעצמם שרי ומשני רבא הכי בירא שמים עסקינן וכו'. הר"ן ז"ל:

להיכן מצילין אותן לחצר המעורבת. ואפי' הכי טובא לא ליציל כדאמרינן מתוך שבהול אי שרי לאיעסוקי בהצלה כולי האי אתי לכבויי ולשון הרמב"ם ז"ל שם פכ"ג סי' כ' ואם לא ערבו אף מזוניו וכליו אינו מציל ע"כ. פי' שאם לא ערבו בני חצר זו שהדליקה בתוכה עם בני החצר האחרת שמצילין לתוכה אינו יכול להציל כלל ואפי' אם ערבו אינו יכול להציל אלא מזון שהוא צריך לו לאותו שבת וכלים שצריך להשתמש בהן בשבת גזרה שאם תתיר לו יותר שמא יכבה הדליקה להציל כל ממונו מפני שאדם בהול על ממונו. ואי קשיא לך לרבנן דאמרי לעיל גבי כתבי הקדש דמצילין אותן למבוי שאינו מפולש הכא באוכלין ומשקין ה"ל למימר למבוי המפולש ולפלוג וליתני בדידה מתורץ עם מה שנתבאר לעיל סוף סי' א' כי מעיינת שפיר בגמ' במתני' דלעיל: וכתוב בפוסקים י"א שכל הצלה שאמרנו היא לחצר ומבוי הסמוכים לרה"ר וגם אינם מקורים דדמי לרה"ר ומש"ה אין מתירין להציל אלא מזון ג' סעודות וכלים הצריכין אבל לבית אחר שעירב עמו יכול להוציא כל מה שירצה ואף לחצר לא אמרו אלא לחצר חבירו אבל לחצר שלו שאינה צריכה עירוב יכול להוציא כל מה שירצה וי"א דכיון דטעמא הוא משום שמא יהא טרוד ויכבה א"כ מה לי בחצר ומה לי בבית ומה לי לחצר חבירו ומה לי לחצר שלו בכולן יש לחוש שמא יטרד ויכבה ע"כ: