משנה שבת פרק א׳ משנה ג׳

לא יצא החייט במחטו סמוך לחשכה שמא ישכח ויצא כו': ואלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון כו': @22(דף יג ע"ב) חייט שם ידוע לאומן התפירה: ומחט שם כלי התפירה: ולבלר הסופר: וקולמוס ידוע.וזה גזירה שמא ישכחו: ולא יפלה את כליו רוצה לומר להסיר הכנים מבגדיו גזירה שמא יתקן הנר ואפילו היה הנר בתכלית הגובה: וכן אסור לקרות לאור הנר אלא אם יש עמו אדם אחר לשומרו שלא יתקן הנר: החזן רואה זהו שהתירו למלמד תינוקות ליקת בידו ספר ולראות לאור הנר תחלת הפרשה שהוא רוצה להתחיל עם התלמידים שתי מלות או שלש לפי כי בזה השעור לא יטעה שיתקן הנר ואחר שיראה תחלת הפרשה יניח הספר ויתננו לתלמידים ויקראו בו לאור הנר לפי שהוא שומר אותם: ואין ראוי למלמד שיקרא עם התלמידים בספר לאור הנר וזהו ענין אמרו אבל הוא לא יקרא. ומה שחייבנו להרשות לתלמידים לקרא לאור הנר והרב שישמרם ולא הרשינו לרב שיקרא וישמרוהו התלמידים לפי שהוא מושל עליהם והם אינם מושלים עליו ומוראו עליהם: מפני הרגל עבירה כלומר שלא ירגילו עצמם הזב והזבה באכילתם יחד ושמא בתוך האכילה יחשוב ויסתכל בה ויבא עליה והיא בכרת מלשון התורה ולפיכך אסרו אכילת הזב עם אשתו הזבה יחד אע"פ ששניהם טמאים:

ולא יפלה את כליו. לאור הנר דלאור הנר דקתני גבי לא יקרא קאי נמי על לא יפלה כדמסיק בגמרא:

באמת אמרו. פירשו הר"ב בריש פרק ב' דתרומות:

החזן. פירש הר"ב מלמד תינוקות ותרגום רואה חוזה שהוא צריך לראות האיך תינוקות קוראין ועל שם זה נקרא ש"ץ חזן כמ"ש בערוך שצריך לראות האיך יקרא וכו': כיוצא בו. פירש הר"ב לעשות הרחקה לעבירה וכן פירש"י ולשיטתייהו אזלי שלא מנו להך דזב וזבה בכלל הי"ח דבר ומפני כך איצטריך לתנא למתני דכיוצא בו היא ודמש"ה תנא ליה הכא:

לא יצא החייט במחטו סמוך לחשכה בע"ש סמוך לביה"ש:

שמא ישכח ויצא ר"ל שמא משתחשך ישכח שהוא שבת. או ישכח שהוצאה אסורה. ויוציא לרה"ר ויתחייב חטאת. אבל אם ישכח שהמחט בידו. על זה אינו חייב חטאת (כבבא קמא דכ"ו):

ולא הלבלר ליבעללאריוס בלשון רומי. ובל"א (שרייבער):

בקולמוסו בלשון יון נקרא כל קנה קלמס. והושאל גם על קנה הכתיבה ועט סופר. ובל"א (שרייבפעדער. גריפפעל):

ולא יפלה את כליו לא יבער כנים מבגדיו:

ולא יקרא בספר. ולאו דוקא קורא. דאפי' אינו מוציא מלה מפיו. אסור. וה"ה דאסור לבדוק לאור הנר בגדים או כלים שאינו בקי בהן וצריכים הבחנה יתירה (ער"ה י"א וי"ב):

לאור הנר על לא יפלה נמי קאי. דוקא לאור הנר אסור. שמא יטה המנורה כדי שימשוך השמן לפתילה. והו"ל כמבעיר (והא דלא הזכיר התנא הטעם הכא. כדפירש הטעם גבי לא יצא החייט ולא יאכל הזב. ה"ט דקמ"ל דאפילו גבוה הנר י' קומות. או שהנר בעששית סגור. דליכא כ"כ החשש שמא יטה. אפ"ה אסור. פ"י). מיהו דוקא גבי נר שמן. אבל אצל נר שעוה. וכ"ש אצל נר חלב דמאוס. מותר לקרות לצורך. דאפילו ימחט הפתילה ליכא חיוב חטאת. ואפילו בנר שמן. אם הוא אדם חשוב שאינו רגיל להטות. או שעוסק באיסור הטייה. כפרק במה מדליקין שאומרים בליל שבת. או שעוסק בענין המורגל בפיו. כהגדה שבליל פסח בשבת. או שאומר לאדם ואפילו לאשתו (ודלא כר"ב). שתשגיח עליו שלא יטה. או ששנים קורין בספר אחד ובענין אחד. שרי. אבל במדורה. אפילו י' קורין כא'. אסור. דאין א' מרגיש כשיטה חבירו (מג"א ער"ה סק"ג. וט"ז שם סק"ב. וסס"י רע"ח):

באמת אמרו עי' מ"ש בפ"ב דתרומות סימן ב':

החזן מלמד תינוקות:

רואה היכן תינוקות קוראים ר"ל היכן יקראו למחר. ורוצה לסדר ראשי פרשיות בספר. וקורא כל השאר בעל פה. דמאחר דאינו מעיין תמיד בספר. אית ליה הכירא. ולא אתי להטות. וכ"כ התינוקות בעצמן רשאין ללמוד אפילו שלא בפני רבן. דמ"מ אימתו עליהן. וכ"כ שרי ביו"כ להתפלל במחזור. דאימת יו"כ עליו (שם ס"ו וס"ח):

אבל הוא לא יקרא ר"ל אסור לקרות כל הענין בספר:

כיוצא בו לא יאכל הזב עם הזבה על שולחן א'. אם אין שום שנוי היכר מפסיק ביניהן (י"ד קצ"ה ס"ג). ומכ"ש שאסורים לאכול מקערה א' אפי' בזא"ז. או לשתות משיורי כוס שלה. אם לא שהורק מכלי אל כלי. או ששתה אחר בינתים (שם ס"ד):

מפני הרגל עבירה שלא יבוא לבעול. וה"ה באשתו נדה. רק נקט זב וזבה לרבותא. דאף דתשמיש קשה לשניהן. חיישי':

מ"ש הר"ב דמיירי אפילו שהמחט תחוב בבגדו. הוא דעת הרי"ף (ב"י א"ח רנ"ב). ולפ"ז שפיר נקט חייט דוקא. משום דרצה תנא למנקט מתני' סתמא. שיתחייב בכל גוונא שיוציא. והרי זה דוקא באומן. דאורחיה לצאת בתחובה בבגדו. משא"כ אדם אחר אינו חייב רק בהוציאה בידו. אמנם אנן דקיי"ל כרמב"ם דאפי' אומן רק בהוציאה בידו חייב (כא"ח רנ"ב וש"א). להכי שפיר נקט מה"ט (בא"ח רנ"ב) "לא יצא אדם" וכו'. ולא נקט חייט. אולם ק"ל לפי"ז למה באמת נקט מתני' חייט ולבלר. ואת"ל אורחא דמלתא נקט. דאורחא דחייט לצאת במחט. עכ"פ קשה באו"ח רנ"ב. דנקט אדם. א"כ מה אריא מחט וקולמוס דנקט. אפי' שאר מילי נמי לא יוציא. וא"א לומר דשאר מילי באמת מותר להוציא. דליתא דהרי בגמ' קאמר דדוקא תפילין מותר להוציא מדממשמש בהן כל שעה. ולפעד"נ דחייט ולבלר ומחט וקולמוס כולהו דוקא נינהו דדוקא הנך דאורחייהו למנקט להו כל שעה חיישינן דלמא אשתלי. וכ"כ תפילין. מדהם עליו כל שעה. לולא טעם דמשמוש בהן כל שעה. וע"י שבשבת אסור ללבשן יזכור ע"י המשמוש ששבת היום. היה אסור ללבשן ולצאת בהן. משא"כ מילי אחרינא בכל גוונא שרי. [אב"י מיהו האידנא דליכא רה"ר אף במחט וקולמס מותר לצאת סמוך לחשיכה דאם נגזר שישכח ויצא מחשיכה. הוה גזירה לגזירה (כמג"א רנ"ב סקכ"ג). ואעפ"כ מצוה למשמש אדם כליו. סמוך לחשיכה. דאף דליכא חשש שיוציא מ"מ שמא יש אצלו דבר מוקצה]:

כתב הגאון מהו' עקיבא שליט"א. וז"ל. לא ידענא למה נקט מתני' לא יפלה כליו. לנקט סתמא. דלהוי משמע גם פלוי ראש אסור שמא יטה. וכדקתני בברייתא אין פולין ואין קורין. וכ"כ הרמב"ם. מיהו י"ל דנקט כליו לרבותא דדיוקא. דוקא בלילה אסור. אבל ביום אפי' כליו דיש שם פרעושין. והו"ל למיחש שמא יהרגן. כמו דאסרינן מה"ט להרוג כנים בבגדיו שמא יהרוג שם פרעוש. וכנים שבראשו מותר להרוג מדאין מצוי שם פרעוש. אמנם עדיין ק"ק. האבעיי' דגמ' דלא יפלה. אי היינו ביום. דמתני' כר"א דהורג כנה חייב וק' א"כ אמאי נקט כליו. הו"ל למנקט סתם. דמשמע חדוש טפי. דאפי' פלוי ראש אסור. ותו ק' טפי בש"ע (רס"י ער"ה) דנקט סתם אין פולין. וביאר הרמ"א. דר"ל לבער כנים מהבגדים. וק' למה נקט הרמ"א בדיוק בגדים. ובלבוש באמת השמיט הגהה זו. ואולי י"ל דפלוי הראש שהוא ע"י אחר. אם ימשוך האחר ידו להטות. ירגיש זה ויזכירנו. ואף דהב"ח ס"ל דב' קורין דוקא לדבר מצוה. י"ל דפלוי ראש מדא"א רק ע"י אחר מעיקרא ל"ג עלה. ועדיין צ"ע. עכ"ל הגאון הגדול הנ"ל: אמנם לי המחבר נראה לתרץ. דלהכי נקטה מתני' כליו דקמ"ל דאפי' כליו שצריך להם לשבת. וסד"א כיון דאין פולין לכ"ע אפי' לר"א רק מד"ס הוא ולהכי רק כלים אחרים אסור לפלות. אבל כליו שצריך לשבת. כיון דאיכא תרתי. משום צערא (ככתובות ד"ס ע"א) ומשום כבוד הבריות (כברכות די"ט ב'). סד"א דל"ג בה רבנן. וכמו דל"ג לטלטל מוקצה ומלהוציא מרה"י לכרמלית כדי להתקנח. משום כבוד הבריות (כא"ח סס"י שי"ב). קמ"ל דאפ"ה אסור הכא. משום דלא ברי שירחשו למעלה ויתבזה בעיני הבריות. גם אין כל צער שוה שלא יגזרו בה רבנן. וא"כ מתורץ אף קו' ב' של הגאון. לס"ד דאבעיי' דלא יפלה מיירי ביום. ואתיא כר"א דמחייב אהריגת כנה אפי' של ראש. דיליף מאלים (כלקמן בש"ס ק"ז ב']. ואפשר דמה"ט נמי נקט רמ"א בגדים דמשמע אפי' בגדים שצריך להם בשבת. ומ"ש הגאון הנ"ל דמי שמניח א"ע לפלות ראשו ע"י אחר. הו"ל המתפלה כמשמרו שלא יטה. לפע"ד לא דמי כלל. דהתם יושב ומשמרו שלא יטה. אבל זה אינו מרגיש רק סילק ידו מראשו. ושמא לדבר אחר סילק. ותו תפס עליו גם הרב בני המאה"ג מהרב"י שליט"א הגאבדק"ק לאנדסבערג. דאי כיושב ומשמרו דיינינן להמתפלה. א"כ גם לב"ח שרי. ועד כאן קאסר הב"ח רק בשניהן פולין. דאין א' משגיח על חבירו וכמ"ש הרט"ז (סער"ה סק"ג):

אב"י כך כ' הר"ב. דלהכי נקט זב וזבה. אף דתשמיש קשה להן. אכן בגמ' אמרי' תניא רשב"א אומר בא וראה עד היכן פרצה טהרה בישראל. שלא שנינו לא יאכל הטהור עם הטמאה. רק לא יאכל הזב עם הזבה. ופירש"י. שלא הוצרכו לכך. שכולן אוכלין חוליהן בטהרה. ובל"ז לא אכלו עם נשותיהן טמאות. השבתי לבני הרב המאה"ג שליט"א. לא כי. דברי הרב מזוקקים הן. דאף לש"ס ק' דהו"ל עכ"פ למנקט לא יאכל הטמא עם הזבה. אע"כ דנקט' מתני' זב אף דגם לו קשה הבעילה. אפ"ה חיישינן. [אלא דש"ס מדייק דעכ"פ הו"ל לאשמעינן במתני' שלא יאכל טהור עם אשתו הטמאה שלא מזיבה ונדה רק משאר טומאות. דמדגיסי אהדדי שמא תגע ותטמא טהרות שיאכל. ש"מ דהיו זהירין בל"ז לאכול בטהרה. תדע מדקאמר רשב"א דהו"ל למתני לא יאכל הטהור עם הטמאה. ולא קאמר דהו"ל למתני לא יאכל הטהור עם הזבה. ש"מ כדאמרן]:

לא יצא החייט במחטו וכו'. והתימה מר"ע ז"ל שפי' כאן ואפי' תחובה לו בבגדו ואומן דרך אומנותו חייב שאינה הלכה רק בשבת עצמה אבל בע"ש לא דלא גזרינן גזרה לגזרה ודי במה שפי' כך לקמן בפ' במה אשה גבי לא תצא אשה במחט נקובה אלא משום דהכא קתני בהדיא חייט דהיינו אומן פירשה ג"כ כאן. ועיין בשלטי הגבורים שכתבו אליבא דהרי"ף ז"ל דהכא מיירי בשמחטו בידו ושכן הוא בהדיא בדברי מיימון: ומה שפי' ר"ע ז"ל ואומן דרך אומנתו חייב היינו כר' יהודה דאסר תחובה לו בבגדו ואפילו בע"ש ודלא כר"מ ופלוגתייהו בברייתא בגמ' והובאה ביד (ברמב"ם) שם סימן כ"א ולקמן פ' במה אשה הבאתי ברייתא דוגמתה:

שמא ישכח ויצא. אליבא דרבא דאמר לא גזרינן גזרה לגזרה אפי' בהוצאה אין לפרש שמא ישכח המחט דאפילו יצא ליכא איסור דאורייתא כדאמרינן בפ"ק דב"ק הכיר בה ושכחה לענין שבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה אלא ה"פ שמא ישכח את המחט להצניעו עד שיהיה שבת ולבסוף כשיזכור את המחט ישכח שהוא שבת ויצא. תוס' ז"ל: וק"ק אמאי לא תני לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה ולא הלבלר בקולמוסו שמא ישכח ויצא. ואפשר לומר דמשום דלבלר בקולמוסו אפי' לא ישכח איכא לחוש שמא לפעמים הקולמוס טבול בדיו וישכח ויכתוב ב' אותיות על פס ידו או על גבה או על צפרניו ואת"ל שגם במחט שייך לומר שמא לפעמים יש בו חוט ויבא לתפור ב' תפירות ויקשרם ויתחייב ב' א' משום חופר וא' משום קושר כבר גם זה הוא תשובה קצת דמש"ה שינה למיתני שמא ישכח ויצא ברישא למען חשכיל ותבין ממילא דגם שייך טעם אחר של שכחה בשניהם ואפשר דגם בזה מתורץ קצת דלא תני שמא ישכח ויוציא או אפשר שמתורץ במה שכתבתי בשם התוס' ז"ל. אבל ברישא גבי לא ישב אדם לפני הספר וכו' נראה שאין להקשות אמאי לא תנא מלות עד שיתפלל בסיפא בתר כולהו בבי דכיון שהן בבי טובא דרך תנא הוא למיתני ברישא ומובן דקאי אכולהו בבי דבתרה כנלע"ד:

ולא יקרא לאור הנר כו'. ודייקי' בגמ' חד הוא דלא ליקרי מדקתני ולא יקרא הא תרי שכיר דמי והתניא לא אחד ולא שנים ומשנינן לא קשיא כאן בענין א' כאן בשני ענינים:

באמת אמרו. מלת אמרו ל"ג לה:

אבל הוא לא יקרא. בגמ' פריך והאמרת רישא החזן רואה. ומשני לסדר ראשי פרשיותיו פי' רש"י ז"ל שמתוך שראש הפרשה שגורה בפיו הוא נזכר בכולה למחר ומסייע את שבעה הקורין בנקודה וטעמים בלחש ע"כ. וזה כפי פי' ראשון שפי' במתני' דחזן היינו חזן הכנסת. וז"ל רש"י ז"ל בפי' מתניתין החזן חזן הכנסת המקרא את הז' הקוראים בתורה ופעמים שאינו יודע היכן צריכים לקרות למחר ורואה היכן קורין התינוקות של בית רבן בשבת זו והן קורין בסדר לאור הנר בבית הכנסת ויודע שהיא פרשה של שבת זו ל"א חזן מלמד תינוקות ורואה היכן יתחילו למחר והיכן יסיימו פרשיותיהן ע"כ:

ירושלמי תני רשב"ג אומר התינוקות מתקינין להם ראשי פסוקיהם לאור הנר מאי כדון (כלומר מה הפרש יש בינם לבין אחרים ומשני) אילין (פי' התינוקות) בעו דיטפי בוצינא (כדי שלא ללמוד) ומכ"ש שלא יבאו לתקנו אבל אחרים מסתמא חפצים ללמוד ולא בעו דיטפי בוצינא וחיישינן שמא יבאו לתקנו:

כיוצא בו לא יאכל. עיין בפי' הרמב"ם ז"ל שדקדק מלת כיוצא בו השנויה כאן:

לא יאכל הזב עם הזבה. פי' רש"י ז"ל וכ"ש טהור עם הזבה וכתוב בספר חכמת שלמה מה שפסק רש"י ז"ל כ"ש אינו כן בגמ' אלא רש"י לזמן הזה פסק דאין דין טהרה נוהג ע"כ: ובגמ' גם בירושלמי אמרינן תניא ר"ש בן אלעזר אומר בוא וראה עד היכן פרצה ונתחזקה ונתרבית טהרה בישראל ופרצה לשון ריבוי כדכתיב כי מעט אשר היה לך לפני ויפרוץ לרוב שלא שנינו לא יאכל הטהור עם הטמאה אלא לא יאכל הזב עם הזבה וכו'. ותו גרסי' בירושלמי הא זב עם מצורעת מותר וישב מחוץ לאהלו ולא מחוץ לאהלה מצורע עם זבה אסור מצורע עם מצורעת אסור: וכתוב במרדכי לא יאכל וכו' מכאן משמע דאם שתה הבעל תחלה מותרת אשתו לשתות אחריו דלא יאכל תנן וה"ה לא ישתה ולא תאכל ולא תשתה לא תנן וטעמא שיצרו של אדם מהרהר אתר שתייתה ע"כ: