משנה פסחים פרק ב׳ משנה ו׳

ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו כו': כמו שאכילת מצה בליל פסח מצות עשה כך אכילת מרור מצות עשה בזמן שכבש הפסח נאכל. הוא מה שאמר יתברך על מצות ומרורים יאכלוהו. ואמרו מרורים נופל על אלו שמנה.

חזרת חסא.

עולשין ידוע.

תמכא מין ממיני עולשין אלא שהוא גדל בגנות.

חרחרבינה פירש רבינו יצחק אלקרצינ"ה.

מרור מין כוזברתא מר ביותר.

ואמרו בין לחים בין יבשים רוצה בו הקלח שלהם כאשר הודיעך ויוצאין בקלח שלהן אבל העלין אינו יוצא בהם ידי חובתו אלא אם היו לחים:

ידי חובתו. כתב הרמב"ם דאכילת מרור מצות עשה בזמן שהכבש נאכל כדכתיב (במדבר ט) על מצות ומרורים יאכלוהו ע"כ. ומיהו מדבריהם אף בזמן הזה חייבים באכילת מרור. וכדכתב סוף פ"ז מהלכות חמץ:

[*ובתמכה. פי' הר"ב סיב הגדל כו'. ודבר תימה הוא. דבגמ' אמר רבה בר בר חנא תמכתא שמיה ועל חרחבינא אמר ריש לקיש אצווא דדיקלא וכן העתיק הרי"ף. ואי איתא דתמכא הוא מענין הדקל כדפי' הר"ב הוה לרבה בר בר חנא נמי לפתרו על שם מה שהוא בדקל. ואנו רגילים לפתרו לתמכא שהוא מה שקורין בל"א קרי"ן. וכן הוא מפורסם בדברי האחרונים זלה"ה:

(כבושין) [שלוקין] וכו'. עי' במשנה ט' פרק ששי דנזיר:

ובדמאי. וכו' אבל בטבל לא ואע"ג דמעשר ירק דרבנן הויא ליה מצוה הבאה בעבירה לשון רש"י:

ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח ידי מרור:

בחזרת [לאטוגע], ויש אומרים [קאפף זאללאט]:

ובעולשין [קירבעל]:

ובתמכא [מאאר רעטטיך]:

ובחרחבינה [אינדיווע] וי"א [פפעפפער קרויט]:

ובמרור [ווערמוט קרויט]:

בין לחין [פריש]:

בין יבשין בעלין יוצאין רק בלחים, ובקלחין אפי' ביבשי':

אבל לא כבושין במים מעת לעת, ובחומץ וציר י"ח [מינוטען] [י"ד ק"ה]:

ולא שלוקין מבושל ביותר [כך מוכח בעוקצין פ"ב מ"ו] וע"ש:

ומצטרפין מהרבה מינין, וכן נמי ה' מיני דגן מצטרף למצה:

לכזית הוא כחצי ביצת תרנגולת, אחר שידחק העלין יחדיו. והאוכל פחות מזה, לא יברך [ח"י תע"ג סק"כ]:

ובדמאי עי' סי' כ"ח:

וכמעשר שני והקדש שנפדו אבל בטבל ואחרינהו דנקט לעיל [מ"ה] לא יצא.:

ונ"ל דא"צ תנא לפרש כן הכא במרור, מדכבר תנא לכולהו לעיל במצה דלא יצא מדהו"ל מהב"בע, א"כ ה"נ במרור. ואפי' במרור בז"הז, דג"כ אינו רק מדרבנן [כפסחי' ק"כ ע"א], והרי במצוה דרבנן שרי מהב"בע, כלעיל. עכ"פ מצה ומרור הוקשו אהדדי דהפוסל בזה פוסל באידך [כפסחים ל"ט ב']. והנה באמת בש"ס קאמר טעמא דלא יצא בטבל מדכתיב לא תאכל עליו חמץ ז"י תאכל עליו מצות, ודרשינן סמוכין דלא יצא יד"ח מצה רק בשיש בו איסור חמץ, ולא בשיש בו איסור אחר. רק דאנן לא מצינן למימר הכי, דהרי הך טעמא דנקט תנא דברייתא אינו רק לר"ש דס"ל אין איסור חל על איסור כלל, וכדאוקמוה בש"ס. אבל לדידן דקיי"ל דאיסור חל על איסור, כשהאיסור הב' כולל או מוסיף או בת אחת [כרמב"ם פ"ד משגגות] א"כ שפיר חל איסור חמץ על איסור טבל, מדהו"ל חמץ איסור כולל, דחמץ חל נמי על שאר מאכלי' שאינן טבל, א"כ ע"כ הטעם במתני' דאינו יוצא יד"ח בטבל היינו מדהו"ל מהב"בע, וכר"ן הנ"ל סי' ל"ג. וכן משמע נמי מסוגיא דש"ס, דאהא דתני במתני' ולא בטבל, מקשי בש"ס לעיל פשיטא. ואצטרך לתרץ דקמ"ל דאפי' טבל דרבנן. ואי טעמא דאיסור טבל אינו רק מקרא דלא תאכל עליו חמץ, ק' מאי פשטותא. וכי כ"ע כר"ש ס"ל דאין איסור חל על איסור. אע"כ דרק תנא דברייתא דנקט קרא דלא תאכל עליו חמץ, ע"כ דלא מחשב למצת טבל מהב"בע, מדאין מצוה בא ע"י עבירה. אבל לתנא דמתני' שפיר מצינן למימר דטעמיה משום מצוה הב"בע וכדאמרן ומקשי שפיר פשיטא. ואי"להק דא"כ נדרש סמוכין איפכא, דכל שיש בו איסור חמץ יש בו עשה דמצה ואפי' בטבל, דהרי אפי' ר' יודא דלא דריש סמוכין, במשנה תורה דריש [כיבמות ד"ד א' וברכות כ"א ב']. י"ל דהיינו בלא אפשר למדרש הסמוכין למלתא אחריתא. משא"כ הכא מדהו"ל מהב"בע דרשינן להאי סמוכין לכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה [כפסחי' דמ"ג ב']. ואי"ל דכמו דאמרי' אין הקש למחצה [כריתו' כ"ב ב'] כ"כ אומרי' אין סמוכין למחצה. ליתא, דהרי ר' יודא דדריש סמוכין במשנה תורה, ואפ"ה לא דרש סמוכין כל שעה שישנו וכו' [כפסחים דף כ"ח, ב'], אע"כ דאמרי' יש סמוכין למחצה. אמנם ק"ל לטעמ' דלא יצא בהנך מדהו"ל מהב"בע, ניתי עשה דמצה ונדחי ל"ת דטבל. ואי"ל כמ"ש תוס' קדושין [דל"ח א'] שהקשו בשם הירושלמי דלדחי עשה דמצה לל"ת דחדש, ותרצו משום דמצה הו"ל עשה דלפני הדיבור ולא דחי לל"ת שאחר הדיבור. א"כ ה"נ מה"ט לא דחי לטבל. ליתא, דע"כ ירושלמי לשטתי' אזיל דס"ל דעשה שקודם הדיבור קיל, וכמ"ש תוס' בשמו [מ"ק ד"כ ע"א בד"ה מה חג], אבל לפי ש"ס דלן מצוה דלפני הדבור חמור, כדמוכח [חגיגה ד"ו א'] דקאמרינן התם דחגיגה ב' כסף, ועדיפא מעולת ראיי' בהא, משום דחגיגה ישנה לפני הדבור. וכמו כן אמרי' בהדיא [ביבמות ד"ה ב'] דעשה שלפני הדבור חמור. ואי"ל נמי כאידך תי' התוס' שם, דבחדש מה"ט לא דחי עשה דמצה לל"ת דחדש, דגזרי' כזית ראשון אטו כזית ב'. והרי הך גזירה גם ש"ס דלן ס"ל כדמוכח [יבמות ד"כ ע"ב] דגזרי' ביאה ראשונה אטו ביא' שניי' א"כ ה"נ מה"ט לא דחי ל"ת דטבל. ליתא, דאינו יוצא דנקט בדיעבד משמע [כמגיל' די"ט ב'] ואי משום גזירה, אמאי לא יצא בדיעבד [ועי' תוס' הכא ד"ה יוצאין] דהרי בגזיר' ביא' ראשונה אטו ביא' ב', נמי אם בעלה קנה [וכש"ס יבמו' שם]. ומה"ט אי אפשר נמי לומר דהכא מיירי באפשר לקיים שניהן במצה אחרת, ובכה"ג לא דחי עשה לל"ת [כשבת קל"ג א']. דליתא. דאינו יוצא משמע בכל גוונא ואפי' בדיעבד וכדאמרן, דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני [כתמורה ד"ב]. ואי"ל נמי דלהכי בכל הנהו דמתני' לא דחי עשה לל"ת, משום דכולהו דנקט תנא טבל וכו' ומעשר שני אפשר להם בתקון דהרי טבל וכו' אפשר שיעשר, ובמע"ש וכו' אפשר שיפדו, לפיכך הו"ל כאפשר לקיים שניהן [כשבת לעיל] דבכה"ג לא דחי עשה לל"ת. ליתא, דמדקפסיק ותנא משמע דבכל גוונ' מיירי, דבמע"ש והקדש, מי לא מצי מיירי שאין בידו דבר הראוי לפדות בהן, והרי באין בידו, אף שאפשר לא מחשב כאפשר לקיים שניהן [כסוגיא דשבת הנ"ל ודו"ק]. ובטבל וכו' מלבד שביו"ט איירי שאסור לתקנו [כביצה ל"ו ב'], מי לא מצי איירי בשאין לו רק כזית מצומצם, שא"א להפריש ממנו תרומתו דא"כ בציר לי' שעור' [וכעירובין ד"ל ע"ב]. ואי"ל בכזית מצומצם בל"ז לא נפיק, מדהו"ל גזל השבט דהרי חלקו של כהן מעורב בו, ומדהוא גזל יש בו עשה ול"ת דהשב תשיבם, ואינן נדחין מעשה גרדא. ליתא, דהרי קיי"ל דלא מחשב' כחלקו של כהן עד אחר שהורמו [כחולין ק"ל ע"ב]. ואי"ל דעכ"פ אף שאינו כגזל מהכהן, עכ"פ אינו כשלו, וא"כ בכזית מצומצם שאינו כולו שלו, לא נפיק, מדבעינן במצה לכם [וכפסחים דל"ח א' תוס' ד"ה אתיא]. עכ"פ משכח"ל שישראל ירש אותו כזית מצומצם מאבי אמו כהן, דמפריש כל מעשרותיו והן שלו ואעפ"כ אסור לאכלן, [כבכורות די"א ב'] וא"כ כל הכזית הוא שלו, ואעפ"כ אין בידו להפרישו מדבצר לי' שעור'. וא"כ לא הוה אפשר לקיים שמהן, ואפ"ה לא נפיק, ואמאי, ניתי עשה ולדחי ל"ת. ואי"ל דהא דעשה דוחה ל"ת היינו רק בליכא איסור דחצי שיעור, כגון כלאי' בציצית וכדומה. משא"כ במאכלות הרי קיי"ל ח"ש אסור מן התורה [כיומא דע"ד א'] וא"כ בעידנא דקעביד אסור' עדיין לא קיים המצוה, ובכה"ג לא דחי עשה לל"ת [כביצה ד"ח ב']. ליתא דהא תינח לר' יוחנן אלא לריש לקיש דס"ל ח"ש מותר מן התורה מאי איכא למימר. ותו גם לר' יוחנן ק' דהרי גם במילה בצרעת בעידנא דמיעקר לאו דקצץ הבהרת עדיין לא קיים המצוה עד שפרע, ואפ"ה אמר רחמנא דנדחי. וע"כ צ"ל כפסקי תוס' זבחים [סי' ס"ט], דכל היכא דלא אפשר לקיים העשה מבלי שיעבור על הלאו, לא בעינן בעידנא, ובזה מתורץ קו' הר"ן קידושין [דרי"א ב'] שכ' דאף דעיקר ביאת יבמה להקים זרע הוא, הרי אין אשה מתעברת מביאה ראשונה, א"כ לא הוה בעידנ', ומתרץ דעכ"פ אפשר שתתעבר כגון במיעכ' באצבע. ועי' בתוס' יבמות [ד"כ ע"ב] שתרצו באופן אחר. ולפסקי תוס' הנ"ל ל"ק כלל, דמדלא אפשר בלא"ה, כבעידנ' דמי. וכן נ"ל ראי' מסוגיא [דיבמות ד"ו ע"א] יכול יהי' בניין ביהמ"ק דוחה שבת וכו' ודו"ק, א"כ ה"נ בהנך דמתני'. ותו. מי לא איירי דבלע הכזית בבת א' דיצא [כפסחים קט"ו ב'], דבכה"ג בעידנא דמעיקר לאו קיים העשה, ולדחי ללאו. ואי"ל כמי דאין עשה דוחה ל"ת דכרת, מדלא דמי לל"ת דכלאים בציצית [כיבמות ד"ג ב']. כ"כ מה"ט אין עשה דוחה ל"ת של טבל שהיא במיתה [כסנהדרין דפ"ג]. ליתא דהרי מדנקט מתני' סתם טבל, כלל בה כל טבל שבעולם, דהיינו בטבול למעשר ראשון או שני או עני, וכן פסק באמת הרמב"ם [פ"ו ממצה ה"ז], ואמאי, והרי לרמב"ם [פ"י ממאכלות אסורות ה"כ] אינו חייב מיתה רק אטבול לת"ג. ואפי' לרש"י שם ולר"ן [נדרים דפ"ד ב'] דעל כל טבל חייב מיתה, וכ"כ תוס' שם ביבמות שנראים כמסתפקים בזה. עכ"פ הרי בש"ס קאמר דמתני' קמ"ל אפי' טבל דרבנן. ואי"ל דאע"ג דבכל עשה ול"ת דאוריי', עשה דוחה ל"ת. עכ"פ בחד מנייהו דרבנן, הדין איפכא, דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה בשב וא"ת ולא בקום ועשה [כיבמות פ"ט א']. עכ"פ ק"ל הרי נקט במתני' מעשר שני והקדש שלא נפדו, שאינן רק בלאו לחודא, ואפ"ה אינן נדחין מהעשה דמצה. [אחר איזה שני' ראיתי שהגאון בעל ש"א נגע בכמה דברים שדברנו בזה, והלך בדרך אחרת, וגם פה כתב שמע"ש בגבולין הוה עשה ול"ת, דכתיב לא תוכל לאכל בשעריך הרי ל"ת, וסיפא דקרא כי אם לפני ד"א תאכלנו, לפני ד' אין, במקום אחר לא, והו"ל לאו הבא מכלל עשה עשה. עכ"ל. ובמח"כ הגדול מלבד שהרמב"ם בספר המצות [ל"ת קמ"א] לא מנה רק הלאו ואפי' העשה בעצמה שיאכל בירושלי' לא מנה, מדהוה רק חלק מהמצוה כמו שהשריש לנו שם בשורש ז' שאין למנות כל חלק מחלקי המצוה לעשה או לל"ת, וכ"כ ג"כ הגאון מגילת אסתר [שם דע"ט ב'] ואיך נמנה הלאו הבא מכלל העשה. ותו כבר כ' הגאון מגי"א הנ"ל במצוה ב' שתמה הרמב"ן על הרמב"ם שהשמיט לאו הבא מכלל עשה בתרומה טמאה [שם]. ותי' שכל לאו הבא מכלל עשה אינו ממש עשה, רק דקמ"ל דאין לוקין על לאו כזה. וכן מסתבר לכע"ד, דא"כ השב תשיבם נמי לאו הבא מכלל עשה כשמתעלם, וכדומה לרוב, וא"כ נפישו להו עשה שלא מנאן הרמב"ם. אמנם נ"ל דטעמ' דלא נפיק בטבל ואינך משום דמצה הראוי'. לז' בעינן [כפסחים דל"ח ב'] וזאת אינה ראוי' לז' מצד איסור טבל שבו, ואפי' טבל דרבנן, עכ"פ מדקאמרה תורה שצריך שיהי' ראוי לז', והך מדאינו ראוי מצד איסור דרבנן, לא נפיק בה. ובהא מתורץ קו' רלח"מ לרמב"ם בפ"ו ממצה ה"ז יע"ש. ועי' מ"ש בס"ד בפ"ג דסוכה:

ואלו ירקות כו' ביד ספ"ז דהלכות חמץ ומצה ובטור א"ח סי' תע"ג ותוס' פ' לולב הגזול (סוכה דף ל"ו:)

בחזרת. גמרא חזרת רישא דכולהו תנן וא"ר אושעיא מצוה בחזרת:

ובעולשין. ר' יהודה מוסיף בברייתא אף עולשי שדה והכי נמי איכא בגמ' תנאי טובא דמוספי אירקות. דמתני' ויש מהן שלא הזכירו מלת מרור ויש מי שהזכיר שיוצאין בהרדפנין והקשו תוס' ז"ל דהיכי נפיק ביה דהא תנן בפ' אלו טרפות דהוי סם לבהמה וכיון שכן אין ראוי לצאת בו דדרכיה דרכי נועם ונשארו בקושיא. ואני ההדיוט חפשתי בספר הערוך ונראה שהוא סובר הרדפנין לתוד והירדוף והרדפני לחוד והירדוף והרדפני הוא סם המות לבהמה אבל הרדפני לא הוי סם המות שהביאו בערך א' הרדפנין ובערך אחר הביא הירדוף והרדפני שפירש שהוא סם המות של בהמה וכן משמע ג"כ מפי' רש"י ז"ל ע"ש.

ובחרחבינא. שמעתי משם מורי ז"ל דהיינו עשב שקורין אותו אסתר המלכה והוא מר קצת ושהעיד ששמע ושתי גויות נערות קטנות שאמרה אחת לחברתה נלכה הלוך ללקט חרחבינא וראה שהיו מלקטות העשב הנז'. ובגמ' פריך ממאי דמרור דקרא דכתיב על מצות ומרורים הוי מין ירק דילמא מרריתא דכופיא פי' מין דג והוא שיבוטא והוא קולייס האספנים ומשני דומיא דמצות מה מצות גדולי קרקע אף מרור גידולי קרקע ופריך ואימא הירדוף וכו' ואימא הרזיפי שהוא ג"כ מן זרע שהוא סם המות לבהמה ומסיק דומיא דמצה מה מצה שניקחת בכסף מעשר אף מרור שניקח בכסף מעשר ובעינן תו בגמ' מנ"ל לתנא דיוצאין בא' מחמשת מיני ירק אימא מרורין תרי ומשני דומיא דמצה מה מצה מינין הרבה אף מרור מינין הרבה ולתנא דמתני' הוי ממש חמש כנגד חמש.

בין לחין בין יבישין. דוקא בקלח שלהן כדאמרי' בסיפא ופרושי קמפרש. ובירוש' משמע דגריס בין לחין בין כמושין ואמרי' התם עלה אית תנויי תני אבל לא כמושין אמר רב חסדא מ"ד בין כמושין בקלח מ"ד אבל לא כמושין בעלין ע"כ. ובגמ' בברייתא איכא מאן דס"ל דאפי' כמושין אין יוצאין בהן וכמו שאכתוב בסמוך:

לשון המתחיל בפי' רעז"ל שלוקין צריך להיות אחר לשון כבושין בחומץ ואחריו לשון המתחיל מבושלים:

אבל לא כמושין גמ' אין יוצאין בהן כמושין משום ר' אלעזר ב"ר צדוק אמרו יוצאין בהן כמושין ומתני' ר"מ היא דתניא יוצאין בהן ובקלח שלהן בין לחין בין יבשים דברי ר"מ וחכמים אומרין לחין יוצאין בהן יבשים אין יוצאין בהן ושוין שיוצאין בהן כמושין ע"כ. ואפשר דמש"ה דאיכא פלוגתא ביבישין בין ר"מ לחכמים הדר רבינו הקדוש למיתני מלת יוצאין בהן בין לחין וכו' לאשמועי' ברמז דבהאי סיפא איכא פלוגתא.

לא שלוקין ולא מבושלין משמע דשליקה הוי טפי מבשול דאי לאו הכי הוי זו ואין צריך לומר זו וכן משמע בכמה דוכתי והא דתנן במסכת נזיר בפ"ג מינין היה מבשל את השלמים או שולקן אע"ג דשליקה הוי טפי מבשול לא הוו התם זו ואין צריך לומר זו דקמ"ל דבשליקה אינו יוצא מתורת בשול תוס' ז"ל ושם פי' רש"י ז"ל או שולקן שאינו מבושל יפה ע"כ. וכן משמע במתני' דבפ' שני דעוקצין סי' ה' ובפ' כיצד מברכין (ברכות דף מ' ע"א) פי' הוא ז"ל שלוק הוי נימוח טפי ממבושל ע"כ ועיין בפי' רש"י ז"ל בפ' עשירי דמסכת תרומות סי' ח' ועיין ג"כ במ"ש אני בשם רש"י ז"ל שם פ' עשירי סוף סי' י"א:

ומצטרפי' לכזית ס"א וכלם מצטרפין. וכתב הר"ן ז"ל ונ"ל דה"ה דה"מ למתנייה לענין כזית מצה דמצטרפין אלא דגבי מצה פשיטא לו אבל הכא איצטריך סד"א כיון דאמרירותא קפדינן טעמא דחד מיבטיל בחבריה קמ"ל דכיון דיש לכולן טעם מרירות מצטרפין ע"כ:

ויוצאין בקלח שלהן כתב סמ"ג והגהות מימוניות שר"ת דקדק שבקלח יוצאין ולא בשרש:

ובדמאי וכו' אבל בטבל לא ואע"ג דמעשר ירק דרבנן הויא לה מצוה הבאה בעבירה דומיא דעציץ שאינו נקוב דאמרן לעיל בפירקין רש"י ז"ל: ונלע"ד דאע"ג דמצינן למילף דין ירקות מדין מצה דיוצאין בדמאי ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו וכו' הדר תנייה הכא דאם לא הדר תנייה הכא גבי ירקות ה"א דירקות כיון דמעשר שלהן מדרבנן יוצא י"ח בהן אפי' בטבל או במעשר ראשון אע"פ שלא ניטלה תרומתו או במ"ש והקדש אע"פ שלא נפדו להכי הדר תנינהו הכא לאשמועי' דדוקא בדמאי או במעשר ראשון שניטלה תרומתו או במ"ש והקדש הוא דיוצאין ולדיוקא איצטריך ליה ואפשר שלזה כיון לשון רש"י ז"ל שכתבתי ודו"ק: