משנה סנהדרין פרק ז׳ משנה י״א

המכשף העושה מעשה חייב ולא האוחז את כו': אמרו פטור הוא פטור אבל אסור כגון פטורי שבת וחייבי מלקות [דרבנן]:

ולא האוחז את העינים. רבי עקיבא אומר וכו'. לכאורה נראה דר' עקיבא לאפלוגי אתא ואיכא למימר דלתנא קמא אוחז העינים ממעיט מסקילה. ולא ממלקות. דחייב משום לא תעוננו. וכדאשכחן סברא זו להרמב"ם בפי"א מהלכות עכו"ם בהעתקת ברייתא דאיזה מעונן חכמים אומרים זה האוחז את העינים. ופליג רבי עקיבא ואמר פטור אף ממלקות. וגם סברא זו להרמב"ם שם בהעתקת משנתינו ויהיב טעמא מפני שלאו זה שנאמר במכשף בכלל לא ימצא בך הוא ולאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא. ואין לוקין עליו שנאמר (שמות כ״ב:י״ז) מכשפה לא תחיה. ע"כ. וממ"ש הרמב"ם בפירש המשנה וז"ל אמרו פטור. הוא פטור אבל אסור. כגון פטורי שבת וחייב מלקות. ע"כ. ולאו מלקות ממש אלא כעין מלקות. כלומר מכת מרדות. והרי פטורי שבת כך הס וכמו שכתבתי כבר בזה בריש מסכת שבת בס"ד. אלא דבגמרא [דף ס"ז ע"ב] אמר אביי הלכות כשפים כהלכות שבת. יש מהן בסקילה. ויש מהן פטור אבל אסור וכו' העושה מעשה בסקילה. האוחז את העינים פטור אבל אסור. שמעינן מינה דאליביה דר' [עקיבא] קאמר למלתיה הלכך מסתבר למימר דסבירא ליה דלא פליג ר"ע דאי איתא דסבירא ליה דפליג. אלא שהלכה כמותו. הכי הוה ליה למימר הלכה כר"ע. הלכך הלכות כשפים וכו'. ואף הרמב"ם על כרחנו ס"ל דלא פליג. דאי ס"ל דפליג. ובהא פליגי דלת"ק חייב מלקות מלא תעוננו ולר"ע פטור. היאך מזכי שטרא אבי תרי ופסק דחייב מלקות כרבנן ושהוא פטור כר"ע אבל כי נימא דר"ע לא פליג אלא חכמים דמתניתין ור"ע כ"ע ס"ל דפטור אבל אסור הא דכתב בהעתקת הברייתא דחייב מלקות. איכא לתרוצי כמ"ש הכ"מ *) [בשם הר"ר יהושע מבני בניו של הרמב"ם] דמשנתינו בדאתרי ביה משום מכשף והעתקתו הברייתא בדאתרי ביה משום לא תעוננו אי נמי דתרי גווני אחיזת עינים הם. חד דמעשה תמהון וחייב. וחד דמכשף ופטור. והבדל זה לא ישיגנו אלא היודע בדברים ההם. ע"כ. הלכך איכא למימר דר"ע לא לאפלוגי אתא. וגם לת"ק פטור אבל אסור. ולישנא דר"ע אומר לא קשיא. דטובא איכא כותיה דלא פליג וכמ"ש בפ"ג [משנה ו'] ממסכת בכורים:

ולא האוחז את העינים. כתב הר"ב מראה לבריות כאילו עושה. ואינו עושה כלום. וכן לשון רש"י. ולדברי הכ"מ שכתבתי דחייב מלקות משום לא תעוננו. הקשה הוא ז"ל והא לאו שאין בו מעשה הוא ואין לוקין עליו כמ"ש הר"ב במשנה י"א פ"ז דפסחים ועיין [בהר"ב] ריש מסכת תמורה. ותירץ דלאו למימרא שלא עשה מעשה כלל דכל האוחז העינים הוא עושה מעשה כדי לאחוז העינים. אלא היינו לומר שאותו מעשה שנראה לבני אדם שעושה. לא עשאו באמת אלא שנדמה להם כך. ע"כ:

המכשף העושה מעשה ר"ל דוקא בעושה מעשה בכח כשפים:

ולא האוחז את העינים שבכח כשפים והשבעות כחות הטומאה מראה לבריות כאילו עושה מעשה חדש, אע"פ שבאמת לא עשה כלל, זהו פטור, אבל האוחז העינים שלא בכשוף מותר לכתחילה:

רבי עקיבא אומר משום רבי יהושע שנים לוקטין קישואין בכשפים:

ואחד לוקט חייב ר"ל אפשר שילקטו שנים קשואין, אחד וכו'. ונקט לקיטת קשואין, משום דאותו מעשה בכשוף למד ר"ע מר' יהושע, ובאותה שעה אמר לו זה הדין [עש"ס]:

העושה כיצד. העושה וכו':

מעשה שנלקטו באמת בכח כשפים:

האוחז את העינים שנדמה להרואים כאילו נלקטו:

פטור אבל אסור. ולת"ק נמי כן, רק ר"ע מפרש דברי ת"ק. דלא תימא דהאוחז העינים גם בלי כשוף לתסר, להכי קמ"ל שנים לוקטין קשואין וכו', ר"ל דשניהן שוין, שע"י כח שעשה זה עשה ג"כ זה, והיינו בכשפים, ואפ"ה פטור. א"נ סד"א דמעשה דרישא היינו מעשה כשפים ובהא סגי אפילו לא עשה מעשה ממש בגוף שנתהווה, קמ"ל דאפילו לא הקטיר להשד רק שהשביעו נמצא שלא עשה מעשה בכשופו, רק שע"י כשופו היה נראה כמלקט המכשף קשואין שאין גדלים שם, הו"ל עשה מעשה וחייב:

המכשף וכו' ביד פי"א דהלכות עכו"ם סי' ט"ו ובטור יו"ד סי' קע"ט:

העושה מעשה חייב ולא האוחז את העינים. ס"א זה העושה מעשה לא האוחז את העינים ונכוחה היא בעיני וכן נראה מדברי הר"ר יהוסף ז"ל בשם רובי הספרים אלא שדלג מלת זה:

ר' עקיבא אומר משום ר' יהושע שנים לוקטין וכו' בגמרא מסיק דמרבי אליעזר גמרה ר' עקיבא שאמר ר' אליעזר דבר אחד ונתמלא כל השדה קשואים וחזר ואמר דבר אחר ונתקבצו כולן למקום אחד שמותר ללמוד כדי להבין ולהורות כדכתיב לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות ולא סברה ר' עקיבא מר' אליעזר והדר גמרה מר' יהושע ואסברה ניהליה. ונלע"ד דאפשר שבזה יתיישב מה שנראה דקשה דר' עקיבא היינו ת"ק אלא רמז לנו תנא דרישא ר' עקיבא משום ר' אליעזר וסיפא ר' עקיבא משום ר' יהושע וסתמיה לר' אליעזר כיון דלא סברה ר"ע מיניה ופירש לר' יהושע כיון דאסברה ניהליה דוק: