משנה סנהדרין פרק ז׳ משנה ג׳

מצות הנהרגין היו מתיזין את ראשו בסייף כו': מצות הנחנקים היו משקעין אותו בזבל עד כו': אמרו בברייתא אמר להם (רבי) [רבי יהודה] אף יודע אני שמיתה מנוולת היא אבל מה אעשה שהרי אמרה תורה ובחקותיהם לא תלכו וחכמים אומרים הואיל וכתב בתורה הריגה בסייף מן התורה למדנו לא' מהם. וכבר ידעת שהעדים הם שממיתין בידים איזו מיתה שתהיה לפי שאותו הדבר אצלם אמת שהשיגוהו בחושיהם והוא אצלנו ספור דברים שאין אנו יודעים אלא מה ששמענו מהם ולפיכך צוה השם יתברך שיהיו העדים ממונין על הענין וזהו ענין נאה. ואין הלכה כרבי יהודה:

רבי יהודה אומר ניוול הוא זה. לשון הר"ב שהורגו מעומד. ובברייתא פירש דטעמא דפליג ר' יהודה אדרבנן. מפני שאמרה תורה כו'. הכי תניא אמר להן רבי יהודה לחכמים אף אני יודע שמיתה מנוולת היא. אבל מה אעשה שהרי אמרה תורה כו'. ונמצינו למדין דר"י לא יקרא ניוול למיתה שאמרו רבנן אלא מפני שאמרה תורה כו'. ולא דקפדינן אניוול. דהא המיתה שהוא אומר היא מנוולת. כמו שאמר בעצמו. ולשון רש"י רבי יהודה אומר ניוול הוא זה השתא משמע מפני שהורגו מעומד ונופל. ע"כ. וכ"כ נ"י. ומה שכתב הר"ב ואמרו ליה רבנן כיון דכתיב סייף באורייתא כו' לאו מינייהו גמרינן. דאי לא תימא הכי. הא דתניא שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי. היכי שרפינן והכתיב ובחוקותיהם לא תלכו. אלא כיון דכתיב שרפה באירייתא דכתיב (ירמיה ל"ד) ובמשרפות אבותיך וגו' לאו מינייהו קא גמרינן. הכי נמי כיון דכתיב סייף כו'. ומ"ש הר"ב דאמר קרא נקם ינקם. נקימה זו איני יודע מה היא. כשהוא אומר (ויקרא כ"ו) והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית. הוי אומר נקימה זו סייף. כדתניא בגמרא [דף נ"ב] ומ"מ תימה על הר"ב דהוה ליה למנקט מקרא המפורש בו חרב דאמר קרא לפי חרב. גבי עיר הנדחת. ובגמרא פריך ואימא דבריז ליה מבריז. [תוקעה בבטנו או בגרונו. רש"י] ומשני לפי חרב כתיב [פיפיות של חרב. ב' צדדין] ואימא דעביד ליה גיסטרא [חולקו לארכו לשנים] אמר קרא ואהבת לרעך כמוך. ברור לו מיתה יפה:

מצות הנהרגים היו מתיזין את ראשו בסייף כדרך שהמלכות עושה כשהורגין בערכאות:

רבי יהודה אומר ניוול הוא זה ר"ל דין זה מנוול, מדכתיב ובחוקותיהם לא תלכו:

אלא מניחין את ראשו על הסדן [קלאטץ] עב תקוע בארץ:

וקוצץ בקופיץ [בייל]:

אמרו לו אין מיתה מנוולת מזו שנראה כמקצב בשר בהמה. ומשום ובחוקותיהם ליכא כשהורג בסייף, מדכך דינו בתורה לא מנייהו גמרינן:

עד ארכובותיו נ"ל דלהכי גם בחנק ישקעוהו בזבל שלא יתהפך ולא יכלו העדים למשוך יפה ויצטער זמן מרובה [ומתורץ קו' רלח"מ]:

ולא הבנתי דברי הר"ן [ע"ז דשל"א ב'] וכ"כ כ' בש"ע [י"ד סו' קע"ח] בשם מהרי"ק, דלא אסרו אלא דברים שנהגו לשם ע"ז או לפריצות. ולדברי רבותינו הנ"ל ק', ל"ל לש"ס הכא לומר דה"ט דשרי להרגו בסייף מדכתיב כן בתורה, ואין בו משום ובחוקותיהם, הול"ל מדאינו חק לע"ז שיהרגו כן שרי. ואת"ל דעכ"פ גם זה בכלל פריצות הוא. דעב"פ ק' לר"ן שלא הזכיר לאסור רק בשהוא חק לע"ז, ק'.*) גם מלבד זה ק' דרבותינו הנ"ל כתבו דשריפה על המלכים שרי מדאינו חק לע"ז. רק מדהוא דרך כבוד, כלומר אין אדם ראוי להשתמש בכליהם. ובש"ס הכא קאמר, דשריפה על המלכים שרי מדכתיב באורייתא. ונ"ל דהכי כוונת רבותינו דמה"ט התירה תורה כמה דברים אף שהם מנהג האומות, מדאין חק לע"ז. עוד י"ל כיון דעכו"ם מענישין כך לרוצח מדחושבין שכך צותה ע"ז שלהן, אסור לנו לעשות מצות סריגה כדרך שהן עושין והיינו חוק ע"ז:

ניוול הוא זה אלא מניח וכו' כך הגיה הר"י ז"ל:

מצות הנחנקים בתו"כ פ' עשירי דפרשת קדושים:

זה מושך אצלו וזה מושך אצלו. ירושלמי כהנא בעא קומי רב תמן את אמר זה מושך אילך וזה מושך אילך וכא את אמר זה מושך אצלו וזה מושך אצלו א"ל תמן זה מלפניו וזה מלאחריו ברם הכא דן מן סטרא ודן מן סטרא ע"כ ולא ידענו אהיכא קאי תמן את אמר דהא גם לעיל גבי מצות הנשרפין תנן נמי זה מושך אצלו וזה מושך אצלו: