משנה שבת פרק י׳ משנה א׳

המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה כו': שיעור זאת המשנה הוא זה המצניע קודם השבת לזרע ולדוגמא ולרפואה ושכח למה הצניעו והוציאו בשבת סתם חייב עליו בכל שהוא שעל דעת הראשונה הוציאו וכאשר נשלמה כוונתו והוציא אותו דבר שהצניע לאותה הסיבה או סתם כאשר פרשתי פעמים אז שלמה מחשבתו ואחר כן כשהוציאו אם הכניסו אחר כן היה יחוס אותו דבר לו כיחוסו לשאר בני אדם ומפני זה כשחזר והכניסו אינו חייב אלא כשיעורו וכבר קדם זכר השיעורין כלם. ופירוש דוגמא משל ודמיון רוצה לומר שהצניע אותו דבר להראותו לעיון:

המצניע. פירש הר"ב קודם השבת וכו' ושכח וכו' שעל דעת הראשונה וכו' וכ"ש המוציא בשבת לזרע וכו'. גמ':

חייב בכ"ש. משמע אפי' גרעין א' והכי איתא בגמ' מחייב היה ר"מ אפילו חטה אחת. ולא תימא דכל שהוא דתנן היינו פחות מכגרוגרת אבל כזית ליבעי. ומשמע מיהא דהיכא דקתני פחות מכגרוגרת דהא כזית ליבעי וסיעתא לפירוש הרמב"ם דס"פ דלעיל בזרעוני גינה ומ"מ כשאינו מצניע אינו חייב בכ"ש לפי שאין רגילות לזרוע כ"ש אלא כשיעור פחות מכגרוגרת:

וכל אדם וכו'. כתבו התוס' תימא לר"י דאמאי איצטריך למיתני ליה הא תנא ליה חדא זימנא בפרק כלל גדול ושאינו כשר להצניעו כו' עכ"ל ובריש ברכות כתבתי בשמם דרגילות לשנות בקצור מה שנשנה במקום אחר ואין לחלק דהתם אשמועינן מה ששנה בנגעים והכא בחדא מסכתא תרווייהו. דהכי אשכחן שתירצו בשם ר"י עצמו בפ"ו דיבמות מ"ד. ומה"ט נמי אין לחלק דהכא בבא שלימה דהתם נמי כולה בבא נשנה באותו פ' ובפ"ב:

חזר והכניסו. פי' הר"ב אם נמלך בו וכו'. בגמ' פריך פשיטא ומשני כגון שזרקו לאוצר ולא ביטלו בפירוש וקמ"ל דאע"פ שניכר במקומו שלא נתערב יפה וה"א דבמילתי' קמייתא קאי קמ"ל מדזרקיה לאוצר בטולי בטליה. וכתב המגיד דהא דתנן חזר והכניסו ר"ל והוציאו. ובריש פ"ק מפ?ירש דתנא הכנסה נמי הוצאה קרי לה והוא הדין להוצאה הכנסה:

המצניע ר"ל אע"ג דבפרקן דלעיל קצוב שיעור הוצאה לכל מין ומין. היינו בסתם. אבל המצניע. ר"ל שיחדן במקום משומר. להיות לזרע וכו':

לזרע ולדוגמא (פראבע) להראות לקונה נקראת בלשון יון (דאגמא):

ולרפואה דמדשמרה לא' מג' אלו. שיעור הוצאתן בכ"ש:

והוציאו בשבת אילו הוציאו לתכלית א' מהנך ג'. פשיטא דחייב בכ"ש. אף שלא שמרן מעיקרא לכך. רק מיירי הכא. אע"פ שהוציאו סתם כדי לטלטלו מבית לבית [אב"י ולהכי לא אמר תנא בקיצור המוציא לזרע וכו'. דקמ"ל דכשהצניע תחלה לא' מהנך ואח"כ הוציא סתם חייב]:

חייב בכל שהוא אפי' בגרעין א'. דאף שהוציאו סתם עכ"פ כיון שהצניען תחלה לחד מהנך. אמרי' דאדעת הצנעתו הוציאו. ואף דכבר שמעינן לעיל (פ"ז מ"ג) דהמצניע חייב בכ"ש. קמ"ל הכא אף ששכח בשעת הוצאה לאיזה מהנך ג' הצניעו. אפ"ה חייב בכ"ש:

וכל אדם אין חייב עליו אלא כשיעורו כמבואר בפרק דלעיל:

חזר ר"ל לפע"ד חזר ממחשבתו ונמלך שלא לזרעו:

והכניסו אינו חייב אלא כשיעורו קמ"ל אף דלא נמלך בפירוש. רק זרקן בין שאר פירותיו. אף שמקומן ניכר אפ"ה אמרי' דנמלך (גמ') והכניסן דקתני לאו דוקא. דה"ה בהוציאן אחר מעשה זה. שיעורו ככל אדם. וכ"כ ברישא הוצאה וה"ה הכנסה. רק ברישא מדהצניען. שייך הוצאה אח"כ וקמ"ל סיפא דאפי' על אותו גרעין שהיה חייב עליו על ההוצאה פטור על ההכנסה כשחזר בו ביני ביני:

המצניע לזרע וכו'. ובגמ' פריך למה ליה למיתני המצניע ליתני המוציא לזרע חייב דהא דבעינן שיעורא היינו טעמא שאין אדם טורח וכו' כדכתבינן בסוף פירקין דלעיל אבל זה שהוציא נימא א' ליזריעה בהדיא גלי דעתיה דטרח ואחשבה ובלא מצניע נמי חייב ושני אביי הב"ע כגון שהצניעו ושכח למה הצניעו והוציאו סתם מהו דתימא בטולי בטלה מחשבתו קמ"ל שעל דעת הראשונה הוציאו והא אחשביה. ובירושלמי מוקי לה כר' יהודה דאמר אומן דרך אומנותו חייב:

חייב עליו בכל שהוא. גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל מחייב היה ר"מ אף במוציא חטא לזריעה והאי כל שהוא לא תימא לאפוקי מגרוגרת ולעולם בעינן כזית אלא דוקא הוא וסתם מתני' ר"מ:

וכל אדם אין חייבין עליו אלא כשיעורו. מתני' דלא כר"ש בן אלעזר כדכתבינן לעיל פ' כלל גדול:

חזר והכניסו אינו חייב אלא כשיעורו. בגמ' פריך פשיטא כיון דלא זרעיה בטלה מחשבתו קמייתא והו"ל ככל אדם ושני אביי הב"ע כגון שזרקו לאוצר עם פירותיו ומקומו ניכר מ"ד כיון דמקומו ניכר במילתא קמייתא קאי קמ"ל הואיל וזרקיה לאוצר בטוליה בטליה ואע"ג דלא נמלך עליו בפירוש. ונלע"ד דבזה ידוקדק לשון משנתינו דקתני חזר והכניסו ולא קתני תזר בו והכניסו דהוה משמע דבהדיא חזר בו מלזורעו וא"כ פשיטא אלא ודאי לא נמלך עליו בפירוש אלא שזרקו לאוצר עם פירותיו וזהו בטול מחשבתו הראשונה מדלא אצנעיה לחודיה ומ"מ מקום שזרקו ניכר מ"ד כיון דמקומו ניכר כמאן דאצנעיה לחודיה דמי קמ"ל הואיל וזרקיה וכו':