משנה פסחים פרק ח׳ משנה ג׳

האומר לבניו הריני שוחט את הפסח כו': לעולם נמנין עליו עד שיהא בו כזית לכל כו': אמר להם על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים כדי לזרזם על המצות ושישתדלו לעלות לירושלים אבל לענין הפסח כבר נמנו עמו בלי ספק ולפיכך כשנכנס הגדול זכה וזיכה אחיו עמו לפי שהן מנויין על הפסח כולן רבי שמעון סבר שנמנין על הפסח עד שישחט ומושכין את ידיהם אחר שנשחט קודם שיזרק הדם ואין הלכה כרבי שמעון:

על מי שיעלה מכם ראשון. פי' הר"ב שיזדרז להיות ראשון ומסיים רש"י ויהיה הוא ראש לאחיו שיזכו על ידו:

רבי שמעון אומר עד שיזרק. כתב הר"ב ומודה ר"ש דאין נמנין [אלא] עד שישחט דאמר קרא (שמות י״ב:ד׳) במכסת נפשות והדר תכוסו ומחלוקת לימשך דרבנן סברי מהיות משה מחיותיה דשה. ור"ש סבר מהויותיה דשה קודם גמר עבודותיו:

האומר לבניו קודם עלותו לירושלים:

הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלם ונתכוון האב לזרזן למצוה, שיכבד הזריז לעשותו ראש, לזכות לאחיו על ידו:

כיון שהכניס הראשון ראשו ורובו זכה בחלקו ומזכה את אחיו עמו נ"ל דלמ"ד שה לבית אבות דאורייתא [כגיטין דכ"ה], הכי פירושו, דעכ"פ צריך האב לזכות לכולן בתחילה עליו, דאל"כ הרי נאכל שלא למנוייו:

עד שיזרוק עליו את הדם דוקא להמשך ממנו, אבל להמנות עליו מודה דעד שישחט:

הקשה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט"א, הרי רבי שמעון ס"ל כל העומד לזרוק כזרוק דמי [כמנחות ק"ב ב']. עכלה"ט. אמרה בקי, במחכ"ת הגאון הגדול הנ"ל, אשתמיטתי' גמרא ערוכה [ב"ק ע"ו ב'], דלר"ש דוקא משנראה לזריקה, דהיינו משנתקבל כל הדם בכוס [כתוס' שם ד"ה כל] אז הו"ל כזרוק, א"כ בהא פליג את"ק, דלת"ק נמנין עד שישחט, ולר"ש עד שיתקבל בכוס. ואאמ"ו רבינו הגאון הגדול זצוק"ל הקשה לרמב"ם, דס"ל דהא דאמרי' במשנה א' דחציו עבד אינו אוכל כלל, היינו כמשנה אחרונה דמחוייב לשחררו [דלא כרש"י דפי' איפכא]. וק' עכ"פ נימא כל העומד לשחרר כמשוחרר דמי, ויאכל משל עצמו. עכלה"ט. ויען הצל, לולא דאימת ארי על המפגיע, אפשר י"ל דרמב"ם ס"ל כתוס' [ב"ק ע"ו ב' ד"ה והלא]. דלא אמרי' לר"ש כל העומד לעשות כעשוי דמי. רק בדאיכא מצוה דאורייתא לעשות, יע"ש. אמנם מאן יהיב לן מעפרא קדישא שתחת כפות רגלי קדשו של ע"ר זצוק"ל ונמלא לעיינן. דהדבר צריך תלמוד לפנים. ולפני ולפנים, להבין דברי ר"ש דס"ל בכל דוכתא כל העומד לעשות כעשוי דמי, א"כ לא מצינו ידינו ורגלינו בכל דיני התורה הקדושה, דבכל מקום שתלתה תורה פעולה, שלא תעשה עד שיעשה כעולה אחרת, נימא אם אין מניעה לפעול' המסבבת להתיר הפעולה האחרת, דהו"ל דוגמת דם זריקה שנתקבל כבר בכוס [כמ"ש לעיל בשם תוס' ב"ק], הו"ל כעשוי. למשל התורה אמרה כל ערל לא יאכל בו, וכ"כ כל טמא לא יאכל קודש, הכי נימא בשאין מניעה להמולו ולהטבילו, דכל העומד למול ולטבול, כמל וכטבול דמי, ויהי' מותר לאכול קדשי'. ואף אם ת"ל דר"ש לא קאמר רק בשהתחיל כבר בפעולת הזריקה, כש"ס ב"ק הנ"ל [ומנחות ע"ט א']. עכ"פ ה"נ נימא הכא בשהתחיל למול אף שלא פרע עדיין, או כשירד כבר למים לטבול, יהיה מותר לאכול פסח וקדשי'. ואת"ל בערל וטמא דיש ריעותא בגוף לא כעשוי דמי. עכ"פ ק"ל בזריקה גופה, דאמרי' [פסחים נ"ט ב'] דכהנים אסורים לאכול קדשים קודם זריקת דמן, האם נימא דמשנתקבל הדם בכוס מותרים לאכול הבשר. ואף לבתר מ"ש תוס' [חולין ד"פ ע"ב ד"ה דכמה וב"ק הנ"ל]. דאף ר"ש לא ס"ל כל העומד וכו' רק בשיש מצוה לעשות כן, ולא בשאין מצוה, וכ"ש כשאסור לעשות. עכ"פ כל הנהו שהבאנו לעיל מצוה נינהו. ומה מקשי בפסחים [נ"ט ב'] והא כל כמה דלא מתקטרי אימורין, כהנים לא מצי אכיל בשר. הרי עכ"פ כיון דכבר העלה האימורין לראש המזבח ולא מתסרא מלתא. נימא דהו"ל כאילו כבר נתקטרו, ויהיו הכהנים מותרים לאכול בשר. וכמו כן אמרינן [מעילה ד"ז ב'] דבקדשים קלים אין מעילה רק אחר זריקת דמן, ובקדשי קדשים רק קודם זריקה. וכי ס"ד דלר"ש דכל העומד לזרוק כזרוק דמי. יהיה הדין בהיפוך. ואת"ל דוקא לחומרא אמר ר"ש כזרוק דמי, כגון גנב בהמה והקדישה ושחטה תמימה בפנים, אע"ג דבשעת שחיטה לא הותרה עדיין עד שיוזרק דמה אפ"ה כל העומד לזרוק כזרוק דמי, ולא מחשב שחיטה שאינה ראוייה, וחייב בד' וה' [כב"ק ע"ו ב'] וכמו כן בחטאת שנאבדה והפריש אחרת תחתיה. ונמצאת הראשונה אחר שכבר נתקבל דם השניי' בכוס, אמרי' כל העומד לזרוק כזרוק דמי, וכאילו נמצאת החטאת הראשונה אחר זריקת דמיה ותמות [כתמורה כ"ב ב'], בכל אלו לחומרא אמר ר"ש כזרוק דמי, אבל לקולא שיהי' הבשר מותר באכילה קודם הזריקה, לא אמרינן כזרוק דמי. ליתא דהרי בנסכים שאין מתקדשין רק בשחיטת הזבח וזריקתו, ואם שחט הזבח וקבל דמו בכוס, ואח"כ נשפך דם הזבח אמרי' כזרוק דמי משעה שנתקבל הדם בכוס, ומותר לנסך הנסכים [מנחות דע"ט ב'] הרי דאפי' לקולא אמרי' כזרוק דמי. ואי"ל דוקא להקל בגוף אחר אמרי' כזרוק דמי, כדמקלינן בנסכים משום דדם הקרבן כזרוק דמי, אבל להקל בגוף הקרבן בעצמו, לאכול הבשר קודם זריקה. לא אמרי' כזרוק דמי. ליתא, דהרי בשר פרה האדומה ובשר נותר, שעומדין להשרף שיתבטל אז מהן קבלת טומאת אוכלין, אמרי' דאפי' לא נשרפו עדיין, כשרופין דמי, ואינן מקבלין טומאת אוכלין [כמנחות ק"ב ב']. הרי דאפי' לקולא ואפי' באותו גוף בעצמו שמחוסר בו המעשה, אמרינן כל העומד להעשות כעשוי דמי. ואת"ל אף לענין קבלת טומאה מחשב כגוף אחר. ה"ט כיון דמגוף אחר מתסמא, להכי אמרי' דכשרוף דמי' אבל לאכול הבשר גופי' הו"ל טפי באותו גוף, ולא אמרי' כזרוק דמי. ליתא. מדאמרינן [פסחים די"ג ב']. דתודה שנתקבל דמה בכוס ונשפך, דנתקדש הלחם למפסל כשנשפך הדם אח"כ, דאף דאין הלחם מקודש רק בזריקת הדם, עכ"פ כיון שנתקבל בכוס כזרוק דמי לענין שיפסל, וכ' שם רש"י [ד"ה כזרוק] דאבל לאשתרויי לא משתרי עד דזריק, הרי דאפי' בגוף אחר, לענין אכילה ל"א כזרוק דמי. ואדרבה מתוס' שם [ד"ה כל] משמע דטפי מסתבר למימר בגופי' דזבח דכזרוק דמי, טפי מדנימא כן בגוף אחר. ואין לחלק בין אכילות לדבר אחר, דלענין לאכול הבשר או הלחם שבגלל תודה לא אמרי' כזרוק דמי. ליתא, דהרי אשם חלוי שנתקבל דמו בכוס, ונודע לו שלא חטא, אמרי' [בכריתות דכ"ד ב'] דלולא שבשעת שחיטה כבר הי' עומד להוודע שלא חטא [ור"ל דמה"ט לא דמי לנשפך הדם לעיל, שבשעת שחיטה לא הי' עדיין עומד להשפך אח"כ], הוה אמרי' גבי' משנתקבל בכוס דכזרוק דמי, ויהיה מותר לאכול האשם תלוי ההוא כאילו נודע אחר זריקה, א"כ ק' שפיר מה"ט גופי' יהיה מותר לאכול כל קרבן קודם זריקת דמו ועי' בש"ג בגליון הרי"ף ב"מ דקל"ג א' שכתב דהיכא דחסר מעשה באותו ענין ואין בידו לעשותו לא אמרינן דכעשוי דמי. ובמחכ"ר עדיין לא נתרפאו בזה כל קושיותינו. גם רבעתו"ס [סוטה כ"ה ב'] וב"ק [צ"ה ב'] וב"ב [מ"ב ב'] הניחו מקצוע דבר זה בש"ס בצ"ע. על כרחך צ"ל דלא לכל אמר ר"ש כל העומד להעשות כעשוי דמי, דהיכא דפירשה תורה דלא, כגון כל ערל לא יאכל בו וכל טמא לא יאכל בו, וכמו כן לענין שיאכלו הבשר קודם זריקה, הרי כתיב ודם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל [כפסחים דע"ו ב'], וכמו כן הקטרת אימורין קודם אכילת בשר, בפירוש אמרה תורה והקטיר הכהן ואח"כ והי' החזה לאהרן [כפסחים דנ"ט ב'] בכל הנהו אמרי', שאני הנהו דגלי בהו קרא דלא אמרי'. כזרוק דמי, וכיון דאיכא מילי טובא דגלי בהו קרא כן, הו"ל טפי מג' כתובים הבאים כאחד דלכ"ע לא גמרי' מנייהו [כקידושין דל"ה ב']. א"כ מתורץ קו' תוס' [פסחים י"ג ב' ד"ה כל] שהקשו בזרק דמן שלא לשמן, נימא נמי כזרוק דמי. נ"ל דהתם גלי קרא לענין הזבח גופיה דלאו כזרוק דמי [כזבחים ד"ד א'] א"כ ה"ה לענין הלחם שהוא גלל תודה. וכ"כ מתורץ קושיתם [חולין דפ"א ב' ד"ה הואיל] שהקשו דנימא לר"ש דכל הקדשים יקבלו טומאה מחיים מדמצוה לשחטן נימא כשחוטין דמו. ואת"ל עכ"פ צריך שיקובל הדם בכוס, וכ"ש כשלא נשחטו עדיין עכ"פ שעיר המשתלח יק"ט אוכלין בחייו מדמצוה לדחותו לצוק נימא כדחוי דמי. ולפי דרכנו גם הא לא ק', דלבתר שאמרה תורה כל מאכל אשר יאכל, דאמק"ט רק הראוי למאכל אדם, ומה"ט כל בע"ח אמק"ט [כחולין דע"ה א'] א"כ הנך אע"ג דכשחוטין ודחויין לצוק דמי, עכ"פ לא חזי עדיין להקרא מאכל, ולא עדיפי מפירות מחוברין דאמק"ט מדלא מחשבו מאכל, וכ"כ לא עדיף משליל חולין [דע"ז א'] דאע"ג דודאי שחוט הוא אפ"ה אמק"ט מדאינו מאכל. וא"כ גם קו' הגאון הגדול מהרע"ק נ"י הנ"ל מתורצת שהקשה לר"ש דנימא הכא כל העומד ליזרק כזרוק דמי, ואחמכ"ת ליתא, דעכ"פ מודה ר"ש דצריך לזרוק והרי א"כ יש הויתה דשה עוד, והכא בפסח גלי קרא דכל עוד שיש הויתה דשה נמנין עליו, כדאמרי' בש"ס הכא. וא"כ גם קו' ע"ר הגזצוק"ל מתורצת דכיון דמן הדין של תורה עבדו הוא ואינו אוכל משום פסח רק כשימנהו רבו [כרכ"מ פ"ב מפסח הי"ג ורמל"מ שם], ורק למשנה אחרונה אפקעינהו רבנן לשעבודיה, ובמשנה ראשונה לא אפקעו לשעבודיה להכי כיון דמדאורייתא אינו אוכל בלי המנאת רבו. הרי גלי רחמנא להדיא שיהיה הפסח נאכל למנויו דוקא, ובכה"ג לא אמרי' דכמשוחרר דמי. ואגב נטע פה גרגר א' ממגילת סתרים שחננו ה', דמצינו ג' מיני פלוגתות בענין זה, פלוגתא דר"מ ורבנן [סנהדרין דט"ו א'] ר"מ ס"ל כל העומד לגזוז כגזוז דמי, אף דליכא מצוה [כתוס' סוטה כ"ה ב' ד"ה לא]. ור"ש ס"ל כל העומד לזרוק כזרוק דמי, דוקא בדאיכא מצוה לזרוק [כתוס' חולין ד"פ ע"ב ד"ה דכמה]. ור' זירא ס"ל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו [כמנחות ק"ג וחולין פ"ג ב'], היינו רק באותו ענין דא"צ לבלול, משא"כ לר"ש אפי' לענין אחר דמותר לאכול הבשר בנודע לו שחטא קודם שנזרק באשם תלוי]:

האומר לבניו וכו' פ' אין בין המודר (נדרים דף ל"ו) ובפ' כל הגט (גיטין דף כ"ה:)

הריני שוחט את הפסח וכו' פי' הריני עולה לירושלים ולאחר שאהי' שם אשחוט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון:

על מי שיעלה ראשון הוה ס"ד בגמ' דמשום טעם דיש ברירה הוא ודחי לה דלכולם הימנה אלא משום כדי לזרזן קאמר והכי נמי דייקא דקתני ומזכה אחיו עמו אא"ב דאימנינהו מעיקרא שפיר אלא אי אמרת דלא אימנינהו מעיקרא לבתר דשחוט מי קא מתמני והתנן בסיפא נימנין עליו ומושכין את ידיהם ממנו עד שישחט ש"מ ותנ"ה דמשום זריזות קאמר דתניא מעשה וקדמו בנות לבנים ונמצאו בנות זריזות ובנים שפלים. ומדקתני בנות זריזות ובנים שפלים ולא קתני בנות זכו ובנים לא זכו או ובנים לא יצאו ידי חובתם שמעי' מינה שם בפ' אין בין המודר דשה לבית אבות לאו דאורייתא פי' דמן התורה אין הקטנים צריכין להמנות בשה עם בני חבורה אלא אוכלים ממנו אע"פ שלא נמנו עליו ויש ליישב דלא פליגא אסוגיא דידן דהכא בגמ' דידן נמי ה"ק ש"מ דכדי לזרין קאמר דהא לא בעי לאימנויינהו ומה שאמר להם על מי שיעלה מכם ראשון כדי לזרזן קאמר ודוחק א"נ אפשר לומר דהכא בעי לפרושי אפי' את"ל דבניו דמתני' הוו גדולים דצריכין ודאי להמנות והתם ודאי בעי לפרושי אי אמרינן דבנים דמתני' הוו קטנים יכולין לאכול ואינו נקרא פסח שלא למנוייו דלא אסר רחמנא אלא להנהו דאיתנהו במצות תכוסו ועיין כאן בתוס':

זכה בחלקו ומזכה ס"א וזיכה. ולא מצאתי דין זה דהאומר לבניו וכו' שם ביד לא בפ' שני ולא בפ' שלישי. רק הביא שם בפ' שני הברייתא דאיתא בגמ' שוחט אדם ע"י בנו ובתו הקטנים וכו':

לעולם נמנין עליו וכו' גמ' מאי לעולם ומשני הא קמ"ל דאע"ג דאימני עליה חבורה זו חוזרת ונמנית עליה חבורה אחרת ודלא כר' יוסי דס"ל ובלבד שיהיה אחד מבני חבורה ראשונה קיים עליו כמו שכתבתי לקמן ס"פ מי שהיה טמא:

נמנין עליו ומושכין. פ' תמיד נשחט (פסחים דף ס') ותוס' ס"פ אלו דברים בפסח ובגמרת יומא דף מ"ט פ' הוציאו לו ובפ' כל הגט דף כ"ה ובגמ' אמר אביי מחלוקת לימשך פי' בההיא קאמר ר"ש עד שיזרק דרבנן סברי מהיות משה מחיותיה דשה ור"ש סבר מהוייתיה דשה קודם גמר עבודותיו אבל לימנות ד"ה עד שישחט דאמר קרא במכסת נפשות והדר תכוסו תנ"ה וכו' עד ר"ש אומר נמנין עד שישחט ומושכין עד שיזרק הדם. ורוב הספרים לא גרסי' במתני' רק ר"ש אומר עד שיזרק הדם: