משנה סנהדרין פרק ו׳ משנה א׳

נגמר הדין מוציאין אותו לסוקלו בית בו': מצאו לו זכות פטרוהו ואם לא יוצא ליסקל וכרוז כו': הסבה אשר בגללה היה בית הסקילה חוץ לב"ד הוא כדי שלא יהיה נראה שיש לדיינין חריצות להמית ובעוד שמוליכין אותו לבית הסקילה אפשר שיהיה שם מי שילמד עליו זכות: ופירוש הסודרין מפות: ומה שאמר שיהא ממש בדבריו ואז מחזירין אותו אפילו ארבעה וחמשה פעמים אמנם פעם ראשונה ושניה מחזירין אותו כשיאמרו אחרים עליו אבל אם אמר הוא יש לי ללמד על עצמי זכות ואפילו לא היה ממש בדבריו מחזירין שיש לומר מחמת הפחד שכח טענתו ואפשר שכשיחזור לב"ד תתיישב דעתו ויזכור טענתו: ובתוך ההכרזה יאמר והעידו עליו עדים שהם פלוני ופלוני שעשה כך וכך ביום פלוני בשעה פלונית במקום פלוני אולי יהיה שם מי שיזים אותם וכמו שעושין בסקילה כן עושין בכל מיתות ב"ד:

נגמר הדין. לחובה. מוציאין אותו לסקלו. איידי דסקילה רישא דכולהו ד' מיתות [היא] [כדתנן בריש פרק דלקמן] הואמפרש מילי דידה ברישא. והדר מפרש שארא בפרקין דלקמן כסדר. רש"י. וכתב הרמב"ם וכמו שעושין בסקילה. כך עושין בכל מיתות ב"ד:

בית הסקילה היה חוץ לב"ד. כתב הר"ב רחוק מב"ד. שמא בעוד וכו' וקרא צריך טעמא. וז"ל הרמב"ם ספי"ב מהלכות סנהדרין. ויראה לי שיהיה רחוק כמו ששה מילין. כמו שהיה בין ב"ד של משה רבינו ע"ה שהיה לפני פתח אוהל מועד. ובין מחנה ישראל. ע"כ. טעמו דבגמרא ילפינן דז"ש הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה. חוץ לשלש מחנות הוא. כלומר אף חוץ למחנה ישראל. ומתני' דלא תנן אלא חוץ לב"ד נפקא מינה דאי נפיק ב"ד ויתיב חוץ לשלש מחנות הכי איתא בגמרא. וסובר הרמב"ם כיון דנסבינן לקרא דהוצא וגו' לב"ד שהוא חוץ לשלש מחנות ש"מ דהכי עבדינן ליה כמו אותו חוץ דבקרא שהיה ששה מילין. [שכל השלש מחנות היו י"ב מילין. א"כ ממרע"ה שהיה באמצעם עד סוף כל המחנות הוא שיעור מחצית הי"ב מיל שהן ששה מיל. ולפי שהחצר שבו המשכן הוא ממעט מהמחצית שיעיר חציו. דהיינו חמשים על חמשים לפיכך קא דייק הרמב"ם בלישניה וכתב כמו ששה. ומ"ש הרמב"ם ובין מחנה ישראל. ענינו ובין סוף מחנה ישראל]:

רחוק ממנו כדי שיהא רואהו. מתרחק מזה שהסודרין בידו מלא עיניו. ובלבד שיוכל לראותו אם יניף בסידרין. רש"י:

ומעמידו. עד שיחקרו ב"ד אם יהא טעם בדבריו של זה. רש"י. והרמב"ם פי"ג מהלכות סנהדרין העתיק ומחזיר את הנדון לב"ד. ולא ידעתי זו מנין לו. גם בפירושו כחב אמנם פעם ראשונה ושניה מחזירין אותו. כשיאמרו אחרים עליו. ולא נזכר לא במשנה ולא בברייתא. גם ז"ש אח"כ אבל אם אמר יש לי ללמד וכו' מחזירין וכו'. משמע דכמה פעמים מחזירין. ובברייתא תניא כמ"ש הר"ב פעם ראשונה ושניה. וכן העתיק בחבירו. ואי ל"ג בפירושו אלו ארבע מלות. כשיאמרו אחרים עליו אבל. הוה ניחא:

אפילו ארבעה וחמשה פעמים. וכה"ג תנן בר"פ י"ח דשבת. וכתב הר"ב דלאו דוקא. וכ"כ הרמב"ם אדהכא בפי"ג מהלכות סנהדרין. מחזירין אותו אפי' כמה פעמים. ועיין מ"ש שם במסכת שבת:

ובלבד שיש ממש בדבריו. קצת ראיה הדומה לזכות. רש"י:

ופלוני ופלוני עדיו. מסיים הר"ב שעבר וכו' ביום פלוני בשעה פלונית במקום פלוני. הכי אמר אביי בגמרא. ולישנא דר' יוסי דריש פרק דלעיל נסיב. אבל ודאי כשמזכיר ביום פלוני מזכירו בסגנון שיהא ניכר בתוכו בכמה בחדש. באיזה חדש. שנה. ושבוע. והכא אף רבנן מודו דסגי בהכי. דלא שייך טעמא דכדי שתטרוף וכו'. והרמב"ם אע"פ שבפירושו העתיק לשון אביי. בחבורו פי"ג מהלכות סנהדרין כתב שעבר עבירה פלונית במקום פלוני בזמן פלוני:

נגמר הדין לחובה:

מוציאין אותו לסקלו נקט סקילה שהיא הראשונה שבד' מיתות, וה"ה באחרינהו, נידון מיד, ורחוק מב"ד:

בית הסקילה היה חוץ לבית דין לרמב"ם היה רחוק מב"ד כמו ו' מילין. [ונ"ל דטעמו משוה דמחנה ישראל היה י"ב מילין [יומא דפ"ה ב'], וב"ד של משה היה באמצע ואמר הקב"ה הוצא וגו']:

והסודרין בידו דגל גבוה.

כדי שיהא רואהו כשיניף הדגל:

הלה מניף בסודרין והסוס רץ ומעמידו שימתינו עמו מוליכיו, עד שיחקרו הב"ד דברי המזכה:

מחזירין אותו אפילו ארבעה וחמשה פעמים וה"ה יותר:

ובלבד שיש ממש בדבריו שיש סברא לדבריו, ובבא לב"ד וראו שאין ממש בדבריו, אפ"ה כשיאמר שוב בדרך יש לי ללמד זכות על עצמי, מחזירין אותו, דאולי מבהלתו נסתתמו טענותיו, אבל מפעם ב' ואילך, מוסרין לו ב' ת"ח שילכו עמו, וישמעו אם יש ממש בדבריו, רק מתחלה לא שלחו עמו הב' ת"ח, דאולי אלו הב' לא יבחנו היטב מה שיאמר אגב בעיתותא, עד שחזר פעם ושנים ונתיישב בדעתו קצת [ועי' ש"ס]:

וכרוז יוצא לפניו מכריזין לפניו בדרך הליכתו:

על שעבר עבירה פלונית בהשמיטם, והשנה, והחודש, והיום שבחודש, והיום שבשבת, והשעה והמקום שחטא, הכל כמו שאמרו העדים:

ופלוני ופלוני עדיו אולי ידע א' להזימם:

היה חוץ לב"ד. בגמרא פריך חוץ לב"ד ותו לא והתניא בית הסקילה היה חוץ לשלש מחנות ומשני אין הכי נמי ומתני' דקתני חוץ לב"ד נפקא מינה שאם יצאו ב"ד חוץ לשלש מחנות מחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל וקבעו מקום בית הוועד שלהם שם עבדינן בית הסקילה חוץ לב"ד כי היכי דלא ליתחזו ב"ד רוצחים דגנאי הדבר דתנן בספ"ק דמסכת מכות סנהדרין ההורגת אחד בשבוע נקראת חבלנית וכ"ש אם יהיה קרוב למקומו מיחזי מקום אבוד נפשות א"נ לכך היו מרחיקין בית הסקילה כי היכי דתהוי ליה הצלה לנסקל וכדפי' רעז"ל:

ואדם אחד על הסוס. רחוק ממנו כדי שיהא אדם רוכב על סוס ונמשך על צד בית הסקילה שיהא קרוב לרדוף אחר הנסקלין ומציל ומתרחק מזה שהסודרין בידו מלא עיניו ובלבד שיוכל לראותו אם יניף בסודרין:

הגהה במשנה דבגמרא בבלית וגם בירושלמי הנוסחא והסוס רחוק ממנו כדי שיהא רואהו ע"כ ורש"י ז"ל ג"כ פי' וז"ל והסוס רחוק ממנו כדי שיהא אדם רוכב על סוס ונמשך על צד בית הסקילה וכו' וכך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל והסוס רחוק ממנו וכו']:

כדי שיהא רואהו. פי' שיעור שיהא רואהו:

אמר אחד. מב"ד יש לי ללמד עליו זכות הלה העומד על הפתח מניף ורוכב הסוס היה מכיר בו והוא רץ אחר המנהיגין ומעמידן עד שיחקרו ב"ד אם יהא טעם בדבריו של זה ובלבד שיש ממש קצת ראיה הדומה לזכות רש"י ז"ל. בפי' רעז"ל ומוסרין לו שני ת"ח ע"כ. אמר המלקט מפעם שנייה ואילך שיעיינו וכו':

והכרוז. וכו' ירושלמי פ"ד מיתות ד' כ"ה:

על שעבר עבירה פלונית ופלוני ופלוני עדיו. כך צ"ל. ובגמרא אמר אביי וצריך למימר ביום פלוני ובשעה פלונית ובמקום פלוני דילמא איכא דידעי ואתו ומזים להו. וביד שם בהלכות סנהדרין פ"ב סי' ג' וכולה מתני' עד סוף סי' ב' שם רפי"ג: