משנה פסחים פרק ט׳ משנה ו׳

אמר רבי יהושע שמעתי שתמורת הפסח קריבה כו' שיסתאב. ענינו עד שיפול בו מום שיפסול אותו ולא יהיה ראוי לקרבן ודברי רבי עקיבא אמת אין עליו חולק:

שתמורת הפסח קריבה. פירש הר"ב שלמים אחר הפסח. וכן לשון רש"י. ולכאורה רוצה לומר דקריבה דוקא אחר הפסח , ולא ידעתי למה דהא שלמים קרבים במועד ואפילו בחג עצמו אם הם שלמי חגיגה. כדתנן בפרק שני דחגיגה. ואפילו אם נפרש אחר ארבעה עשר בניסן דהיינו אחר זמן קרבן פסח. מ"מ קשיא. למה לא יוכל להקריבו בארבעה עשר עצמו כשאר שלמי חגיגת ארבעה עשר דתנן במשנה ג' מפרק ששי. ובברייתא. תמורת פסח אחר הפסח קריבה שלמים. והכי פירושו שאם המיר אחר שחיטת הפסח. ואם לכך נתכוונו רש"י והר"ב וכאילו אמרו תמורת הפסח אחר הפסח קריבה שלמים. אכתי לא ניחא דלא היו צריכים לפרש כן בדר' יהושע. שהרי הוא אמר אין לי לפרש:

ירעה. פירש הר"ב דדחייה בידים. וכתבו התוספות דאפילו למאן דאמר ריש פרק ו' דיומא דאין בעלי חיים נדחים ועיין שם היינו דוקא כגון דלא דחייה בידים כגון נטמאו בעלים או שמשכו ידיהם עד כאן ודלא כרש"י שכתב בגמרא דף צ"ח דמשנתינו סברה בעלי חיים נדחים. וניחא השתא דהר"ב והרמב"ם לא כתבו דמשנתינו דלא כהלכתא. דהא תנא קמא הוא דס"ל הכי ביומא. ובהדיא פסק שם הרמב"ם כוותיה. ודלא כפירוש השני שכתב בכ"מ בפרק ד' מהק"פ בדברי הרמב"ם שם דסבירא ליה דמשנה זו דלא כהלכה וא"צ שתרעה אלא תקרב שלמים משום דאין בעלי חיים נדחים. ועוד אוכיח בס"ד במשנה דלקמן דלהרמב"ם ירעה אפילו למ"ד אין ב"ח נדחים:

שיסתאב. פי' הר"ב שיפול בו מום. עיין בפירושו למשנה ט' פרק בתרא דמנחות:

ויקח בדמיו שלמים. פירש הר"ב דמותר הפסח קרב שלמים. בסוף פרק ב' דשקלים. כלומר וכל שכן תמורתו:

וכן תמורתו. כתב הר"ב ה"ה דמצי ר"י למיתני בפסח עצמו וכו'. ובגמרא הא קמ"ל דאיכא תמורת הפסח דלא קרבה ופירש"י ולא אמרינן מתחלתה שלמים היא. ואפילו המיר קודם שחיטה לא קבעתה זמן השחיטה בשם פסח ואין בה דיחוי. אלא אף היא נקבעת בפסח ונדחית:

ותמורת הפסח אינה קריבה ר"ל שמעתי מרבותי, שיש תמורת הפסח שנקרבת היא עצמה שלמים, ויש תמורת פסח שאינה קריבה, רק תרעה עד שתומם, ויביא אז בדמיה שלמים. וה"ה דהוה מצי למימר יש פסח קרב שלמים ויש פסח וכו', רק קמ"ל דאפי' תמורה איכא דלא קרבה, ולא אמרינן תמורה מתחלתה שלמים היתה:

ואין לי לפרש שכחתי איזה שאמרו שדינו כך ואיזה כך:

הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח שאבד הפסח, והפריש אחר תחתיו, ונמצא הראשון קודם שחיטת השני:

ויקח בדמיו שלמים דמדעומדין שניהן לפניו בשעת שחיטה, הו"ל אותו שלא שחטו, כדחהו בידים, ולהכי לא יקריבנו עוד:

וכן תמורתו בהמיר בפסח זה אח"כ גם כך דינו:

אחר שחיטת הפסח ר"ל אם נמצא הנאבד אחר שחיטת השני:

קרב שלמים דהרי לא נדחה בידים:

א"ר יהושע שמעתי וכו'. עד סוף סי' ח' פ"ד דהל' ק"פ סי' ד' ה' ו' ח' וברפ"ג דהלכות תמורה ומייתי לה בזבחים ר"ש ב"ש:

אני אפרש וכו'. גמרא אתמר רבה אמר קודם שחיטה ולאחר שחיטה שנינו דוקא במשנתנו ולא שנינו בה זמן שחיטה דהיינו חצות ואשמעי' דאפי' היה אבוד בשעת חצות אם נמצא קודם שחיטת השני הוא נקבע ונדחה הואיל ונדחה מלהקריבו לפסח ר' זירא אמר קודם חצות ולאחר חצות שנינו שעת חצות היא הקובעתו בפסח שאם נמצא קודם חצות קבעתיה חצות שהרי נראה וכי לא אקרביה דחייה אבל נמצא אחר חצות אפי' נמצא קודם שחיטה אין כאן קביעות ולא דיחוי כתנאי הפסח שנמצא קודם שחיטה של שני ירעה לאחר שחיטה יקרב ר' אליעז' אומ' קודם חצות ונתכפר באחר ירעה אחר חצות ונתכפר באחר יקרב זה שלמים ואע"פ שבשעת שחיטת השני הרי הוא עומד בפנינו:

ירעה עד שיסתאב. ולא יקרב הוא עצמו שלמים דאין זה מותר פסח וכן תמורתו: ובגמ' קאמר רבא בלשון שני דהאי נמצא קודם שחיטה דקתני בה וכן תמורתו. לא שנו אלא שנמצא קודם שחיטה והימר בו קודם שחיטה אבל נמצא קודם שחיטת הפסח והימר בו אחר שחיטה תמורתו קריבה היא עצמה שלמים מ"ט כי קבעה שחיטה מידי דחזי לה אבל מידי דלא חזי לה שלא הוקדש עדיין לא קבעה ולא נדחה כדי להצריכו רעיה ואביי מותיב ליה וקאי בתיובתא וללישנא קמא דבגמ' דקאמ' דהאי לא שנו דרבא קאי אסיפא דקתני דאם נמצא אחר שחיטת הפסח קרב שלמים וכן תמורתו ועלה קאמר לא שנו דתמורתו קריבה אלא שנמצא אחר שחיטה שאפי' הפסח לא נדחה אבל נמצא קודם שחיטה שהוא עצמו נדחה אע"פ שתמורתו לא נדחית בידים אינה קריבה שהרי מכח קדושה דחויה באה פריך עליה אביי מברייתא ומשני לה ולא קאי בתיובתא:

לאחר הפסח וכו'. והוא הדין דמצי ר' יהושע למיתני בפסח עצמו יש פסח קרב ויש פסח שאינו קרב אלא הא רמ"ל דאיכא תמורת הפסח דלא קרבה ולא אמרי' מתחלתה שלמים היא ואפי' המיר קודם שחיטה לא קבעתה זמן השחיטה בשם פסח ואין בה דיחוי אלא אף היא נקבעת בפסח ונדחית:

מתוך פי' ר"ע ז"ל שכתב לאחר הפסח כלומר ואם לאחר שחיטת השני וכו' משמע קצת שלא היה גורס בלשון המשנה לאחר שחיטת הפסח וי"ס ג"כ דליתה. גם ה"ר יהוסף ז"ל הגיה וימכר ויביא בדמיו שלמים וכן תמורתו אחר הפסח יביא שלמים וכן תמורתו. ובזבחים פ' בית שמאי (זבחים דף ל"ז) אמרי' דר' יוסי הגלילי יליף דתמורת הפסח אינה קריבה כלל אפי' שלמים מדכתי' גבי בכור קדש הם לשון רבים והם מיעוטא הוא דבכור ומעשר ופסח קריבין הן עצמן ואין תמורתן קריבה ולר' ישמעאל אמרי' התם דיליף ליה מדכתיב גבי פסח ואמרתם זבח פסח הוא הוא למעט ולומר הוא קרב ואין תמורתו קרבה. ומהברייתא דאותיב מינה אביי לרבא יליף נמי דאין תמורת הפסח קריבה לפני הפסח ממיעוטא דהוא אבל אחר הפסח מרבה לה דקריבה שלמים ממלת אם כבש דקרא יתרא הוא דמכתיב בתריה ואם עז ודאי מכללא הוה שמעי' דעד השתא בכשב מיירי והכא בגמ' בברייתא דריש כבש לרבות את הפסח לאליה כשהוא אומר אם כבש לרבות פסח שעברה שנתו ושלמים הבאין מחמת פסח כגון חגיגת י"ד א"נ כגון תמורתו או פסח שנתכפרו בעליו באחר לכל מצות שלמים שטעון סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק וכשהוא אומר אם עז הפסיק הענין לימד על העז שאין טעונה אליה פי' להקריב אליה שלה למזבח וכתב רש"י ז"ל י"מ עז אין לו אליה וטעות הוא בידם שהרי ממקום שהכליות יועצות היא ניטלת ועוד מה לימד הכתוב הואיל ואין לו עכ"ל ז"ל: