משנה שבת פרק י׳ משנה ה׳

המוציא ככר לרשות הרבים חייב כו': השמיעך בזו ההלכה העיקר שהקדמנו בראש פ' א' מזאת המסכתא והוא כי המלאכה כששנים גומרין אותה שהן פטורין העושה את כלה ולא העושה מקצתה ורבי שמעון אמר אפילו לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים פטורין. ואין הלכה כרבי שמעון:

המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי כו': העיקר אצלנו כי כזית מן המת ומן הנבלה וכעדשה מן השרץ המטמא כפי טומאת מינו ופחות מזה השיעור אינו מטמא ועוד יתבארו עקרים אלו במקומם וטעם ר"ש כי הוא רואה כי אין כוונת המוציא דבר מן הדברים האחרים ככוונת המוציא אלו הנזכרים אבל כוונתו הסרת הטומאה אם כן תהיה הוצאתו מלאכה שאינה צריכה לגופה שהוא פטור עליה וחכמים רואין כי אין הפרש בין המוציא דבר מאלו הטומאות ובין המוציא דבר אחר. ודע כי העיקר אצלנו החי נושא את עצמו ולפיכך המוציא אדם חי אינו משאוי אבל אם היה כפות הוא משאוי לדברי הכל אבל בהמה חיה ועוף אע"פ שהם חיים משאוי הם לדעת חכמים. ואין הלכה כרבי שמעון:

הוציאוהו שנים פטורין. פירש הר"ב כדילפינן בעשותה וכו' וברפ"ק ילפינן מיניה נמי לזה עוקר וזה מניח כמ"ש הר"ב שם. והיינו דמיעוטי אחריני כתיבי (במדבר ט"ו) ואם נפש אחת תחטא וגו' בעשותה נפש ואחת נמי מיעוטי. כדאיתא הכא בגמ'. והא דנקט הברייתא בעשותה תירצו התוס' משום שהוא מיעוט האחרון שבפסוק ובהא פליגי תנאי דברייתא הלכך נקטה הברייתא בעשותה ע"כ. ואע"ג דבין למר ובין למר בעשותה לא אתיא לא לדלעיל ולא לדהכא אלא תרוייהו נפקי חד מנפש תחטא וחד מאחת תחטא דתרוייהו מיעוטי נינהו ומיעוטא דבעשותה מפקי להו ר"ש לזה אינו יכול וזה אינו יכול. ות"ק למעוטי יחיד שעשה בהוראת ב"ד. מ"מ נמשך הר"ב אחר לשון הברייתא:

את החי במטה פטור. פירש הר"ב על החי לפי שהוא נושא את עצמו. כתבו התוספות תימא לר"י למה פטור והלא אפי' במשא קל יותר חייב. ואי משום דשנים שעשאוה פטורים הא הוי זה יכול וזה אינו יכול שאין הנישא יכול לישא עצמו בלא הנושא והנושא יש בו כח לנושאו אפילו הוא מת. ואור"י דממשכן גמרינן שלא היו נושאים דבר חי שהתחשים והאילים היו הולכים ברגליהם והחלזון מיד היו פוצעים אותו טרם ימות דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דליצלל צבעיה ע"כ. ועיין במ"ב דפרק י"ח ומ"ש שם בס"ד ורפי"ט וספ"ק דר"ה:

וכן כזית מן המת וכו'. פירש הר"ב דהואיל ומטמא וכו' וכ"כ רש"י והכי מוכח בגמ'. לכאורה דלפום כן אף המוציא ממשמשי עבודת כוכבים לחייב וכן משמע דהא האי ת"ק דר"ש הוא ניהו ר"י דמשנה ו' דפ"ט דלעיל דהא בר פלוגתא דר"ש במלאכה שאינה צריכה לגופה רבי יהודה הוא. ועוד הוכיחו בתו' מברייתא דגמ' דר"י הוא. ומ"מ פסקו הרמב"ם בפירושו ובחיבורו וכן הר"ב דאין הלכה כר"ש ולעיל פסקו דאין הלכה כר"י. משום דלעיל טעמא דאין כשר להצניע שאין שום צורך לאדם במשמשי עבודת כוכבים אבל הכא יש צורך בכולם דנבלה ושרץ מצניעין אותו לכלבו או לשונרו ומת דאסור בהנאה מצניעין אותו כדי לקוברו מידי דהוי אמקק ספרים דפרק דלעיל ולפיכך פסקו בהך דהכא כר"י. אבל קשה דהוי לי' להלוך אחר שיעור שרגיל להצניע ולא אחר שיעור טומאתן ואפשר דלכלבו או לשונרו הוי שעורא רבה משיעור טומאתן ואזלינן לחומרא כדלעיל משנה ט' פ"ז. ובמת נמי אפשר שעל פחות מכזית אינו מצווה לקברו. ועוד דלא שכיח פחות מכזית ושכיח ולא שכיח אזלינן בתר שכיח לקולא כדלעיל שם:

ורבי שמעון פוטר. דהוי מלאכה שא"צ לגופה. כלומר א"צ למת ברה"ר ובמשכן היו צריכין לחפצים שהוציאו ועיין מ"ש במ"ה פ"ב בס"ד. ומ"ש הר"ב דאין הלכה כר"ש כ"כ ג"כ שם. ועיין במשנה ה' פ"ב דעדיות ובמשנה ב' פ"ק דביצה:

לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים חייבים דכתיב גבי חטאת אם נפש אחת תחטא בעשותה. ה"ק קרא. הא דצריך לחיוב חטא: שתחטא נפש יחיד זהו דוקא היכא שתוכל נפש א' לעשות כל החטא. אז אמרינן בעשותה. בעשה כולה חייב. ולא בעשה מקצתה. ולר"ש ר"ל עד תעשה נפש א' כל החטא:

את החי אדם חי:

במטה פטור אף על המטה שהמטה טפילה לו ועל החי גופי' פטור כשאינו כפות או חולה. דחי נושא א"ע. ומיקל גופו כשישאהו. והו"ל כשנים שעשו וזה יכול וזה יכול דהרי הנישא נמי יכול לשאת כל גופו כשילך. וה"מ אדם. אבל בהמה חי' ועוף. אפי' חיים חייב. דמדרוצים להשמט. מכבידין עצמן. ולא הו"ל שנים שעשאוהו (כך נ"ל. ולתוס' שפירשו חי נושא א"ע. ר"ל דבמשכן לא היו נושאין דבר חי. ק"ל א"כ לרבנן למה בנשא בהמה חי' חייב. וי"ל. ועי' שבת צ"ד א' ועירובין צ"ז ב'):

את המת במטה חייב וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ חייב דמדיש בהם שיעור לטמא. הוצאה חשובה היא להנצל מלהטמא:

ורבי שמעון פוטר אפי' על מת שלם. מדעיקר כוונתו לסלקו מעליו. ולא לקברו או להאכילו לכלב. והו"ל מלאכה שאצל"ג:

כתב רתוי"ט דלהכי פסק הרמב"ם דכזית מנבילה חייב. מדחזי לכלבים. וק"ל א"כ הול"ל כמלא פי כלב (כפ"ז מ"ד). ואת"ל משום דנפיש משיעור טומאה להכי אזלינן לחומרא. ליתא דהרי לרתוי"ט משום טומאה לחוד פטור דהו"ל א"צ לגופה. [ועי' פ"ט ל"ט]. ורק מדצריך נמי לכלב חייב. א"כ לצטרך כמלא פי כלב. ונ"ל דה"ק דמשום טומאה לא זריק לה. ולהכי אפי' בפחות ממלא פי כלב מצניעו לכלב. אב"י אמנם תמהני ארתוי"ט. במ"ש בסוף דבריו וז"ל ובאמת נמי (כלומר אף דטעמא משום דמצניעין אותו לקברו). אפ"ה פחות מכזית אינו מצווה לקברו. ופטור כשהוציאו. ע"כ. וק"ל הרי הרמב"ם (פי"ח משבת) פסק כרב ששת. דכשהוציא חצי זית מזית שלם חייב. וס"ל דמתני' דמשמע דאחצי זית פטור. מיירי בהוציא חצי זית מזית ומחצה. דלא הועילו מעשיו. וא"כ איך כתב רתוי"ט אליבא דרמב"ם דפטור אחצי זית. ממ"נ היכא מיירי. אי בכזית ומחצה. ל"ל טעם דאין מצווה לקברו תיפוק לי' דלא הועילו מעשיו. ואי בכזית מצומצם. אף אחצי זית חייב. ואת"ל דבכזית ומחצה מיירי. וסד"א דאפ"ה חייב בחצי זית. אף דלא הועיל במעשיו. עכ"פ הרי מצניעין אותו לקברו. להכי קאמר דעל חצי זית אינו מצווה לקברו. עכ"פ ק"ל כקושית רמ"ל (הל' אבל פי"ד הכ"א). דאף אכזית אין חיוב קבורה. וכדאמרי' בירושלמי דנזיר. כי קבור תקברנו. מכאן שאינו נעשה מת מצוה עד שיהא ראשו ורובו (וע"ש שהביא בשם הירושלמי דמתני' דהכא מיירי בעובד כוכבים מת דמותר בהנאה. ולרשב"א וריטב"א והרא"ה שכתבו דגם עובד כוכבים מת אסור בהנאה. איכא לאוקמא מתני' דהכא בעור המת. דאינו אסור בהנאה (כתוס' נדה דכ"ה. ותשובת רשב"א שס"ה). תו קשה על רתוי"ט. דאי טעמא דלהכי כזית ממת חייב משום דמצניעין אותו לקברו. א"כ בנטל חצי זית מזית מצומצם אמאי חייב. הרי עכ"פ אין מצניעין אותו לקברו. ומשום טומאה אינו חייב. דהרי לרמב"ם בהמוציא משמשי עבודת כוכבים פטור. וכקושית רתוי"ט. ותו דלרתוי"ט שהזכיר הטעם שמצניעין אותו לקברו. הרי טעם זה לא הוזכר כלל בגמרא וברמב"ם. ועיקר חסר מהספר. [ול"מ נ"ל. דבאמת עיקר הטעם משום טומאה. וכדמוכח פשטותא דגמרא ולישנא דרמב"ם. והא דפטיר הרמב"ם במשמשי עבודת כוכבים. ה"ט משום דעיקר טומאתן אינו רק מד"ס (כרמב"ם פ"ו ה"א מאהט"ו). עכ"פ אינו נחשב תיקון כ"כ בהוצאתן להיות נחשב עי"ז. משא"כ בכזית מנבילה וכו'. טומאתן הוא מדאורייתא. שפיר נחשב העברתן תיקון גדול ומחשב הוצאה]:

הוציאוהו שנים פטורין. וסתמא כר' יהודה ודלא כר"מ דלא דריש בעשותה להכי אלא לפטור יחיד שעשה בהוראת ב"ד ולית ליה מיעוטא אחרינא יתירא. ובגמ' תנא זה יכול וזה יכול ר"מ מחייב ר' יהודה ור"ש פוטרין זה אינו יכול וזה אינו יכול ר' יהודה ור"מ מחייבין ור"ש פוטר זה יכול וזה אינו יכול ד"ה חייב היכול וכדמפ' בגמ' לכולה ברייתא ועיין בספר קרבן אהרן פרשת ויקרא דבורא דחטאות סוף פרשה שביעית:

אם לא יכול אחד וכו' תוס' ב"ק דף מ' פירשו דסתמא משמע דכל חד וחד חייב חטאת אחת כיון דכל חד מחייב אזדונו כרת ע"כ:

המוציא אוכלין (אכלין) פחות וכו'. ואיכא מ"ד בגמ' בפ' במה אשה (שבת דף ס"ב ע"ב) דמתני' דלא כר' אליעזר דאיהו ס"ל דהמוציא כוכלת כשאין בה בושם דחייב וכדכתיבנא התם סי' ג' וכשאין בה בושם כפחות מכשיעור דמי שהכלי קלט את הריח ושיעור הוצאת בשמים בכל שהוא וכיון שאין כל שהוא הוי ריחא פחות מכשעור וקתני חייבת ולא אמרינן נעשה כלי טפל לריח שבתוכו ואריחא לא מחייב דפחות מכשיעור הוא ורב אשי אמר בעלמא אימא לך דכ"ע ס"ל דפטור משום טעם שהכלי טפל ושאני הכא דליכא למימר נעשה כלי טפל לריח דהא ליתיה לממשא כלל עד כאן:

בפי' ר"ע ז"ל לשון המתחיל את החי וכו' עד אבל בהמה חיה ועוף לא. אמר המלקט ובהכי אתיא מתניתין אפילו כרבנן דפליגי עליה דר' נתן בברייתא בגמ' ור' נתן סבר דאפי' על בהמה חיה ועוף על שחוטין חייב ועל חיים פטור:

את המת במטה חייב. נראה לר"י דמהכא קים לן בכל דוכתא דאית ליה לר' יהודה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה דמסתמא ת"ק דר"ש היינו ר' יהודה כי ההיא דלעיל זה אינו יכול וזה אינו יכול דת"ק דר"ש ר' יהודה כדמוכח בגמ' וכדכתבינן לעיל ורשב"א אומר דיש להביא מדתנן לעיל ר' יהודה אומר אף המוציא ממשמשי עבודה זרה דהוי מלאכה שאצ"ל תוס' ז"ל. ופירוש את המת במטה חייב על המת ופטור על המטה שהמטה טפלה לו ואם היה צריך למטה להשתמש בה תשמיש אחר שם במקום שמוציאה חייב אף על המטה הכי מוכח בברייתא בגמ'. וביד פ"א דהלכות שבת סי' ז'. ובירושלמי את המת במטה חייב ד"ה לא כן תני אף ריח רע כל שהוא וא"ר אילא אף ר"ש מודה בה ומודה ר"ש באיסורי הנאה א"ר יודן תפתר במת גוי ושאין בו ריח והוציאו לכלבו וכו' ע"כ:

ור"ש פוטר. בגמ' אמרינן פוטר היה ר"ש אף במוציא את המת לקוברו דאפי' הוא צורך המת פטור ולא תימא דלא פטר ר"ש אלא במניחו לחוץ דאין צורך לא לגופו של מוציא ולא לגופה של הוצאה. ותוס' ז"ל האריכו לפ' דמלאכה שאינה צריכה לגופה קרי כשעושה מלאכה ואין צריך לאותו צורך כעין שהיו צריכין לה במשכן אלא לענין אחר כי הצורך שהיתה המלאכה נעשית בשבילו במשכן הוא גוף איסור המלאכה ושרשו ועל דרך זה יישבו כל הדינים דקרו צריכה לגופה. ודמותרין לגמרי כגון צידת נחש ומפיס מורסא ודחו פי' רש"י ז"ל שהעתיק ר"ע ז"ל דכל מלאכה שאינה אלא לסלקה מעליו הויא מלאכה שאינה צ"ל וכו' ע"ש. ירושלמי תני חצי זית מן המת וחצי זית מן הנבלה ופחות מכעדשה מן השרץ חייב ור"ש פוטר מ"ט דר"ש כבר נתמעטה הטומאה מ"ט דרבנן כההיא דר' יודן תפתר במת גוי ושאין בו ריח רע והוציאו לכלבו. ועיין בבבלי סוף סוגית מתני' דרמי האיברייתא אמתני' ומשני לה: