משנה פסחים פרק י׳ משנה ה׳

ר"ג היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו וכו': והלכה כרבן גמליאל:

כל שלא אמר שלשה דברים אלו כו'. דכתיב (שמות יב) ואמרתם זבח פסח הוא. פי' באמירה שצ"ל פסח זה שאנו אוכלים ואתקוש מצה ומרור לפסח. וצ"ל נמי מצה זו ומרור זה:

לא יצא י"ח. כלומר לא יצא י"ח כראוי אבל לא יצא י"ח כלל לא קאמר ודכותה בסוכה [פרק ב' משנה ז'] א"כ היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך לאו דוקא דהא לא הוי טעמא אלא משום דלמא אתי לאמשוכי בתר שולחנו וכל היכא דלא אמשיך לא סגי דלא יצא אלא ודאי כדאמרינן. הר"ן. ועיין מ"ש בפרק ב' דסוכה:

מצה על שום שנגאלו אבותינו ממצרים. לשון הרמב"ם בסוף הלכות חמץ ומצה. על שם שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם הקב"ה וגאלם מיד שנאמר (שם) ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים וכן גירסת הרא"ש במשנה. וברי"ף גורס כגירסתנו אבל גורס נמי שנאמר ויאפו וגו' וכתב הר"ן שנא' ויאפו את הבצק וגו' ולא יכלו להתמהמה שאילו יכלו להתמהמה היו מחמיצין אותו דפסח מצרים לא נהג אלא לילה ויום [כדכתב הר"ב במ"ה פרק דלעיל] ולמחר היו מותרין במלאכה ובחמץ ולפיכך אילו יכלו להתמהמה החמיצו עיסותיהם לצורך מחר שלא הוזהרו בבל יראה אלא מתוך שלא היה להם פנאי אפאוהו מצה וזכר לאותה גאולה נצטוו באכילת מצה עכ"ל. דקרא דלא יראה בפרשת והיה כי יביאך ה' אל ארץ כתיב (שם יג) ואע"ג דכל יום ט"ו היו אסורים לאכול חמץ כדאמר לילה ויום. מ"מ במלאכה היו מותרין שלא נצטוו במצרים על שביתת יום טוב והיו יכולין לאפותו לצורך מחרתו של אחר יום היציאה. וז"ש הר"ן ולמחר היו מותרין במלאכה ובחמץ. אינו מובן לי. דאי לראות חמץ אף בלילה לא נאסרו וכן במלאכה. ואי לאכול גם ביום נאסרו:

להודות להלל כו'. כתבו התוספות י"א ז' הודאות ולא יותר כנגד שבעה רקיעים עכ"ל ואי משום הא יש לי לקיים גירסת הספר דתשעה הוו רקיעים דז' רקיעים לז' כוכבי לכת ושמיני למזלות ותשיעי המקיף ומסבבם בכח בוראו יתברך בכל יום ממזרח למערב הפך תנועתם שממערב למזרח והוא נקרא רקיע היומי. כמ"ש הרמב"ם כל זה בפרק ג' מהלכות יסודי התורה והוא הנקרא ערבות ובעשירי הוא אומר למי שעשה וכו' שהוא רוכב ערבות ית' זכרו לנצח נצחים. [*ובסדר המשנה דירושלמי לא נשנו אלא שבעה הני חמשה דהכא עד לרומם ועוד שנים לנצח ולגדל]:

ונאמר לפניו הללויה. טעמא כתבתי לעיל במשנה ז' פרק ה':

כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח ר"ל שלא אמר פירוש של ג' דברים אלו:

לא יצא ידי חובתו ר"ל לא יצא ידי חובת הגדה, ולא קיים מצוה מהמובחר:

על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים פסח, על שפסח על בתי ישראל, שהיו ראויום להדרס תחת כפות רגלי מדת הדין כמו המצריים מדהיו עע"ז כמותם, ואפ"ה הקב"ה פסח עליהם:

על שום שנגאלו אבותינו במצרים ומצה על שלא הספיק בצקם להחמיץ [כך הגירסא ברא"ש] כמו שנגאלו קודם הזמן הקבוע, מדהיו ראויים להשאר במצרים ת' שנה, ונגאלו בשנת רד"ו, כמו כן נצטוו במצה שיאכלו לחמם קודם זמנו הראוי:

על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים ומרור ע"ש וימררו את חייהם, שגם על המרירות שנתמרר חיי אבותינו צריכין אנו לשבח לשמו ית', דקושי השעבוד השלים מניין הת' שנה:

לעלה ולקלס תשעה מיני שבחים נאמרו כאן, נגד תשעה הגלגלים שחשבהו קדמונים, לומר שהפך הקב"ה טבעם וטבע כל הבריאה, בעבור ישראל עמו, אשר שת כל העולם והטבע תחת כפת רגלם:

ומאפילה לאור גדול ומשעבוד לגאולה ונאמר לפניו הללויה רצונו לומר ההלל של יה:

נ"ל משום דביציאת מצרים היו ג' מניעות שלא יגאלו. הא' מצד עצמן. שהיו רעים וחטאים לה' מאוד כמו המצריים, כמ"ש חז"ל [ש"ר] שאמרו המלאכים, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה מה נשתנו אלו מאלו. ואמרינן [סנהדרין ק"ג ב'] ועבר בים צרה שמיכה עבר בים בין חומות המים ופסלו בזרועו. ומלבד זה דתן ואבירם ואביזרייהו כולן היו שם, וכולן היו מטונפים ומגואלין בכל תועבות מצרים. כמו שכתוב [דברים ד'] להוציא גוי מקרב גוי, דנראה לי דרצונו לומר מהקרביים ממש. שהיו ישראל במצרים כעצמים בבטן המלאה. וכעובר ירך אמו, דטבע א' לאם ולעובר. ומפני מניעה זו לא היו ראוים להגאל. מניעה ב' מצד הזמן. שהיתה גזירה קדומה שישארו במצרים ת' שנה, ועדיין לא היו שם רק רד"ו שנים. מניעה הג', מצד הטבע, שהיו כבושים ורדויים תחת יד מצרים אומה חזקה וקשה, ומררו חייהם עד למאוד, עד שלא היו יכולים להגביה ראשם, ואיך יקווה לאיש שעם בזוי ושסוי כזאת יצאו כשה מתחת פרסות ארי טורף. אמנם הקב"ה ברוב רחמיו הפך הג' מניעות הנ"ל שאדרבה יהיו כולן סבות למהר גאולתם וכל מניעה ומניעה דחתה חבירתה. דאדרבה מפני שהיו ישראל רעים וחטאים הוצרכו להגאל קודם זמנם. דלולי נשארו כפי זמן הקבוע. היו נשחתים ומתועבים עד אין מרפא, ולבלי להגאל עוד, לכן הוצרכו להגאל קודם זמן הקבוע. ומפני שהי' גאולתן קודם זמן הראוי. להכי היו צריכים המצריים למרר חייהם, כדי שישלים קושי שעבוד את זמן החסר מהראוי. נמצא שגם מרירות השעבוד חסד גדול הי'. לכן צותה התורה הקדושה לעשות זכר לג' עניינים אלו ע"י ג' דברים שהן שוים לג' העניינים הנ"ל בג' מיני ההשתוות. דהיינו פסח על שם שפסח וכו', הוא השתוות השם עם מניעה הא'. מפני שאז כשהיה הקב"ה עובר בגלגלי סופה בתוך מצרים וטרוף זרוע אף קדקד. וסביביו נסערה מאוד, היו ישראל ראויים להיות מוכים ונרמסים, תחת שעטת פרסות אביריו ואעפ"כ הוא בחסדו ובחמלתו פרס כנפי רחמיו עליהם גנון והמליט. כגבור בוסס במלחמה. ותולעה מתעקמת לפני רגליו, והוא בחן ובחסד חס עליו מלדורסו, ופוסח עליו ברחמים רבים. עוד צותנו תה"ק, לאכל מצה, על שום שלא הספיק וכו', שהוא השתוות התואר עם מניעה הב' שגם המצה נעשית בחפזון, שהרי לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה עליהם הקב"ה לגאלם, וע"י שנתגרשו ממצרים וטלטלו העיס' נשבת החימוץ. והוצרך להאפת מצה, דהיינו קודם זמן הראיי לחימוץ עיסה. כמו כן ישראל ע"י טלטולם וטרדתם בלי מנוח מעבודת הפרך, לא תקן עיסתם כראוי לעבודת ה' [עי' ברכות י"ז א] ומהחשש שלא יתטנפו ויתקלקלו ביותר, הוצרך הקב"ה לאפות עיסתם מהר ולהוציאם קודם זמן הגזירה. עוד נצטוו לאכל מרור על שום שמררו המצריים חיי אבותינו, והוא השתוות הטעם עם מניעה הג', שכמו המרור בתחלתו חריפותו יימר לחיך אוכלו, וכנחש ישך לשון הטועמו, ואעפ"כ אכילתו טוב לבריאות הגוף ולעכל מהר מזונות קשים שבמעיים. כמו כן קושי השעבוד ודאי רע ומר הי' לשיות הנדחים ההם, אבל עכ"פ הי' לטוב להם לעכל מהר הגזירה הקשה להשאר שם ת' שנים, וע"י קושי השעבוד מהרו ויצאו קודם זמנן. או נ"ל דג' מיני השתוות הללו של פסח, מצה, ומרור, מרמזים לג' דברים שעל ידן נמהר גאולת ישראל ממצרים. הא' מצד הקב"ה ורחמיו יתברך ומשמרו הברית וההבטחה אשר נשבע לאאע"ה, נגד זה נצטוו לעשות פסח שהיא שוה בשם עם מה שפסח הקב"ה ברחמיו על בתי ישראל במצרים. הב' מצד ישראל, דאע"ג שהיו רעים אז כמו שאמרנו. עכ"פ עדיין לא החמיץ עיסתם לגמרי, והיו רק כחולה מסוכן שיש עדיין תרופה למכתו. ופוק חזי מה עלתה בהן, שהרי זכו למה שלא זכה שום דור, שהרי זכו לומר זה אלי, ולראות גלוי שכינה בהר סיני, וראתה שפחה על הים יותר ממה שראה יחזקאל [סוטה ד"ז ע"ב] ולכן על שם זה נצטוו במצה, שהוא שוה בתואר עם מעמד ישראל אז. דהרי ידוע דעיסה ובצק הן משל לגוף, שנלוש גם הוא מכמה מינים יחד, והשאור הוא משל היצ"ה שבו, וכמו שאחז"ל [ברכות י"ז א'] רבש"ע גלוי וידוע וכו' ומי מעכב שאור שבעיסה וכו', ר"ל השאור שבגוף. ולכן קאמר שכמו שעיסת המצה לא החמיצה, כך לא הספיק בצקם של אבותינו במצרים להחמיץ בתועבות מצרים, עד שנגלה עליהן הקב"ה. וכן במצה כתיב ויאפו את הבצק, שנגאלו קודם שהחמיץ גם הוא. הג' מצד פרעה ברשעתו משום שמררו המצרים חיי אבותינו יותר מהנגזר עליהן ועל לא דבר, ואיך יהיה צדיק מט לפני רשע, ולכן היה הדין נותן, שגם אם לא היה הקב"ה מבטיח לאאע"ה לעמוד לימין בניו, עכ"פ שופט כל הארץ ראוי שיעמוד לימין אביון להושיעו משופטי נפשו. ועל שם זה נצטוו במרור שהוא שווי במרירות עם כאבם, שאין בני אדם יכולים לאכלו מבלי שיוריד דמעות מעיני טועמיו. כמו כן קצרה רוח ישראל תחת מרירות עבודת מצריים וענויים. עד שעם עינים מלאות דמעות צעקו אל ה' מושיעם. או נ"ל לפרש באופן אחר. דידוע דכל מה שיארע לו לאדם תלוי בג' דברים. במזל, בצדקתו, ובעשייתו. ובמצרים היו כולם לריעותא, דמזלה, היא תעודה העליונה הנסתרה, [עי"י בפירושינו סוף קדושין] הי' גרוע מאד. בא וראה מה שאמר פרעה, ראו כי רעה נגד פניכם. וידוע מה שדרשו חז"ל על זה, שהכוכב שבתאי המירה על כליון והשבתה רעה חרב הרג ואבדון, הי' מכונן נגדם מטחוי חציו השנונים, ואם לא נתקיים כולו נתקיים קצתו, שבמדבר הזה נפלו פגריהם וימותו. ולא די בזה, אלא שמזל מצרים אז הי' לפי מחשבתם בגרם המעלות, שחשבו להם לפטראן מזל טלה [ולכן עבדוהו] והוא הי' אז עולה. שבניסן בכל יום מזל טלה מתחיל לעלות [כר"ה י"א ב'], והקב"ה הפך כל המערכה, שמפלתם הגדולה אז היה בא בחצי החודש ממש בחצי ליל ט"ו, בשעה שחשבו שמזלם בתקפו וחזקתו. ולכן היו אצטגניני פרעה מציצין אם תהיה מכת בכורות בחצות או אחר חצות, [ברכות ד"ט א']. ולהכי צוה הקב"ה לשחוט טלה הפסח, להורותם שאין ממש במזל לכשירצה האדון הזה ית' לדלג על ההרים. ואם משום צדקת ישראל גם הוא הי' משקל גרוע, ולא יכול להכריע כף המאזניים לטובתם. דכבגד עידים היה צדקתם, רעים וחטאים מגואלין בכל תועבות וכמש"ל. ולכן נצטוו לאכול מצה שהיא דומה למעמדם אז, שאין לה טעם וריח, ולא תואר לחם ולא הדר לה. ואם משום כח ידם ומעשיהם, להשתדל בכחם לצאת, כבר היה מטה ידם ורד עד מאוד. ואדרבה יד מצרים היתה הלוך ותעוז על ישראל, כדכתיב וימררו את חייהם. והקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו ית' לא חשש לכל הכרעות האלו. וגאלם בכח ידו החזקה וברצונו הפשוט, וינטלם וינשאם, וכדכתיב ובני ישראל יוצאים ביד רמה [והארכתי בזה בדרשותי]:

ונ"ל על פי מה שכתבו חז"ל [פסחים קי"ח א'], דאומרים הלל זה מפני שיש בו חמשה דברים הללו, יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מתן תורה. תחיית המתים, ביאת המשיח. והן לפע"ד מכוונים נגד חמשה הצלחות הישראלי, אשר בהן נכללות כל הצלחות האנושי האפשרות, והן: א) שלימות הגוף, בבריאותו וחזקו ועינוגו: ב) שלימות הקניין, בממון ובעושר ובנכסים. ג) שלימות החכמה, אשר תורתינו הקדושה עומדת לכל החכמות בראש פינה, כחמה בין הכוכבים, וכמ"ש, כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים. ד) שלימות שכר הרוחני, להנשמה, וזהו שנקרא תחיית המתים ] ועי' מ"ש בפירושי בריש פרק חלק במאמר "אור החיים"]. ה) שלימות הכבוד האמיתי. והנה ביציאת מצרים זכו לכל היקרות והעטרות הללו. זכו לשלמות הגוף שנשתחררו מלעבוד עוד בחמת פרך. אח"כ זכו ע"י קריעת ים סוף לשלימות העושר, דגדול היה ביזת הים יותר מהשלל שהביאו אתם ממצרים [תנחומא בשלח]. אח"כ זכו לשלימות החכמה, בשניתן להם הכלי חמדה היא חה"ק. אח"כ יזכו ע"י זכיות מדריגות הראשונים לשלימות שכר הרוחני שנכלל בשם תחיית המתים. ובקץ ימים יזכו גם לשלמות הכבוד בביאת המשיח, שיראו עולמם בחייהם. וכמ"ש, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, היינו יראת הכבוד. ונאמר קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח. והיינו דקאמר תנא הכא. דמשום דהקב"ה הוציאנו מעבדות לחירות, ר"ל היציאה מעבדות הגוף שבמצרים לחירות. ומיגון ועוני שחששו לו אצל הים סוף, כשאמר פרעה תורישמו ידי, וזמם לשלול ממונם, ומשצעקו בנ"י אל ה' נהפך להם לשמחה, ששרו השירה מתוך עושר ששללו מאויביהם, ומתוך שמחה ורוחב לב. ומאבל שהיה להם כשהשליכו בניהם ליאור, נהפך להם ליו"ט בחג העצרת, שקבלו בו תה"ק, ופסק מהם כח המות [לולא שחטאו אח"כ בעגל כע"ז ד"ה א']. ומאפילה של קבר שהיו מוכנים להם במצרים שלפי דרך הטבע תתם הנפש הבהמי בקבר האפול. אבל להם נהפך האפילה הזאת לאור גדול, כי שם בעה"ב לא ישקע שמשם לעולם. ולא תתשך אורם ע"י ענני הקריות כבעה"ז, והוא תחיית המתים. ומשעבוד שמשועבדים לשלם תמיד השטר חוב הישן, שחתם א"ע אאע"ה עליו להיות בניו גרים גרורים בארץ כל ימי עולם, כמ"ש ידוע תדע כי גר יהי' זרעיך בארץ לא להם [דר"ל לע"ד], שא"ל הקב"ה בזמן שכרת עמו הברית, שלא יחשוב אאע"ה מחמת שכרת הקב"ה עמו ברית להיות לו ולזרעו אחריו לאלהים, יחיו זרעו בעולמם תמיד בהצלחה ועושר וכבוד. לכן אמר לו הקב"ה, לא כן, רק לנסיון הובא האדם לעולם, וביותר צריכים אומה זו להתנסות. ולכן ידוע תדע כי גר יהיה זרעך על הארץ, שאינה שלהם, לא לבד שיהיה רוב ימיהם בעולם כלו בצער שהם דחופים וסחופים אלא גם מנות תה"ק תעשה אותם כגרים בארץ ואינם רשאין לאכול כל מה שירצו ואינן רשאין לעשות מה שירצו, ומתי שירצו, רק מה שירשה להן בע"הב ית' ואינם בכלל עם הארץ, כי הם עם השמים, וצריך כל א' לעמוד כמלאך אש על הארץ, וראשו בשמים, ולא ישוב מפני כל. ולכן באמת עברו עליהם רוב ימי עולם בצער וגירות. ולא זכו לגאולה שלימה כל ימיהם עוד]. אבל אז בביאת המשיח יזכו שיפסוק השעבוד הנ"ל. ולכל אלו זכו ע"י יציאת מצרים, לכן נאמר לפניו ההלל שנזכר בו ה' דברים היקרים הללו, להודות לה' על מתנותיו המפוארות אלו שנתן לנו:

כל שלא אמר שלשה וכו' ביד שם סי' ה' ו'. ובגמ' אמר רבא צריך שיאמר פסוק ואותנו הוציא משם שצריך להראות את עצמו כאילו יצא משם שאף אותנו גאל הקב"ה ואמר רבא כשאומר מצה זו שאנו אוכלין צריך להגביה וכשאומר מרור זה ג"כ צריך להגביה כדי להראות למסובין ותתחבב המצוה בעיניהם אבל כשאומר פסח שהיו אבותינו אוכלין אין צריך להגביה ולא עוד אלא שאם היה מגביהו נראה כמי שמקדיש בהמתו לפסח שהוא קדשים בחוץ:

על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא וגו' כך נראה שהיא גירסת תוס' והרא"ש ז"ל וכתבו תוס' ז"ל ואמרתם זבח פסח הוא פי' באמירה שצריך לומר פסח זה שאנו אוכלין ואיתקיש מצה ומרור לפסח וצריך לומר נמי מצה זו מרור זה ע"כ:

מצה ע"ש שנגאלו שנאמר ויאפו את הבצק וגו' ולא יכלו להתמהמה כך נראה שהיא גרסת הרי"ף והר"ן ז"ל: ואית דגרסי במתני' מצה על שם שלא הספיק בצקן של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם הקב"ה וגאלם מיד שנאמר ויאפו את הבצק וגו' וכן הוא בהרא"ש ז"ל וגם לשון הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות ק"פ ולשונו ז"ל בפ"ח דהלכות חמץ ומצה ומגביה המרור ואומר וכו' ומגביה המצה ואומר וכו' וכתב שם בכ"מ בשם ה"ר מנוח ז"ל כתב כסדר המשנה אבל בהגדה מצה זו קאמר בתחלה וטעם המשנה שתחלה מררו את חייהם ואח"כ נגאלו ע"כ: וזו נוסחת ה"ר יהוסף ז"ל במשנה זו ר"ג היה אומר כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא י"ח ואלו הן פסח מצה ומרור פסח על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים מרור על שם שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים מצה על שם שנגאלו: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו היא יצא ממצרים לפיכך אנחנו חייבין להודות להלל לשבח לפאר לרומם לגדל ולנצח למי שעשה לנו את כל הנסים האלו והוציאנו מעבדות לחירות ומאבל ליום טוב ומאפילה לאור גדול ונאמר לפניו הללויה ע"כ וכתב בס"א ל"ג האי בכל דור ודור עד לפיכך: וברוב הספרים גרסינן במקום אנחנו אנו: וספרים אחרים לנצח ולגדל וספרים אחרים לגדל ולברך עד כאן לשונו ז"ל: