משנה פסחים פרק ה׳ משנה ד׳

השוחט את הפסח על החמץ כו': מה שאמר השם יתברך לא תשחט על חמץ דם זבחי ולא ילין לבוקר זבח חג הפסח חכמים אומרים כי אמרו זבחי רוצה בו קרבן וזה פסח כי כשיהיה החמץ ברשות השוחט או הזורק את הדם או המקטיר או אחד מבני חבורה אע"פ שיהיה אותו החמץ חוץ לעזרה שהוא לוקה ולא יפסיד הזבח. ורבי יהודה אומר זבחי המיוחד לי רוצה בו קרבן תמיד ולפיכך מי ששחט התמיד על החמץ ר"ל שהוא מקריב אותו בעוד החמץ קיים אצלו שהוא עובר בלא תעשה ור"ש אומר כי דבר הש"י זבחי זבחי ב' פעמים ר"ל כי באותה שעה שיהיה חייב כששחט [פסח] על חמץ יהיה פטור אם שחט שאר זבחים על החמץ ולפיכך אר"ש כי מי ששחט הפסח ביום ארבעה עשר לשמו על החמץ חייב מלקות ושאר זבחים יום י"ד על החמץ פטור ובשעה שיהיה חייב אם שחט שאר זבחים על החמץ יהיה פטור אם זבח קרבן פסח על החמץ.

ולפיכך אמר ובמועד לשמו פטור לפי שאז הוא פסול ואינו קרבן פסח ובתנאי שיהיה נדחה לפסח שני שהיה אפשר להקריב זה הכבש פסח.

ושלא לשמו חייב לפי שהוא כשאר הקרבנות והוא יאסר הקרבת איזה קרבן שיהיה על החמץ וחייב עליו מלקות כאשר בארנו דעתו ולפיכך חייב ואין הפרש באמרו במועד או בשאר ימות [הפסח] ומה שחייב שיהיה לדעת ר"ש כששחט כל הקרבנות על החמץ בשאר ימות [הפסח] בין לשמן בין שלא לשמן חייב חוץ מן החטאת ששחטה שלא לשמה וכמו שהעיקר אצלנו והוא אמרם בתחלת כל הזבחים שנשחטו שלא לשמן אע"פ שלא עלו לבעלים לשם חובה כשרים חוץ מן הפסח ומן החטאת הפסח בזמנו והחטאת בכל זמן והלכה כחכמים:

השוחט. עי' בדרבי יהודה לקמן בסמוך:

על החמץ. מ"ש הר"ב שהיה ברשות אחד מבני חבורה דאמר קרא לא תשחט ולא ילין לא תשחט על חמץ הנך דעבר עליה משום לא ילין גמרא. ומ"ש הר"ב דאפילו החמץ חוץ לעזרה. מפרש בגמ' דאף ע"ג דכתיב על חמץ לא בעינן על בסמוך ועי' משנה ה' פי"א דמנחות מה שאכתוב שם בס"ד. ומ"ש הר"ב דאין הזבח נפסל. בירושלמי מפרש דזבח קרייה רחמנא. כ"מ פ"א מהלכות קרבן פסח:

רבי יהודה אומר אף התמיד. פירש הר"ב שהיה החמץ ברשות השוחט או המקריב ר"ל זורק הדם או מקטיר האמורין דזריקת דם פירש"י דאיתרבייא במכילתא מדם זבחי ומקטיר ילפינן בגמרא מדסמכיה לא תשחט ללא ילין חלב כל שישנו בעבודה שלהן באזהרת הלנה ישנו נמי באזהרת חמץ ולכ"ע ילפינן הכי וה"ל להר"ב לפרש כן בתנא קמא ומה שכתב הר"ב דדריש זבחי המיוחד לי. בגמ'. וצריך לומר דהכי יליף זבח זבחי כלומר זבח היינו פסח וכתיב נמי ביו"ד להביא התמיד. דהא ר"י אף התמיד קאמר ש"מ דלהוסיף בא:

ושאר כל הזבחים. גמ'. דכתיב זבחי זבחי תרי זמני קרי ביה זבח זבחיי. פי' רש"י שקיל י' דחד מינייהו שדי אאידך קרי ביה זבח דהיינו פסח וקרי ביה זבחיי לשאר זבחים:

ובמועד וכו'. שלא לשמו. פי' הר"ב אלא לשם שלמים חייב דלהכי קאי. כדפי' ברפ"ק דזבחים דקי"ל פסח בשאר ימות השנה שלמים הוי וכל דינו כשלמים. וקשה דאפילו לשמו יהא חייב דהא שלמים ששחטן שלא לשמן דהיינו לשם פסח חייב ומוקים בגמ' דהכא כגון שהיו הבעלים טמא מת ונדחין לפסח שני דסתמיה לשם פסח קאי. ועי' עוד מה שכתבתי שם בזבחים:

חייב. כתב הר"ב משום לא תשחט בהדי לאו דלא יראה וכ"כ רש"י. אבל ברישא לא פירשו כן. משום דלאו דלא יראה אינו בי"ד דכל שבעה כתיב גבי לא יראה וכדמסיק המגיד בפרק ג' מהלכות חמץ:

השוחט את הפסח על החמץ שהיה חמץ ברשות השוחט או המקריב או לא' מהחבירה, אף שאין החמץ בעזרה:

עובר בלא תעשה לגופה לא צריכה רק דיוקא קמ"ל דהא תמיד לא. והפסח כשר:

רבי יהודה אומר אף התמיד שבין ערבים שבערב פסח:

רבי שמעון אומר הפסח בארבעה עשר לשמו חייב אם שחט על חמץ, עובר:

ושלא לשמו פטור משום דאז הפסח פסול, להכי פטור כששחטו על חמץ:

ושאר כל הזבחים בין לשמן ובין שלא לשמן ששחטן בערב פסח אחר חצות על חמץ:

פטור אפילו שחטן קודם התמיד של ערביי', דאז כשרין הם, אפ"ה פטור כששחטן על חמץ, דרחמנא מעטינהו מלאו כששחטן בערב פסח:

ובמועד בשחט הפסח, בפסח על החמץ:

שלא לשמו חייב אף שנטמאו בעלים שלו בי"ד, דאז סתמיה לשם פסח שני קאי, והוא שחטו לשם שלמים, עכ"פ מדראוי גם לשלמים והוא הקריבו לשם כך, כשר הוא, וחייב:

ושאר כל הזבחים ששחטן בפסח על חמץ:

בין לשמן בין שלא לשמן חייב דכולן כשרים אף שלא לשמן:

חוץ מן החטאת ששחט שלא לשמה דחטאת פסול' כששחט' של"ש להכי פטו' כששחט' על חמץ:

ולא שייך בהא אי עביד לא מהני. דכל שחטאו מצד דבר אחר, ולא בהמעשה גופי', לא אמרינן דלא מהני כמו השוחט בשבת ויו"כ דשחיטתו כשירה [ועי' ח"מ ר"ח בסמ"ע ורט"ז שם]. אב"י כיוון ע"ר שליט"א למהרי"ט בתשו' [ח"א ס"ט]. אולם תוס' כאן כתבו דלהכי כשר הפסח מדלא שינה עליו הכ' לעכב. אולם תמהני איך נשמט מרבותינו הירושלמי שהביא רמל"מ [פ"א מק"פ ה"ה], שכ' דכשר משום דזבחי קריא רחמנא. והרי מהך ירושל' מוכח דסברא דמהרי"ט ליתא דא"כ ל"ל קרא דזבחי. וגם לרבעתוס' ק' דע"כ בכה"ג א"צ דלשני עליו הכתוב, דאל"כ ל"ל קרא. וצ"ע: השבתי לבני המאה"ג החרוץ שליט"א, אתה בעל החץ, בעל כנפים כנץ, מתחת פטישך זה יצא גץ, שלא יבעירני ולא יזיקני ופרחי נץ וגם הנה העץ. לא לדידי ק' ולא לרבעתוס' ולמהרי"ט ק' מירושל' זה שהבאת. דהן אמת שרמ"ל פי' הירושל' כמו שכתבת. אולם, לחולדה הדרה בעקרי הבתים כמוני, דרך אחרת בירושלמי הנ"ל. דכוונת חזקי', דלעולם הפסח פסול, דלא כרב שמואל. ואפ"ה לקה מדקראו הכ' זבחי. למימרא דאף שנפסל, זבחי מקרי דללקי עלה. ועתה ננפח בידן דאזלה לה קושיתך כאזלא גירש וכפירושי זה מסתבר. כדי שיהיו דברי חזקי' כדברי ר' מנא, דשניה ס"ל שפסול. והן אמת שגם רבעתוס' בתמורה ד"ד ב' פי' הירושלמן כרמ"ל הנ"ל. אולם כבר ידעינן דלאו כל דברי רבעתוס' בכל דוכתי בחדא מחתי מחתינהו. ואולם תירוץ ריב"א בכאן דלהכי כשר מדלא שינה עליו הכתוב לעכב לא אכחד ממך בני בבת עיני שליט"א, שאזני כגדי מסנקא, צר כקופא דמחטא מלמיעל פילא לתמן. הן דבריהם הקדושים אלו. דלפע"ד נראה דדוקא בכל עשה שבקדשים צריך הכתוב לשנות דלעכב [כתוס' מנחות ל"ח א'] משא"כ בלא תעשה א"צ הכתוב לשנות, דבל"ז מעכב, דכל מילי דאמר רחמנא, ל"ת אי עביד לא מהני, והכא הרי ל"ת הוא. ואגב אודיעך, דלפי סברתינו במלתא דא"ר ל"ת מתורץ אצלי קושיא עצומה במנחות [נ"ג א'] דמקשי רבינא, ואימא לא תאפה חמץ למיקם גברא עלי' בלאו ואיפסולי לא מפסיל עכלה"ק, ותמוה הרי קיי"ל כרבא, דכל מלתא דא"ר וכו' לא מהני. ולפי דרכינו ניחא, דכיון דהיכא דלא מפסל מצד המעשה בעצמה, רק מצד ד"א לא הוה בכלל כל מלתא דא"ר וכו', א"כ מכ"ש התם דלא צותה תורה כלל שלא נקריב מנחה מחומצת. רק שלא נחמיצנה, א"כ הו"ל כלאו דלא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז ב"צ, דלא ס"ד שיפסלו מהקרבה עי"ז:

ושאר כל הזבחים, כ' הר"ב דכתיב זבחי. וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט"א וז"ל. תוס' יומא [כ"ט א'] הקשו, הא בלא"ה פטור, דהקרבן פסול מדשחטו בזמן פסח דהוא אחר תמיד הערבים. ותי' דעשה דהשלמה רק לכתחילה ובדיעבד כשר הקרבן. ותמיהני הרי זמן פסח לאחר חצות ובשחט הפסח קודם התמיד כשר, א"כ מה קו', הרי י"ל דמיירי דאם שחט שאר זבחים אחר חצות קודם התמיד על חמץ אצטריך קרא לפטרו. וצ"ע, עכלה"ט. אמר המחבר גם אני ת"ל כבר הרגשתי זה בפירושי לעיל כ"ז. אמנם לפע"ד יש להצדיק רבעתוס'. דס"ל דבשחט שאר זבחים אחר חצות קודם התמיד, לא אצטריך תנא לאשמעי' דפטור, דהרי אפי' תמיד ששחט אחריהם על החמץ ליכא דמחייב רק ר' יודא, ורק משום דכתיב זבחי המיוחד. אע"כ דמיירי בשחטן לאחר התמיד, וסד"א דחייב מדשחטן בזמן פסח, דחייב ג"כ עליו בשחטו על החמץ. וכן משמע מלשונם, שכתבו בזמן פסח. ולהכי מקשו שפיר הרי בל"ז פטור מדפסולין משום עשה דהשלמה. ול"ל זבחי. אב"י אמנם תמהני ארבעתו' דלמא מיירי במחוסרי כפורים שמקריבין גם אחר התמיד [כפסחי' דנ"ט א']. השבתי לבני שליט"א זה אין במשמע בשאר כל הזבחים שאמרה המשנה:

השוחט את הפסח על החמץ. אפי' החמץ בבית אחד מבני חבורה וילפי' לה בגמ' מדלא כתיב על חמצך ומיהו לא מרבינן משום האי טעמא אפי לאחד בסוף העולם דהא כתיב לא תשחט ולא ילין לא תשחט על חמץ הנך דעבר עליה משום לא ילין:

עובר בלא תעשה. ואין הזבח נפסל דהא לא שנה עליו הכתוב לעכב והכי איתא בהדיא בתוספתא תוס' ז"ל: ועיין במה שכתבתי בפ"ק דכלים סי' ח'. דבספר הפרפראות פ' ראה וזבחת פסח וסמיך ליה לא תאכל עליו חמץ לומר לך שאין שוחטין את הפסח על החמץ ע"כ:

ר"ש אומד הפסח וכו'. הכי אית ליה לר"ש בכל דוכתא דשחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה בכסוי הדם ובאותו ואת בנו ובתשלומי ד' וה':

לשמו פטור וכו' פ' השוחט (חולין דף ל') ובגמ' דייקי' טעמא דשלא לשמו הא סתמא פטור אמאי פסח בשאר ימות השנה שלמים הוי שמעת מינה פסח בשאר ימות השנה בעי עקירה א"ר חייא בר גמדא נזרקה מפי חבורה ואמרו כגון שהיו בעלים טמאים בי"ד ונדחין לפסח שני דסתמיה לשם פסח שני קאי ומש"ה הוא דבעי עקירה וכתבו תוס' ז"ל זאת גרסת רש"י ז"ל ואין נראה לר"ת ז"ל דהא איכא למימר מרישא אפכא וגריס ר"ת הכי לשמו אמאי פטור שלמים לשם פסח קשחיט מ"מ בעי עקירה וכו' פי' דאי לא בעי עקירה אפי' שוחט לשמו כשר. דשלמים לש"פ כשר דהא מכשר לעיל ר' יהושע שוחט אחרים לשמו ע"כ פי' מילתיה דר' יהושע לעיל בגמ' בברייתא: וביד פ"א דהלכות ק"פ סי' ה':