משנה סנהדרין פרק ד׳ משנה ה׳

מסכת סנהדרין, סדר נזיקין · כל הפרק עם ברטנורא

כֵּיצַד מְאַיְּמִין אֶת הָעֵדִים עַל עֵדֵי נְפָשׁוֹת, הָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתָן וּמְאַיְּמִין עֲלֵיהֶן. שֶׁמָּא תֹאמְרוּ מֵאֹמֶד, וּמִשְּׁמוּעָה, עֵד מִפִּי עֵד וּמִפִּי אָדָם נֶאֱמָן שָׁמַעְנוּ, אוֹ שֶׁמָּא אִי אַתֶּם יוֹדְעִין שֶׁסּוֹפֵנוּ לִבְדֹּק אֶתְכֶם בִּדְרִישָׁה וּבַחֲקִירָה. הֱווּ יוֹדְעִין שֶׁלֹּא כְדִינֵי מָמוֹנוֹת דִּינֵי נְפָשׁוֹת. דִּינֵי מָמוֹנוֹת, אָדָם נוֹתֵן מָמוֹן וּמִתְכַּפֵּר לוֹ. דִּינֵי נְפָשׁוֹת, דָּמוֹ וְדַם זַרְעִיּוֹתָיו תְּלוּיִין בּוֹ עַד סוֹף הָעוֹלָם, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְקַיִן שֶׁהָרַג אֶת אָחִיו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ד) דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים, אֵינוֹ אוֹמֵר דַּם אָחִיךָ אֶלָּא דְּמֵי אָחִיךָ, דָּמוֹ וְדַם זַרְעִיּוֹתָיו. דָּבָר אַחֵר, דְּמֵי אָחִיךָ, שֶׁהָיָה דָמוֹ מֻשְׁלָךְ עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים. לְפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי, לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא. וְכָל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא. וּמִפְּנֵי שְׁלוֹם הַבְּרִיּוֹת, שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ אַבָּא גָדוֹל מֵאָבִיךָ. וְשֶׁלֹּא יְהוּ מִינִין אוֹמְרִים, הַרְבֵּה רָשֻׁיּוֹת בַּשָּׁמָיִם. וּלְהַגִּיד גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאָדָם טוֹבֵעַ כַּמָּה מַטְבְּעוֹת בְּחוֹתָם אֶחָד וְכֻלָּן דּוֹמִין זֶה לָזֶה, וּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָבַע כָּל אָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְאֵין אֶחָד מֵהֶן דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ. לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד חַיָּב לוֹמַר, בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם. וְשֶׁמָּא תֹאמְרוּ מַה לָּנוּ וְלַצָּרָה הַזֹּאת, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר (ויקרא ה) וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְגוֹ'. וְשֶׁמָּא תֹאמְרוּ מַה לָּנוּ לָחוּב בְּדָמוֹ שֶׁל זֶה, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר (משלי יא) וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה:

ר׳ עובדיה מברטנורא

מאיימין על העדים. שלא יעידו שקר:

מאומד. שהדעת נוטה שהוא כן:

דיני ממונות. אם העיד לחייב לזה ממון שלא כדין, מחזירו לו ומתכפר:

לפיכך נברא יחידי. להראותך שמאדם אחד נתישב מלואו של עולם:

רשויות הרבה. אלהות הרבה יש וכל אחד ברא את שלו:

מה לנו ולצרה הזאת. להכניס ראשנו בדאגה זו ואפילו על האמת:

והלא כבר נאמר והוא עד. וחייבין אתם להגיד מה שראיתם:

ושמא תאמרו מה לנו לחוב. להיות מחוייבים בדמו של זה, נוח לנו לעמוד באם לא יגיד:

הרי הוא אומר ובאבוד רשעים רנה. ואם רשע הוא אין כאן עון כלל:

עוד מפרשים על משנה סנהדרין פרק ד׳ משנה ה׳

פירוש המשניות לרמב״ם

כיצד מאיימין את העדים על עדי נפשות כו': מאומד הוא מה שנוטה עליו המחשבה ברוב והראיה בדברים הדומים לענין. וחותמו של אדם הראשון הוא צורת מין האדם אשר בה האדם אדם ובה ישתתפו כל האדם ואע"פ שהכל מקבלין אותה צורה ישתנו אישיהם במאורעים רבים כמו שהוא מצוי ונראה. ומינין הם היוצאים מכלל דת כל אומה ואומה וכבר בארנו במה שהקדמנו שזה השם אינו נופל (אלא) על צדוקים וביתוסים בלבד:

תוספות יום טוב

ומאיימין עליהם. אחר שאמרו העדים ראינו זה או פלוני שעבר עבירה פלונית אמרו להם מכירין אתם אותו התריתם בו ואמרו העדים היתה לו התראה ומכירין אנו אותו. כדתנן בריש פרק דלקמן כ"כ הרמב"ם [ריש] פי"ב מהלכות סנהדרין. אבל בדיני ממונות בפרק י"ז מהלכות עדות לא ביאר שקודם האיום יאמרו כלום העדים ולא הדיינים. מ"מ לשון המשנה ו' פרק דלעיל וכך העתיקה שם מוכחת שהם באים ואומרים קודם האיום הננו באים להעיד בדבר הזה ויודעים אנחנו בזה הדבר וכיוצא בזה. דהא תנן שאחר האיום אומרים ליה אמור היאך אתה יודע וכו' משמע שכבר אמרו שיודעים בדבר:

שמא תאמרו מאומד ומשמועה וכו'. לאו דבדיני ממונות אמדינן דהא תנן במ"ו פ' דלעיל אם אמר הוא אמר לי וכו' לא אמר כלום. אלא אע"ג דפסילי בדיני ממונות אמרינן להו בדיני נפשות. גמרא:

עד מפי עד. כלומר ששמענו עד מעיד בב"ד אחר:

ומפי אדם שמענו. כלומר מפי אדם ידוע. מה שא"כ משמועה דהיינו שמענו אומרים ולא ידענו מי הוא אומר שזה אינו מבורר כלל. קמ"ל. דאפילו בררו דבריהם מפי מי שמעו אין זה כלום. ובנוסח המשנה שבגמרא ל"ג שמענו. וי"ל דעד מפי עד ומפי אדם היינו פירושא קא מפרש משמועה. אבל הרמב"ם בפי"ב מהלכות סנהדרין העחיק כגרסת הספר:

דבר אחר דמי אחיך וכו'. אין זה מן האיום. וכן לא העתיקו הרמב"ם שם אלא תנא דמתניתין פירושא קא מפרש לקרא בדבר אחר ועיין בסמוך לקמן:

לפיכך נברא אדם וכו'. כל זה אומר להם. רש"י. וזה מוכח שדעתו ג"כ דדבר אחר לא אמרו להם. ומ"מ לשון כל לאו דוקא כמ"ש בסמוך [*והר"ב שהשמיט תיבת אדם אע"פ שמפירש"י העתיק כן לא דק. דרש"י כבר כתבו כשפירש כל זה וכו']:

ומפני שלום הבריות וכו'. גם זה לא העתיק הרמב"ם אלא התחיל הרי כל באי עולם בצורת אדם הראשון הם נבראים. ואין פני כל אחד מהן וכו':

ולהגיד. לדורות הבאים. רש"י:

בחותם אחד. חותם היינו אותו ברזל שהצורה חקוקה בו. רש"י:

ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם [הראשון]. חותמו של אדם הראשון הוא צורת מין האדם. אשר בה האדם אדם. בו ישתתפו כל האדם. ואע"פ שהכל מקבלים אותה צורה ישתנו אישיהם במאורעים רבים כמו שהוא מצוי ונראה. הרמב"ם:

לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם. כלומר חשוב אני כעולם מלא לא אטרד את עצמי מן העולם בעבירה אחת. וימשוך ממנה. רש"י:

ושמא תאמרו מה לנו ולצרה הזאת. פירש הר"ב להכניס ראשינו בדאגה זו ואפילו על האמת. וכפירוש רש"י. וכלומר שאע"פ שאנו יודעין האמת לב האדם נוקף עליו. שמא לא כיון אל האמת הואיל ויש לדאוג על כל האיומים הללו:

תפארת ישראל – יכין

שמא תאמרו מאומד שכך אמדתם בדעתכם כעדותכם:

ומשמועה ששמעתם כך מאדם שאינו ידוע מי הוא:

עד מפי עד ששמעתם מעד שהעיד כן בב"ד אחר:

ומפי אדם נאמן שמענו ר"ל מאדם הניכר לכם שלא ישקר:

דיני ממונות אדם נותן ממון ומתכפר לו מדלא קאמר מחזיר ממון, ש"מ דה"ק אדם שהעידו עליו שקר לא הפסיד אלא ממון, ולפיכך מתכפר לו להעד כשיתן לו המעות שהפסידו:

דיני נפשות דמו ודם זרעיותיו תלוין בו עד סוף העולם וכולן אינן בהחזרה:

דבר אחר אינו מן האיום של סנהדרין להעדים, רק פירושא דקרא נקט תנא:

דמי אחיך שהיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים מדלא ידע במה ימיתו היה מכה אותו בעצים ואח"כ באבנים:

לפיכך נברא אדם יחידי אסוקי מלתא דאיום הוא, ור"ל כל הברואים נבראו הרבה זכרים והרבה נקבות כמ"ש חית הארץ למינה, משא"כ אדם נברא רק זכר אחד ויקח אחת מצלעותיו ועשאה נקיבה:

ומפני שלום הבריות גם זה אינו מכלל האיום, רק טעם דקרא קדריש בכמה אופנים:

ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו לא לבד במראה שיש שהם שחורים כפחם ככושי ונעגער והאטענטאטען, ויש לבנים כשלג, כגון זאמעידען ואלבאנוס, ויש אדומים ביותר כגון תושבי אמעריקא, ועוד הרבה מצבעים שונים, די"ל דע"י שהם זה אלפים שנה באקלים ההוא נשתנה טבעם וצבע עורם ונקראו מחז"ל כושי לווקן גיחור [כברכות נ"ח ב'], אלא אפי' הנולדים באקלים אחד אין אחד דומה בתוארו לחבירו:

לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם ר"ל כדי להזהיר לכל חוטא שיחשוב א"ע לא א' ושפל, אלא ישקיף על רבוי הבנים שיתקוממו ברוב הימים ממנו, כאלו הוא עולם מלא, ואיך ישחית כל הרבבות יוצאי יריכו עבור חטא א', כאדם הראשון שהשחית כל הדורות. ומעתה שוב גומר התנא דברי האיום לעדים:

ושמא תאמרו מה לנו ולצרה הזאת ר"ל הואיל שכן' למה נכניס עצמינו בדאגה זאת להעיד, שמא טעינו בעדותינו:

והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד דמפורש ענשכם אם לא תגידו:

ושמא תאמרו מה לנו לחוב בדמו של זה דנוח לנו לעמוד באם לא יגיד, ולא להסתכן בדמו של זה:

באבוד רשעים רנה ויש שכר לפעלותכם:

מלאכת שלמה

כיצד מאיימין על עדי נפשות. כך היא הגירסא בירושלמי וכך נראה בעיני שהיא הגירסא הנכונה אבל בבבלי גרסי' כיצד מאיימין את העדים על עדי נפשות היו מכניסין אותן וכו' ולא הגיה עליו ר"ש לוריא ז"ל ולא בתוס' יו"ט ולשון תמוה הוא בעיני אבל הר"ר יהוסף ז"ל ג"כ מחק מלות את העדים:

מאומד משמועה עד מפי עד. אע"ג דפסילי נמי משמועה ועד מפי עד בדיני ממונות וכדתנן בפירקין דלעיל איש פלוני אמר לי שהוא חייב וכו' וכן מאומד דמשמע מדיוקא דמתני' דאמדינן בדיני ממונות לר' אחא לחודיה הוא דשמעינן ליה הכי דאמר בברייתא גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו בידוע שזה הרגו אפ"ה מתני' אתי' אפילו כרבנן ואע"ג דפסילי לדיני ממונות אמרינן להו לעדים דדינו נפשות כדי להרבות דברים באיום אבל בדיני ממונות לא איכפת לן לאיים עליהם כ"כ אע"ג דפסילי אפילו לדיני ממונות כדאמרינן:

שכן מצינו בקין שהרג את הבל אחיו. כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל וכתב שבס"א ל"ג שהרג את הבל אחיו:

מושלך על העצים. וכ' בבראשית רבה פרשה כ"ב והובא בילקוט בראשית רמז ל"ח קול דמי אחיך וגו' לעלות למעלה לא היתה יכולה שהרי עדיין לא עלתה לשם נשמה ולמטה לא היתה יכולה לעמוד שעדיין לא נקבר שם אדם והיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים ע"כ:

ולהגיד גדולתו. פי' ועוד לכך נברא יחידי להראות לדורות הבאים גדולתו של הקב"ה שבחותם אדם הראשון כולם טבועות שלא היה תחלה אלא חותם אחד:

חותם. היינו אותו ברזל שהצורה חקוקה בו:

טובע כמה מטבעות. כל המטבעות שאדם טובע ע"י ברזל אחד כולן דומין זה לזה רש"י ז"ל:

והלא כבר נאמר ובאבוד רשעים רנה. ביד בפרק שבעה עשר דהלכות עדות:

שאלות נפוצות

מה כתוב במשנה סנהדרין פרק ד׳ משנה ה׳?

משנה סנהדרין פרק ד׳ משנה ה׳ פותחת במילים ״כיצד מאימין את העדים על עדי נפשות היו״. נוסח המשנה המלא מובא כאן בניקוד, ואחריו ר׳ עובדיה מברטנורא, פירוש המשניות לרמב״ם, תוספות יום טוב, תפארת ישראל – יכין ומלאכת שלמה.

מה מפרש הברטנורא על משנה סנהדרין פרק ד׳ משנה ה׳?

פירוש ר׳ עובדיה מברטנורא על משנה זו מובא כאן במלואו, ב־9 דיבורים המתחילים, כשהמילים מן המשנה מודגשות בראש כל דיבור.

כמה משניות יש במסכת סנהדרין פרק ד׳?

בפרק ד׳ של מסכת סנהדרין יש 5 משניות, וזו המשנה ה־5 בו.

עוד: מסכת סנהדרין · כל מסכתות המשנה · לעילוי נשמת

מקורות הנוסח של הפירושים

נוסח המשנה: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Mishnah Sanhedrin – תורת אמת 357 (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
ר׳ עובדיה מברטנורא: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Bartenura on Mishnah Sanhedrin – ובלכתך בדרך (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
פירוש המשניות לרמב״ם: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Rambam on Mishnah Sanhedrin – מהדורת וילנא (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
תוספות יום טוב: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Tosafot Yom Tov on Mishnah Sanhedrin – משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913 (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
תפארת ישראל – יכין: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Yachin on Mishnah Sanhedrin – משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913 (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
מלאכת שלמה: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Melekhet Shelomoh on Mishnah Sanhedrin – משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913 (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)