משנה סנהדרין פרק ז׳ משנה ז׳

הנותן מזרעו למולך אינו חייב עד שימסור כו': בעל אוב זה פיתום המדבר משחיו וידעוני כו': זו ההבערה אינה שריפה כמו שחשב המון רב למאד אבל עקרו הוא כשהיו מבערין אש והיו מלהטין אותו לשם אותו הפסל הידוע שהיו עובדין אותו בכך והוא הנקרא מולך והיה אוחז אחד מבניו ונותן אותו ביד המשמש בעסק אותו הנעבד והיה מעבירו על האש מצד זה לצד זה וכיון שעשה זה נתחייב סקילה ומתנאי שימסור ויעביר מקצת זרעו לפי שנא' מזרעך ולא כל זרעך ואם עשה כגון זה לשם ע"ז אחרת משאר הנעבדים אינו חייב מיתה לפי שזו היא עבודת המולך וזהו המתברר מלשון התלמוד: ובעל אוב מפורסם בלשון המקרא מין ממינים ולא יתערב לך בדורש אל המתים לפי שדורש אל המתים אינו עושה מעשה בשום פנים אבל הוא מין ממיני הבודים בעתידות דברים מלבם וזה כשיצום וילין בקברים וידבר דברים והוא רואה בחלומות עתידות כפי מחשבתו. ובעל אוב הנזכר במקרא יהיה בעשיית מעשים ויש ממנו מין אחר והוא שלוקח גולגולת אדם אחד שנתעכל ממנו הבשר ויצניע אותה ויקטר לה ובודה דברים בה והוא שומע ממנה דברים כמו ששומעין מן המת במלאכת בעל אוב וכל מה שאתה רואה ממאמר מדבר ושומע בענין זה הוא שמיעה כוזבת כפי מה שישים מחשבתו בזה כמו שיארע לבני אדם הרבה במקום הפנוי רוצה לומר בשעת התיחדות: ידעוני אמרו מניח עצם ידוע בפיו והוא מדבר מאליו וידוע שם עוף: ואמרו ג"כ בכאן מדבר משחיו יתדמה לו שמיעת קול מתחת שחיו:

ויעביר באש. לשון הר"ב מעבירו מצד זה לצד זה. וז"ל הרמב"ם זו העברה אינה שרפה כמו שחשב המון רב למאד. אבל עיקרו הוא כשהיו מבעירין אש והיו מלהטין אותו לשם אותו הפסל הידוע שהיו עובדין אותה בכך והוא הנקרא מולך. והיה אוחז אחד מבניו ונותן אותו ביד המשמש בעסק אותו הנעבד. והיה מעבירו על האש מצד זה לצד זה ע"כ. וכ"כ רש"י שאינה שרפה. ודייק לה מדקתני בברייתא המעביר עצמו פטור. אלמא לאחר העברה הוא חי. והא דאמרינן גבי חזקיה שסכתו אמו סלמנדריא. לאו למולך היה. אלא לאלהי ספרוים דהתם שרפה כתיב. ע"כ. וההעברה משמע מלשון הרמב"ם שהכומרים מעבירין. וכן לשון רש"י. וסתמא דמלתא שמשין שלה קא מעבירין לה. ע"כ. אבל בחבורו פ"ו מהלכות ע"ז כתב ואותן הכהנים נותנין הבן לאביו אחר שנמסר בידן להעבירו באש [ברשותן] ואבי הבן הוא שמעביר בנו על האש. וכתב הכ"מ דלא ימצא בך מעביר משמע שהוא עצמו מעביר. ע"כ:

עד שימסור ויעביר. לשון הר"ב שנאמר [לא] תתן להעביר. משמע ליה לתנא נתינה הבאה לכלל העברה ולא משמע ליה נתינה על. מנת להעביר לחיוביה על נתינה לחודה. רש"י:

פיתום. שם המכשף. רש"י. ומ"ש הר"ב לוקח גלגולת של מת וכו'. גמרא. ואין זה דורש אל המתים. לפי שדורש אל המתים אינו עושה מעשה. אלא כדתניא ודורש אל המתים. זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה. פירש"י שד של בית הקברות יהא אוהבו ומסייעו בכשפיו. ע"כ. והרמב"ם כתב בפרק י"א מהלכות ע"ז כדי שיבא מת בחלום ויודיעו מה ששאל עליו. ע"כ. ומ"ש הר"ב לאחר שנתאכל. עיין מ"ש בלשון זה בסוף פרק דלעיל:

[*המדבר משחיו. והר"ב העתיק והמדבר. וכן מוכח בברייתא דתרתי נינהו. ומ"ש הר"ב ויש שעושין וכו'. לשון רש"י. מעלה את המת מן הארץ. ומושיב לו בשחיו תחת זרעותיו ומדבר משחי איישל"א בלע"ז]:

וידעוני. כתב הר"ב חיה ששמה ידוע וכו' וכשרוצים לצוד אותה מורים בחצים וכו' לפי שאין יכולים לקרב אליה שהיא מזקת כמ"ש הר"ב במ"ה פ"ח דכלאים. ובגמרא ת"ר ידעוני זה המניח עצם ידוע בפיו והוא מדבר מאליו [*ע"י כשפים לשון רש"י בפירוש המשנה] והעתיקה הרמב"ם. ועיין מ"ש בזה במשנה ב' פ"ק דכריתות:

[*והנשאל בהם. פירש הר"ב שבא ושואל וכו' וכן פירש"י. ותמיהני על לשון המשנה דקתני בלשון נפעל וכן נמצא ג"כ במדרש ג' דברים באוב וכו' שהביא רש"י בשמואל א' כ"ח. והנשאל. והכוונה על השואל וצ"ע]:

באזהרה. כתב הר"ב דאל תפנו אל האובות. וכפירש"י ומסיים ואזהרה דמכשפים גופייהו מלא ימצא בך. וכתבו התוספות וקשה דאי אל תפנו אזהרה לנשאל א"כ יהא בו כרת דכתיב בפרשת קדושים והנפש אשר תפנה וכו' והכרתי אותה. וי"ל איפכא דאזהרה לנשאל מלא ימצא בך. דכתיב בקרא בתריה שואל אוב וידעוני. ע"כ. וכ"כ הרמב"ם פרק י"א מהלכות עכו"ם אסור לכאול בעל אוב וידעוני. שנאמר לא ימצא בך. ובפ"ו כתב העושה אוב או ידעוני וכו'. ואזהרה שלהן מנין שנא' אל תפנו. ע"כ. והכ"מ כתב שכן הוא בת"כ פרשת קדושים. ע"כ. וחפשתי ולא מצאתי:

אינו חייב עד שימסור למולך ויעביר באש כך הוא עבודתו, מוסר בנו לכומרים לשם המולך, ואח"כ מחזירים אותו להאב, והאב נושאו על זרועו או כתפו, והולך כך עמו בין ב' מדורות מקצה אל קצה השני, אבל כשהאב אחזו בידו והעבירו בין ב' המדורות, שהבן הלך ברגליו, פטור:

מסר למולך ר"ל לכומרים שלה:

זה פיתום בתיו דגושה, ופירושו בלשון יוונית, מגיד נעלמות:

המדבר משיחיו שהקול נשמע כאילו יוצא מתחת כתיפו. דכך מעשהו, עומד ומקטיר קטורת ידוע, ומניף בשרביט הדס שבידו, ולוחש מלות ידועות, והקול הנ"ל נשמע מתחת כתיפו, או שלוקח גלגולת מת, ומקטיר לפניו, והשואל שומע אז תשובתו כאילו יוצא מתחת כתף הבעל אוב, או מבין פרקי אצבעותיו של הבעל אוב והקול נמוך מאוד, כאילו יוצא מתחת הארץ מול תחת הכתף [ועי' לח"מ פ"ו מע"ז] ואין זה דורש למתים, שאינו רק במלקות, דזהו במרעיב עצמו ולן בבית הקברות, או לובש מלבושים ידועים וישן בחדר יחידי כדי שיתראה אליו המת בחלום וישיב על שאלתו [רמב"ם פי"א מע"ז]:

וידעוני זה המדבר בפיו מכניס עצם עוף ידוע בפיו [ולרש"י ור"ב מכניס לפיו עצם של חיה הנקראת אדני שדה, ועי' בפירושינו פ"ח דכלאים מ"ד], ועושה שאר מעשות זרות, עד שיפול בנכפה, וידבר עתידות [רמב"ם פ"ג מע"ז] (ואמר מדבר בפיו, כלומר לא כבעל אוב שאין הוא מדנר רק שומע קול אחר מדבר אכן ידעוני הבעל ידעוני בעצמו מדבר בשעה שהוא נכפה):

והנשאל בהם באזהרה נ"ל דר"ל הדבר הנשאל מהם הוא בלאו [ונ"ל עוד דלהכי לא קאמר "השואל בהם". דקמ"ל ע"פ מ"ד [סנהדרין ס"ח א'] לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות, וא"כ בכה"ג שואל איכא, אבל אינו מבקש דבר הנשאל, ולהכי באמת מותר. או נ"ל דקמ"ל דבשואל בהם ולא השיבו לו, אין כאן לאו. מיהו אשכחנא טובא בלשון חז"ל, שאמרו נשאל במקום שואל, כמו אין נשאלין בהם אלא למלך [פפ"ח דיומא], וכ"כ אמרו ספק טומאה הבא בידי אדם נשאלין עליה [נדה ד"ה ב'], ואשכחנא נמי איפכא שהשתמשו מלת הפועל תחת הנפעל, כמו החולן ליבמתו, שהכוונה שנחלן מיבמתו, והיא נקראת חלוצה, ואינה אלא חולצת, ועי' מ"ש [יבמות פי"ב סי' י"ד]:

[כך נ"ל כוונת הרמב"ם פ"ו מע"ז ה"ג. והיינו דקאמר בש"ס דרך העברה בעינן. ר"ל מדלא כתוב לא תוליך בנך למולך, ש"מ דרך העברה בעינן, כמעביר חפץ ממקום למקום שנשאו, והא דקאמר רבא משוורתא דפורי', היינו משום דהכי אורתה שנושא אותה וקופץ, אבל באמת גם בנשאו על כתפו והולך, גם זה דרך העברה הוא, זהו לרמב"ם. מיהו לרש"י אינו חייב רק כשישאוהו הכומרים ויקפצו עמו ממעל לבור שהאש בתוכו. אמנם בין לרש"י בין לרמב"ם לא היה הבן נשרף. אבל היה ג"כ עבודה שנשרף הבן ממש אבל לא למולך רק לאלהי ספרוים [ועי' ש"ס]. אמנם לרמב"ן ואברבנאל. גם בעבודת המולך נשרף הבן ממש וכ"כ רש"י [ירמיה ז' פל"א. וע"ש], והא דאמרי' בש"ס דמעביר עצמו פטור, ואי נשרף ממש מה פטור שייך ביה הרי מת. תי' הרמב"ן דכששלט האש בא' מאבריו, נקרא מעביר למולך וחייב. ולפעד"נ עוד דנ"מ לקברו בין רשעים גמורים [כיבמות ל"ב ב' וסנהדרין מ"ז א'], עוד נ"ל מדחייב כרת, שגם לאחר שמת, נענש בידי שמים, קמ"ל דמעביר את עצמו פטור אף דבעה"ז לא נ"מ בזה מידי]:

אולם כגון דא וודאי מצוה להודיע, דיפה כתב כאן רבינו הגאון (מהר"ש אלגאזי)*) זצוק"ל בעץ החיים. וז"ל בקיצור, דעתה קרוב לאחרית הימים שיתפשט האור האלהית על כל בשר, וראו כל בשר כי אין עוד מלבדו. לכן האור הזה כבר הבקיע ומאיר ובא, והטומאה כליל תחלוף, וכבר גער ד' בשטן ונתבטלו נחות הטומאה אלו, וכל בעלי אומניות באלו יבש ידם, הכל סר יחדיו נאלחו, ואין גם אחד אשר כח בידו לכשף או לנשף, והאמונה באלה ובכח הכישוף כעת, לא תקונן רק במוחי השוטים והתינוקת. והעיר עוד הגאון הנ"ל בשם גדול הדור אחר, כי חפשו אנשי שם בתורה וביראה בכל קצוות הארץ, ולא מצאו כל אנשי חיל אפילו רק שמץ ממשות מדברים אלו. וכל איש נאמן אמור יאמר רק כך שמעתי, אבל אין אומר ואין דובר דברים "כך ראיתי" ולכן עכשיו כל עניינים האלו רק דמיונות כוזבות, והבל ורעות רוח. עד כאן תוכן דברי הגאון הנ"ל שכתב כן לפני ב' מאות שנים:

אמרה בקי, אני בריה קלה ודקה. לישועת ה' פה אני עומד ומחכה, כי משנה י' היא משנה חמורה. ורבותינו המפרשים נ"ע, שמטו הדד מפי עוללים ויונקים העטופים ברעב לידע ולהבין דברי המשנה הקדושה על בוריין. דהרבה יש לדקדק בהן, (א) במה שפירש הר"ב דלהכי נקטה מתני' זה הדיוט המסית, למעוטי נביא המסית, והמסית להדיוט דנקט, היינו למעוטי מסית לרבים, וב' הנמעטין דינן בחנק. וזה תמוה, דהיינו לס"ד דש"ס, אבל במסקנא מוקמינן כולה כרבנן דאין חילוק. וכפי הנראה הר"ב העתיק וסמך עצמו על רש"י שפירש כן במשנה, אבל הרי ידענו שכן דרך רבינו לפרש המתני' כס"ד דש"ס. כדי שיהא שייך אח"כ על זה השקלא וטריא דש"ס, אבל אנן בפירוש המשניות צריך לן דרך סלולה. מרוקד בי"ג נפה כמסקנא כלולה. (ב) הא דקאמר תנא האומר יש יראה במקום פלוני וכו', הוא פסוקא יתמא דלא אשמעינן תנא דינו במה. ואם ר"ל דזהו מסיח, אין זה אמת, רק דהאומר כך זהו מגדף [כרמב"ם ע"ז פ"ב ה"ו], ואינו נקרא מסיח רק שיפתהו בפירוש לך עבוד ע"ז [ועי' רכ"מ בע"ז פ"ה ה"ב]. (ג) למה הפסיק התנא בין דברי המסיח. עם דיני הכמנה באמצע. ולמה זאת. (ד) דקאמר האומר אעבוד, אלך ואעבוד וכו' זהו מסית. והרי אין הדבר כן, דבאמר כן אינו מסית. עד שיפתהו לאתר לע"ז. וכבר נתקשה בזה רכ"מ (שם), והוצרך להדחק דה"ק המסית, אעבוד ואח"כ תעבוד גם אתה, ואחר מ"כ זה דוחק, דאיך נקט התנא מלת אעבוד שא"צ כלל, ועיקר ההסחה דהיינו ואחר כך תעבוד, חסר מהספר. (ה) דנקט תנא תרתי אעבוד, אלך ואעבוד, הנה אלה לכאורה דברי מותר, דשניהן ענין א', ומה חילוק יש ביניהן. ובצערי שוטטאי לארבע פינות, וארא כי רבותינו חמקו עברו, והניחוני כתולעה ערומה בעמק, וכבני עורב אשר יקראו על קן רטושה, למען יתאמצו בעצמן בקטנותן היתומים בחיי האב לבקש בעצמן אוכל למו. לכן אנו ליה וליה עינינו מיחלות. ואפרשה כפי אל ה', והנה נפתחו השמים וארא מראת אלהים, ויה"ר דאימא מלתא דתתקבל לעילא ולתתא כפי שהורוני משמים. ונקדים רק עוד תמיה א', דרש"י כתב בגמרא במסקנא דרבינא תירץ סיפא דמתני', ורב פפא תירץ הרישא. ואומר מי יגלה עפר מעיני רבינו מאור עינינו רש"י זצוק"ל, דהרי תלמידי תלמידיו אומרים דזה אחמ"כ דוחק, דא"כ הו"ל לבעל הש"ס למנקטינהו איפכא. מימרא דר"פ דקאי ארישא, קודם מימרא דרבינא דקאי אסיפא. ובקוצר השקפתינו לא מצינו במהירות בת בוקתא בש"ס לפרש תחלה הסיפא ואח"כ הרישא. ולולא מסתאפינא היה נ"ל. דלרב פפא לא צרכינן תו לתרוצא דרבינא, דס"ל לר"פ דכמו דהדיוט המסית ברישא, מקלינן בחייו בהכמנה, וכמו שפירש רש"י, כ"כ במסית להדיוט בסיפא מקלינן נמי בחייו, דאף דכל האומר אלך ואעבוד ע"ז, פטור, דדוקא עובד חייב ולא האומר [כסנהדרין ס"א א'], אפ"ה זה רק באינו מסית. אבל במסית לאחר, מקלינן בחייו, דמיד שאמר המוסת אעבוד, חייב. והא דלא נקט כן ר"פ בפירוש בדבריו. ה"ט, מדאינו צריך לכך, דבשלמא במסית צריך היה ר"פ לפרש לענין מה יהיה דינו כהדיוט ר"ל שנקל בחייו, דהיינו שלא יצטרך התראה דאינו מפורש במתני' כן, דאף דמפרש במתני' הכמנה, מאן יימר דא"צ התראה, דלמא באמת צריך התראה ממוסת [כמכות פ"א מ"ט], ואף שלא נזכר במשנה. מה בכך, וכי בכל דוכתא דתני דחייב מיתה, תני גביה דצריך התראה, דדבר זה פשיטא ומשנה שא"צ היא. דודאי כל חייב מיתה צריך התראה, וה"נ הכי, לפיכך צריך היה ר"פ לפרש דלענין זה מסית קיל דא"צ התראה. אבל לענין מה שמקלינן בחיי המוסת א"צ ר"פ לפרש, דהרי מפורש במתני' בסיפא מבואר, דכשאומר אלך ואעבוד חייב, ואפשר עוד דתרוצא דרב פפא דהקולא היא ההכמנה ובלי התראה, אתרווייהו קאי. דמסית ומוסת שניהן א"צ. התראה. ועתה נבוא לפרש המשנה בס"ד:

הנותן מזרעו וכו' ביד שם פ' ששי סי' ד':

עד שימסור ויעביר באש ופי' רש"י ז"ל לא תתן להעביר משמע ליה לתנא נתינה הבאה לכלל העברה ולא משמע ליה נתינה ע"מ להעביר לחיוביה על נתינה לחודה ע"כ:

מסר למולך וכו' ס"א העביר באש ולא מסר למולך מסר למולך ולא העביר באש. ובגמרא אמר רב יהודה איני חייב עד שיעבירנו דרך העברה פי' שלא שינה מן החוק אלא כדרך מנהג העברת המולך ה"ד אמר אביי שורת לבנים באמצע והאש מכאן ומכאן והוא עובר בין שתי האשות רבא אמר כמשוורתא דפוריא פי' אינו מעבירו ברגליו אלא קופץ ברגליו כדרך שהתינוקות עושין בימי הפורים שהיתה חפירה בארץ והאש בוער בו והוא קופץ משפה לשפה ותניא כותיה:

בעל אוב זה פיתוס בסמך מצאתיו מוגה אבל בערוך הביאו בערך פתים במ"ם. ואיתא בתוס' פ' הקומץ רבא ד' ל"ז:

והמדבר משיחיו כך נראה שגורס רעז"ל בוי"ו ולא משמע כן מפי' רש"י ז"ל. וכן הגיה הרי"א ז"ל בשם רוב הספרים בנקודות וגם נקד בשם הספרים משיחיו החי"ת בשב"א והוי"ו בחול"ם. ובברייתא דבגמ' תניא בעל אוב זה המדבר בין הפרקים ומבין אצילו ידיו ופי' הרא"ש ז"ל בפירושו אשר על הלכות קטנות להרי"ף ז"ל בהלכות תפילין דף פ"ב דאציל היינו מרפק דהיינו קודא ומאי דשייר במתני' פי' בברייתא וכמו שהוסיפה הברייתא בין הפרקים דהיינו בין פירקי אצבעותיו הוסיפה נמי אצילי ידיו דהיינו הקודא ולאו היינו שחי דתנן במתני' ע"כ. וביד שם ר"פ ששי וסי' ב': [הגהה לשון ספר לקח טוב בפרשת קדושים בין הפרקים היה עולה המת ויושב בין פרקי המכשף בין שיחיו ומדבר בקול נמוך מאוד כאילו יוצא מתחת לארץ ע"כ]:

ידעוני פי' הרמב"ם ז"ל שהוא עוף ורבינו עובדיה ז"ל תפס פי' רש"י. בסוף לשון רעז"ל והיא קרויה בלשון חכמים בר נש דטורא. אמר המלקט פי' רש"י ומכניס מאותו חיה עצם לתוך פיו והעצם מדבר מאליו ע"י כשפים:

והנשאל בהם באזהרה דאל תפנו ואזהרה דמכשפים גופייהו מלא ימצא בו וגו' רש"י ז"ל. והקשו תוס' ז"ל דאי אל תפנו אזהרה לנשאל [עיין בתוי"ט] ועיין בספר קרבן אהרן פ' שביעי דפרשת קדושים במה שהשיב שם על זה בעד רש"י ז"ל ושנויה היא שם ג"כ בספ"ט וביד שם בהלכות עכו"ם פי"א סי' י"ד וז"ל שם אסור לשאול בעל אוב וידעוני שנאמר לא ימצא בך ושם פרק ששי כתב העושה אוב או ידעוני וכו' ואזהרה שלהן מאל תפנו ע"כ. וי"מ אוב מגזרת כאובות חדשים יבקע דעיקר האומנות בכך וידעיני הוא נקרא כן לפי שמודיע מה שיהיה עד כאן: