משנה פסחים פרק י׳ משנה ט׳

הפסח אחר חצות מטמא את הידים כו': בירך ברכת הפסח פטר את של זבח כו': טומאת ידים עוד יתבארו משפטיהם במקומות רבים ממסכת טהרות:

והזבח הנזכר בכאן הוא חגיגת יום ארבעה עשר שקדם זכרו בפרק הששי ולשון התוספתא איזה היא ברכת הפסח ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול הפסח ועל הזבח ברוך אקב"ו לאכול הזבח. והלכה כרבי עקיבא:

סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת פסחים

הפסח אחר חצות מטמא את הידים. פירש הר"ב דהא נותר הוא. ובגמרא דמתניתין ר"א בן עזריה היא דסבירא ליה דמן התורה אינו נאכל אלא עד חצות כדיליף להו מקראי דאל"ה אלא מגזירת חכמים דאינו נאכל אלא עד חצות כמ"ש במשנה ה' פרק דלעיל לא הוי נותר כמ"ש בריש ברכות בשם תוספתא דפרק שני דמגילה. ומתניתין דלעיל רבי עקיבא כמ"ש שם והכי נמי מתניתין דסוף פרק שני דמגילה. וטעמו דנאמר חפזון עד שעת חפזון שחפזו לצאת והיינו עמוד השחר כדכתיב (שמות י״ב:כ״ב) לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר ור"א סבר עד שעת חפזון מצרים בשעת מכת בכורות שעל ידיה נחפזו למהר לשלחם מן הארץ וכו' ומתניתין דסוף פרק איזהו מקומן נמי כרבי אליעזר בן עזריה כמ"ש שם בס"ד והכי נמי מתניתין דריש ברכות מדלא תנן נמי אכילת פסחים בהדי דמני שמצותן עד שיעלה עמוד השחר:

הפגול. מפרש בגמרא משום חשדי כהונה שלא יפגלוהו ברצון להפסיד את הבעלים גזרו עליו טומאה. [*ועיין מ"ש בספ"ג דידים]:

בירך ברכת הפסח פטר את של זבח וכו'. טעמא מפרש בגמרא דכולי עלמא סבירי להו דמתנה אחת דפסח כדתנן בסוף איזהו מקומן (זבחים נו:) בשפיכה היא דהיינו שעומד על היסוד או בקרוב ושופך בנחת כדי שיפלו על היסוד ומתנות דשאר קרבנות בזריקה מרחוק דגבי כל הקרבנות כתיב זריקה ובפסח ובמעשר ובבכור כתיב (דברים י״ב:כ״ז) ודם זבחיך ישפך ובהא פליגי דר"י סבר זריקה בכלל שפיכה ואם נתן הנזרקים בשפיכה יצא. [*דמה לי זריקה מרחוק מה לי שפיכה מקרוב. תוספות] ואין שפיכה בכלל זריקה ואם נתן הפסח בזריקה לא יצא [*דודאי דברחוק לא עדיפא כמו בקרוב] ונמצא דחגיגה דבזריקה בכלל פסח שבשפיכה ולפיכך ברכת הפסח פוטרת את של זבח. ושל זבח אינה פוטרת של פסח. שאין מתן דמו דפסח בכלל דזבח. ורבי עקיבא סבר דבין ששפך הנזרקים. או זרק הנשפכים לא יצא. ולפיכך לא זו פוטרת וכו':

סליק מסכת פסחים.

מטמא את הידים מדהו"ל נותר גזרו שיטמא את הידים, כדי שלא יתעצלו באכילתו:

הפגול באמר השוחט הקרבן בשעה ששוחט, ששוחט על מנת לזרוק דמו לאחר זמן הראוי לזריקתו, או על מנת להקטיר ממנו חוץ למקדש, או חוץ לזמן הראוי להקטרתו, דבר הראוי להקטיר ממנו, או על מנת לאכול ממנו חוץ למקום הראוי לאכילתו, דבר הראוי לאכול ממנו, וכמו כן באמר להקטיר או לאכל חוץ לזמנו או חוץ למקומו, בשעת קבלת הדם או בשעת הולכת הדם למזבח או בשעת זריקתו [ועי' תוס' ב"מ דמ"ג ב' ד"ה החושב]. בכל אלו נקרא פגול, שגזרו רבנן טומאה על הקרבן המפוגל, משום חשדי כהונה שחשודים לפגל ולהפסיד קרבן אדם ששונאים אותו, לפיכך גזרו שיהיה כל בשר כביצה מהקרבן, ראשון לטומאה, וכל הנוגע בכביצה ממנו, יהיו ידיו טמאות עד הפרק, ויהיה צריך לטבול ידיו קודם שיגע בקודש. ומדגזרו עליו טומאה לא יפגלו, דטהרות חמירא להו טפי משפיכות דמים [כיומא כ"ג ב']:

בירך ברכת הפסח והיא אשר קדשנו במו"צ על אכילת פסח:

פטר את של זבח א"צ לברך באכילת חגיגה:

בירך את של זבח והיא אשר קדשנו במו"צ על אכילת חגיגה:

ולא זו פוטרת זו כ"ע ס"ל דדם פסח בשפיכה, שמסמיך המזרק לקיר המזבח ושופך הדם להקיר בנחת, ודם חגיגה בזריקה, דהיינו ככל הקרבנות, שעומד עם מזרק הדם מרחוק ממזבח, וזורק הדם מרחוק להמזבח, רק ר"י ס"ל דזריקה בכלל שפיכה, ואם שפך אותו שאמרה תורה לזרוק, יצא אבל אם זרק הנשפך, לא יצא, להכי ברכת הפסח שעבודתו כשירה גם בחגיגה, פוטרת ברכת החגיגה, ולא איפכא: ור"ע ס"ל דבכל אחד אם שינה עבודתו לא יצא, להכי אין אחת פוטרת חברתה:

הפגול והנותר מטמאין את הידים. פ"ח דהלכות שאר אבות הטומאה סי' ג' ומייתי לה בפ"ק דמכלתין דף ט"ו ובפ' כיצד צולין (פסחים דף פ"ה) ותוס' פ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ"ח) ובגמ' רב הונא ורב חסדא חד מפ' טעמא דפגול וחד מפ' טעמא דנותר מאן דמפ' טעמא דפגול מפרש דמשום חשדי כהונה גזרו עליו טומאה שלא יפגלוהו ברצון להפסיד את הבעלים (הגהה ורש"י ז"ל פי' עוד טעם אחרי לפי ששלמים הן ואין לכהן בהן אלא תזה ושוק וישחטם במזיד לשם חטאת כדי לאכלן כולן ולא נהירא דאין פגול אלא בשוחט על מנת לאכול חוץ לזמנו והשוחט שלמים לשם חטאת אין כאן פגול אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה רשב"ם ז"ל ונלע"ד דאפשר דרש"י ז"ל ס"ל דפגול דהכא במתני' לאו דוקא. ומ"מ התם בפ' כיצד צולין לא הביא רש"י ז"ל רק הטעם הראשון). ומאן דמפ' טעמא דנותר מפ' דמשום עצלי כהונה שלא יתעצלו באכילתן. חד אמר כזית מהם מטמא את הידים כאיסורו וחד אמר בכביצה כטומאתו ובהא לחוד הוא דפליגי. וכתבו רש"י ורשב"ם ז"ל ה"ג במתני' בירך על הזבח לא פטר את הפסח על הפסח פטר את של זבח דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר לא זו פוטרת את זו ולא זו פוטרת את זו וכו' ביד פ"ח דהלכות חמץ ומצה סי' ז'. ובגמ' כשתמצא לומר לדברי ר' ישמעאל זריקה בכלל שפיכה ולא שפיכה בכלל זריקה לדברי ר' עקיבא לא שפיכה בכלל זריקה ולא זריקה בכלל שפיכה. ובזבחים ר"פ ב"ש (זבחים דף ל"ז) מסקי' דתרי תנאי אליבא דר' ישמעאל דאית תנא דס"ל דלא פליג ר' ישמעאל אדר' עקיבא בהא דמודה ליה דגם פסח אינו פוטר את הזבח ופסח הוי בשפיכה דילפי' ליה מקרא דודם זבחיך דאי זבחיך הוו שלמים כפשטיה יזרק מיבעי ליה ואית תנא אחרינא התם דס"ל אליבא דר' ישמעאל דפסח כשלמים ויליף לה מאת דמם תזרוק על המזבח דכתיב גבי בכור לשון רבים לאתויי מעשר ופסח ואף על גב דפסח וזבח תרוייהו בזריקה פליג ר' ישמעאל וטעמיה דפסח עיקר וזבח טפל לו הלכך אין זבח פוטרו לפסח אבל פסח פוטר את הזבח. ובירושלמי נמי אמרו האי טעמא ע"כ ועיין בתוס' ז"ל אשר שם וכאן:

סליק פירקא וסליקא לה מסכת פסחים:

בעזר הנותן ליעיפים כח וגם לפסחים: ובעזרת בורא את האדם חללים חללים. גם רופא חולים. נתחיל מסכת שקלים: