משנה ראש השנה פרק א׳ משנה ד׳

על שני חדשים מחללין את השבת על ניסן כו': העדים שרואין את הלבנה הם שמחללין את השבת אם היו רחוקים מירושלים כמו שיתבאר לקמן. ואמר מפני תקנת הקרבן והוא לשון התורה בקרבן מוסף של כל חדש וחדש:

מחללין את השבת. עיין בסוף פרקין:

שבהם השלוחים יוצאין לסוריא. פירש הר"ב להודיע לגולה יום קביעותם. מפרשי' בגמרא דהא דתנן לעיל על ששה חדשים שלוחים יוצאים היינו מבערב כגון שנראה בעליל ביום כ"ט. או בליל שלשים דודאי יקדשוהו ב"ד למחר. אי נמי בחדש מעובר. דפשיטא לן שביום ל"א יתקדש משלא נתקדש בזמנו ואין ממתינין עד [למחר] שישמעו מקודש מפי ב"ד. ועל ניסן ועל תשרי אין יוצאין. עד שישמעו מפי ב"ד מקודש וכתבו התוס' הטעם דאע"ג דנראה בעליל. אי נמי בליל שלשים. אין יוצאין לאלתר. דחיישינן דלמא מימלכי ב"ד ומעברי ליה. ואתא לקלקולי מועדות. ומש"ה כי נמי לא קדשוהו ביום ל'. שאי אפשר לדחותו יותר מיום ל"א אין יוצאין לאלתר דגזרו האי [אטו האי] משום דבשאר חדשים יוצאים אזה וזה מבערב. ע"כ. והשתא מתניתין דקתני שבהן שלוחין יוצאין. היינו לאחר שישמעו מפי ב"ד מקודש. ואם לא יבואו עדים ויתעבר החדש לא יצאו השלוחים עד מחר. שאין ב"ד מקדשים בלילה. נמצאו ממעטין הילוכן מהלך לילה ויותר. אבל בשאר חדשים. אין חלול שבת של עדים ממהר יציאת שלוחים שאין מחללין השלוחים לצאת בשבת היום. וכשלא יבואו עדים היום יתעבר החדש. והכל יודעים שיום קידושו למחר. והשלוחים יוצאים משתחשך. לומר שעברו את החדש. וכתב רש"י וא"ת היאך הוא תולה טעם חלול העדים ביציאת השלוחים הרי השלוחים עצמן לא ניתן להם לחלל. [כמ"ש וטעמא בגמרא אשר תקראו אותם במועדם. על קריאתם אתה מחלל דכל מועד דכתיב לדחות שבת הוא כמ"ש בסוף פרקין. ואי אתה מחלל על קיומן] טעם החילול כדי שיתקדש החדש בזמנו הוא כדקתני ובהן מתקנים את המועדות. דרחמנא אמר (ויקרא כ״ג:ד׳) אשר תקראו אותם במועדם ואפילו בשבת. ויציאת השלוחים דקתני אינו אלא ליפות וליישב את טעם החילול אף בשביל זאת. דיש דברים שאין הטעם תלוי בהם. והם נעשים סעד לדבר ליישבו ולייפותו. כאותה ששנינו בסנהדרין [דף י"א] אין מעברים את השנה מפני הגדיים והטלאים. אבל עושין אותן סעד לשנה. כיצד מהודעין אנחנו לכון דגוזליא רכיכין. ואמריא דעדקין כו' ע"כ. וכן הרמב"ם בפ"ב מהל' קדוש החדש. לא העתיק. אלא טעם דמפני תקנת המועדות:

לסוריא. עיין במשנה ד' פרק דלקמן:

ובהן מתקנין את המועדות. אבל אלול אע"ג דמיניה חשבינן לעשות ביום שלשים ר"ה. לא נפקא מינה מידי לפי שעדיין ביום שלשים עצמו יושבים ומצפים. ואם נודע להם שקדשו ב"ד יום שלשים נוהגין אותו היום קדש בלבד. ואם לא נודע להם נוהגין יום שלשים קדש ויום ל"א קדש עד שיבואו להם שלוחי תשרי. כל' הרמב"ם פ"ג מהלכות קדוש החדש:

על שני חדשים מחללין את השבת שהולכין אפי' חוץ לתחום להעיד בב"ד שראו הלבנה החדשה. ומדאו' מחללין על כולן, רק מדרבנן אסרו באחרים מדאין תקון המועדות תלוי רק בב' אלו:

שבהן נ"ל דאינו נתינת טעם, רק ר"ל כמו "אשר בהן", ור"ל בהן עצמן [כשאינן בשבת] דהיינו לאחר שקדשום ב"ד שלוחים יוצאין, דמקודם לא, שמא יחזרו בהם ב"ד ויתקלקלו המועדות בערים. אבל בד' חדשים האחרים, שבהן נמי שלוחין יוצאין כלעיל [מ"ג], עכ"פ כשידעו מערב שיקדשום למחר. יוצאין מיד:

השלוחין יוצאין להודיע קביעתן:

לסוריא היא [זיריען]. ונקט סוריא, משום שדרך שם הולכים לבבל ששם רוב ישראל. מיהו השלוחין אסורין לחלל שבת בהליכתן. והא דנקט סוריא הכא, ולא לעיל [במ"ג]. ה"ט, משום דב' חדשים אלו זמן הליכתן כמעט שוה, שאפשר שיגיעו עד סוריא או יותר, תוך י"ד יום שעד פסח וסוכות. משא"כ ד' חדשים אחרים [מ"ג], לא שוה זמן הליכתן. דבאלול יכולין לילך טובא, ובאדר פחות מזה, ובאב יותר פחות:

ובהן ר"ל ע"י השלוחין:

מתקנין את המועדות שעל ידי השלוחין ידעו לתקן בבירור את המועדות. משא"כ ע"י שלוחי אלול ואדר, עדיין ספק שמא יעברו ב"ד אלול ואדר כסי' י"ח:

מפני תקנת הקרבן כדי שיקרבו קרבן ר"ח בזמנו. ואע"ג דאינו רק עשה, אפ"ה דוחה לא תעשה דשבת דאית בה כרת, מדכתיב במועדו, והו"ל כמכשירין שא"א לעשותן מע"ש דדוחין שבת [כפסחים ס"ו א']:

על שני חדשים וכו'. ביד פ"ג דהלכות קידוש החדש סי' ב' וכתבו תוס' ז"ל פי' בקונט' ומן התורה מחללין על כולן וכו' וקשיא דבגמ' תניא מנין שמחללין את השבת ת"ל אלה מועדי ה' מקראי קדש וההוא קרא בניסן ותשרי כתיב וי"ל דמ"מ איחייבי מדאיקרי מועד כדאיתא בפ' כיצד צולין גבי דחיית שבת וטומאת שעירי ר"ח איצטריך ליה סד"א הא לא כתיב ביה מועד קמ"ל התם נמי מועד כדאביי ע"כ: ובפירקין דף י"ט ודף כ' מייתי לה ובגמ' פריך על שני חדשים ותו לא נפקי שלוחים אלא אהני דקתני שבהם שלוחין יוצאין לסוריא ורמינהי על ששה חדשים שלוחין יוצאין ומשני אמר אביי הכי קאמר על כולן שלוחין יוצאין מבערב כגון נראה בעליל ביום כ"ט או בליל שלשים דודאי יקדשוהו ב"ד מחר שלוחים יוצאין מב"ד ואין ממתינין עד למחר שישמעו מקודש מפי ב"ד אבל על ניסן ועל תשרי אין יוצאין עד שישמעו מפי ב"ד מקודש ונתינת טעם היא דלכך מחללין עליהם עדים שראו איז החדש ואם לא יבואו עדים ויתעבר החדש לא יצאו השלוחים עד למחר שאין ב"ד מקדשין בלילה נמצאו ממעטין הלוכן מהלך לילה ויותר אבל בשאר חדשים אין חלול שבת של עדים ממהר יציאת שלוחים שאין מחללין השלוחים לצאת בשבת היום וכשלא יבאו העדים היום יתעבר החדש והכל יודעים שיום קדושו למחר והשלוחין יוצאין משתחשך לומר שיעברו את החדש ע"כ. והקשו התוס' ז"ל וא"ת ומה טעם דמתני' לניסן ותשרי עד שישמעו מפי ב"ד מקודש בשלמא היכא דנראה בעליל ביום כ"ט או בליל בלשים אע"ג דודאי יקדשוהו ב"ד למחר אין יוצאין עליו לאלתר דחיישינן דילמא ממלכי ב"ד ומעברי ליה ואתי לקלקולי מועדות אלא היכא דלא קדשוהו ביום שלשים ליפקו ביום שלשים ואחד שאי אפשר לדחותו יותר מיום שלשים ואחד וי"ל דגזרו האי משום דבשאר חדשים יוצאים אזה וזה מבערב ע"כ: [הגה"ה. אכן מצאתי בפי' הרז"ה ז"ל בספר המאור שכתב וז"ל וכן זה שאמרו שאין שלוחין יוצאים מבערב עד שישמעו מפי ב"ד מקודש נ"ל שלא אמרו אלא בזמן שנראה החדש בזמנה ומפני הספק שמא יסכימו עליו לעברו מפני תקנת המועדות צריכין השלוחין לשהות עד שישמעו מפי ב"ד מקודש אבל אם עברו אותו ולא קדשו ב"ד את החדש מה צורך לנו להשהותם עוד הלא בידוע שהחדש מעובר וכגון זה יוצאין בניסן אפי' מבערב וזה שאמרו שבהם שלוחים יוצאים ובהם מתקנין את המועדות אין יציאת השלוחין טעם לחלול השבת ע"י עדים ואין ביציאת השלוחין שום סמך וסעד לעדות העדים אלא הרי הוא כמונה והולך המעלות שיש לניסן ותשרי על כל החדשים כאילו אמר הן הן החדשים שבהם שלוחין יוצאים לאחר שישמעו מפי ב"ד מקודש והם הם שיש בהם תקנת המועדות כל אלו המעלות יש בהן ואילו אמר ובהן שלוחין יוצאין ובהם מתקנים את המועדות גם הוא היה נכון ודומה לזה מה ששנינו במקום אחר שאילו מתחלה מצאו נוטלו ואת חפיסתו וה"ר שלמה ז"ל מפ' שיש ביציאת השלוחי' סמך וסעד לחילול השבת ובעיני אין צריך לומר כן עכ"ל ז"ל ע"כ הגה"ה]: וצריך לדקדק אמאי לא קתני במתני' בקיצור על ניסן ועל תשרי מחללין את השבת שבהן שלוחין וכו' וי"ל דאגב דתני ד' ראשי שנים בד' פרקים על ו' חדשים תנא נמי על ב' חדשים אע"ג דלא איצטריך ועוד נלע"ד דאפשר לומר משום דרצה לשנות מניינא למעוטי דאי לא הוה תני אלא על ניסן ועל תשרי וכו' ה"א דהני לאו דוקא דהה"נ לכולן והראיה שהרי בזמן בית המקדש היו מחללין אף על כולן אלא דהני חובה והשאר רשות אמטו להכי תני בהדיא על שני חדשים לאשמועינן אבל על השאר המחללו נענש כדין כל מחלל שבת ובזה ידוקדק הפסקא דנקט בגמ' על ב' חדשים ותו לא שיש לעורר פסקא ארישא דמתני' אמאי איצטריך ולא זו בלבד אלא שהרי עיקר הקושיא היא אמאי דקתני שבהן השלוחין יוצאין ושם היה לו לתפוס אלא ע"כ נראה שהרגיש מה שכתבתי ורמז בזו הפסקא דהוי לשון מעוטא ומשני אה"נ דהוי לשון מעוטא אף שבזמן הבית המקדש קיים מחללין אף על כולן מפני תקנת הקרבן ובגמ' ת"ר בראשונה היו מחללין על כולן משחרב בית המקדש אמר להם ריב"ז וכי יש קרבן התקינו שלא יהא מחללין אלא על ניסן ועל תשרי בלבד ויש לדקדק בלשון משנתנו דקתני וכשהיה בית המקדש קיים מחללין אף על כולן דה"ל למיתני היו מחללין אלא נלע"ד שבא לרמוז לנו מחר בעה"י יבנה בית המקדש ויחזור הדבר לכמות שהיה והיינו נמי דקתני בברייתא וכי יש קרבן משמע למידק הא כשיבא זמן שיהיה קרבן ר"ח מחללין אף על כולם ואי גרסי' וכשבית המקדש קיים כמו שכתבתי במתני' דלעיל ניחא שפיר טפי מה שכתבתי:

שבהן השלוחין יוצאין לסוריא. והא דתנן לקמן פ' שני סי' ד' עד שהוא רואה את כל הגולה דהיינו בבל דמסתמא למקום שהיו משיאין משואות שם היו הולכין השלוחין לאתר התקנה פי' בתוספת י"ט ל"ק דדרך סוריא היו הולכים לבבל שכן אברהם אע"ה יצא לו מאור כשדים מבבל והלך לו לכנען דרך ארם נהרים ע"כ: עוד גרסי' בגמ' שם בדף י"ט שלחו ליה למר עוקבא אדר הסמוך לניסן לעולם חסר ורב נחמן בלישנא קמא דאיכא בגמ' בעי למידק ממתני' אפכא דזימנין מלא וזימנין חסר מדשרינן לעדים לצאת חוץ לתחום בשבת ולבא להעיד לפני ב"ד אם ראוהו ביום שלשים שאם לא יבאו ויעידו שראוהו היום לא יקדשוהו ב"ד עד מחר ויעשו ב"ד את החסר מלא אלא אי אמרת לעולם חסר למה להם לחלל שבת ואי נמי לא אתו עדים מקדשין ליה האידנא ומשני משום דמצוה לקדש על פי עדים כדכתיב החדש הזה כזה ראה וקדש: וללישנא בתרא סייעתא ודחי לה עיין עליו ומ"מ לבסוף מסקינן תיובתא למר עוקבא: