משנה פסחים פרק ו׳ משנה ג׳

אימתי מביא חגיגה עמו כו': חגיגת יום ארבעה עשר היא רשות ולא חובה ולפיכך אם היה ארבעה עשר יום שבת או אם יהיה יום חול ויהיו הפסחים רבים או יהיה אותו הפסח בא בטומאה כאשר יתבאר בפרק שלאחר זה אין מביאין חגיגה עם הפסח יום י"ד:

בחול ובטהרה. ז"ש הר"ב חגיגה לא דחיא שבת. לשון רש"י הוא. ואפשר דלהכי לא נקטי נמי וטומאה דלא ליתי למטעי דתרווייהו כי הדדי הוא דלא דחיא להכי לא נקטי אלא חדא וה"ה לאינך:

ובמועט. כתב הר"ב ואוכלין החגיגה תחלה כדי שיהיה הפסח גמר שביעתן מסיים רש"י ותחשב להן אכילה ועיין במשנה ח' פ' בתרא:

במרובה ובטומאה. לא ידענא אמאי שני סדריה דרישא:

אימתי מביא חגיגה עמו חגיגת י"ד שנאכלת קודם הפסח. כדי שיהיה הפסח נאכל אחריו על השובע:

בזמן שהוא בא בחול בטהרה דחגיגה לא דחי שבת או טומאה:

ובמועט ר"ל כשהפסח מועט לאכילת החבורה, אז אוכלין החגיגה תחלה, ואח"כ הפסח על השובע:

ובזמן שהוא בא בשבת במרובה ובטומאה או או [ונ"ל דלהכי נקט הכא במרובה באמצע. שלא כסדרא דרישא, דברישא נקט חול וטהרה גבי הדדי מדשייכי אהדדי, משום קרא דבמועדו, משא"כ בסיפא קמ"ל דלא תימא דבמרובה א"צ להביא חגיגה. אבל עכ"פ רשאי להביאו, להכי ערבינהו למרובה בין שבת לטומאה, לאשמעינן דכמו דבהנך אסור להביאו, כמו כן במרובה, מחשש שמא יבא לידי נותר [כפ"ח מ"ו]:

אימתי מביאין עמו חגיגה וכו'. ע"ס סי' ד' פ' עשירי דהל' ק"פ סי' י"ב י"ג ובפ"א דהלכות חגיגה סי' ח' ותוס' פ"ק דחגיגה דף ח'. וחגיגה זו נקראת חגיגת י"ד ורשות היא ואינה חובה דאי ס"ד חובה היא תיתי בשבת ותיתי במרובה ותיתי בטומאה וכתבו תו' ז"ל דלבן תימא ותנא אחרינא דאית להו דחגיגת י"ד דאורייתא דחייא שבת. ובגמ' מאי תנא לעיל דקתני חגיגה ומשני תני הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום דלא דחו שבת וקתני נמי חגיגה דלא דחיא שבת אפי' שחיטה דילה. ונראה דבזה מדוקדק שפיר מלת אימתי אע"פ שלא הוזכרה החגיגה למעלה דה"ק יש לו רשות להביא עם הפסח חגיגה:

בזמן שהוא בא בטהרה. דאע"ג דפסח דחי שבת וטומאה חגיגה לא דחיא לא שבת ולא טומאה והוכיחו תוס' ז"ל דפלוגתא דתנאי איכא דאית מאן דס"ל דחגיגת י"ד מן התורה ואית מאן דס"ל דאינה אלא מדרבנן:

ובמועט. אומר ריב"א דמשמע בירוש' דהא דפסח נאכל על השבע היינו מדרבנן גזרה משום שבירת העצם שאם לא היתה באה על השבע מתוך שהוא רעב לאכול הבשר שסביב העצמות היה בא לידי שבירתן תוס' ז"ל. ועיין במ"ש לקמן פ' בתרא סוף סי' ו':

ובזמן שהוא בא בשבת במרובה ובטומאה אין מביאין עמו חגיגה. גמ' לפי שיטת רש"י ז"ל (הגהה פי' דאילו לפי' התוס' אינהו מפרשי מילתיה דבן דורתאי בחגיגת ט"ו שהיא חובה לכ"ע דאילו חגיגת י"ד לא מיירי בה קרא ולאו דאורייתא לדעת בן דורתאי): תניא יהודה בן דורתאי פירש הוא ודורתאי בנו והלך וישב לו בדרום רחוק לירושלם שלא לעלות לרגל ויתחייב בפסח ובחגיגה דקסבר חגיגה די"ד דוחה את השבת ואפי' במרובה אמר אם יבא אליהו ויאמר להם לישראל מפני מה לא חגגתם חגיגה בשבת מה הן אומרים לו תמהני על שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון שהם חכמים גדולים ודרשנים גדולים ולא אמרו להם לישראל שחגיגה דוחה שבת. וטעמא דבן דורתאי דכתיב וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים אלא צאן זה פסח בקר זו חגיגה ואמר רחמנא וזבחת פסח כלומר דקרייה פסח דהוי דינה כפסח שדוחה את השבת ועיקר קרא אתא לרבנן ללמד שיהא מותר פסק לדבר הבא מן הבקר ומן הצאן דהיינו שלמים. וחגיגה דאינה דוחה את השבת לרבנן ילפי' לה מדכתיב וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים בשנה שבעה שמנה הוו דהאי קרא בחג הסוכות כתיב דתשלומין דידיה כל שמנה הלכך שמנה הוו אלא לאו ש"מ אין לך חגיגה שדוחה שבת הלכך לא משכחת שמנה לעולם. ונלע"ד דאפשר דמשום דבן דורתאי ס"ל דחגיגה באה אפי' בשבת ואפי' במרובה מש"ה שינה התנא לשונו בסיפא וסמך מלת מרובה לשבת לרמוז לנו דבהני תרתי הוא דמתני' דלא כבן דורתאי ומיהו ברישא נקט טהרה גבי חול משום דשניהם שייכי בכל הקהל או ברובם משא"כ במועט דלא שייך אלא לאותה חבורה או לאותם חבורות או אפשר דברישא כיון שמלת טהרה עדיפא ממלת מועט נקטה ברישא ובסיפא כיון שמלת מרובה עדיפא ממלת טומאה נקטה ברישא דלעולם פתח דבריך יאיר. ולשון הרמב"ם ז"ל שם אימתי מביאין עמו חגיגה זו בזמן שהוא בא בחול ובטהרה ובמועט אבל אם חל יום י"ד להיות בשבת או שבא הפסח בטומאה או שהיו הפסחים מרובין אין מביאין עמו חגיגה ואין מקריבין אלא הפסחים בלבד ע"כ: