משנה פאה פרק ג׳ משנה ה׳

קלחי אילן. הם שרשי צמחים שהם מחויבים בפאה ואינם אילן וכן יבואר בגמרא: ומה שאמר נותן פאה מכל אחד ואחד חוזר על הלוקח וזה הענין שביאר ר' יהודה רוצה לומר שבזמן שיתחיל בעל השדה לקצור אז נתחייב בפאה כשמכר והשאיר מפני שאמר הכתוב ובקצרכם את קציר ארצכם ואמר מעידנא דאתחיל לקצור אתחייב לי' בכוליה שדה ורבי יהודה המבאר זה הדבר שהקדמנו למעלה אין חולק עליו וביאורו אמת:

שנים שלקחו את האילן נותנין פאה אחת ואע"ג דאפי' בקנה ב' אילנות אין לו קרקע [כב"ב פ"ה מ"ד]. וא"כ היאך יתחייב בפאה והכתיב פאת שדך והרי אין שדה שלו. ואי"ל דכיון דקנה מהמוכר שהיה מחוייב. והמוכר קבל המעות. דמי למכור לי במ"ע של פרה זו. דנותן לוקח לכהן ואין מנכה לו מהדמים [כחולין קל"ב א'] אע"ג שאין הפרה שלו. וה"ג אע"ג שאין השדה של לוקח לא מכר לו הפאה שחייב מאילן זה. ליתא. דהרי לעיל [פ"ב מ"ז] בקצרוה לסטים והניחו התבואה לבעל השדה אפ"ה פטור בעה"ב מהפאה. וכ"ש הכא שהפירות לא יוחזרו לבעל הקרקע כ"ש פטור מפאה. ואי נימא שגם קודם קצירה כבר היה רמי חיוב פאה על הגידולין. אמאי בקצרוה לסטים יפטור מהפאה. אלא נ"ל דמיירי הכא שקנה קרקע בפירוש עם האילן:

לקח זה צפונו וזה דרומו זה נותן פאה לעצמו וזה נותן פאה לעצמו המוכר קלחי אילן בתוך שדהו ולא מכר רק מקום כל קלח וקלח לבדו. דבקנה כל הקרקע הקרקע מחברן [כ"כ בל"ש וכן משמע קצת מרמב"ם פ"ג ממ"ע. ולפע"ד נראה דאפילו בלא קנה קרקע כלל נמי חייב בפאה ולא דמי לזוכה מהפקר פ"א סי' כ'. דהכא אתא לידו מיד החייב והמוכר קבל המעות. ודמי למכור לי במ"ע של פרה זו דנותנן לכהן ואין מנכה מהדמים (חולין קל"ב א') ועיין שם ודו"ק]:

א"ר יהודה אימתי בזמן שלא שייר בעל השדה קצת אילנות עוד לעצמו:

אבל אם שייר בעל השדה הוא נותן פאה לכל ודוקא בשגם התחיל כבר המוכר בקצירה. ול"ד לסוף פ"ב דחייב הלוקח דהכא שייר לעצמו:

ורלח"ש פי' דאע"ג דאין לו קרקע כאורה וסלו. עכ"פ יש לו מקום האילן. ובמח"כ אין דבריו מובנים. דממ"נ אי בשעה שהאילן קיים. גם כאורה וסלו יש לו. ואי אחר שנעקר האילן גם מקום האילן אין לו (כח"מ רט"ז ס"ט). ותו דא"כ בבכורים דסגי להו בקרקע כ"ש כלקמן (מ"ו) ולמה קיי"ל בקנה ב' אילנות דמביא ואינו קורא (כבכורים פ"א מ"ו). ועד כאן לא ס"ל דעכ"פ יביאן. אלא משום קדושת בכורים מדמספקי להו אם קנה קרקע. אבל פאה דממונא הוא. אע"ג דגם בפאה דינו כלקט. דבספק חייב (כס' פ"ד). ה"מ כבלקט דמצוי בקצירה. והו"ל כחיוב וודאי ופטור ספק. אבל הכא דספק אם קנה קרקע. דקרקע בחזקת בעלים עומדת הו"ל כחיוב ספק. ופטור:

נותנין שתי פאות. דבכל חד וחד קרינן ביה שדך: נותנין פאה אחת דנפקא לן בפ' ראשית הגז דשותפין חייבין בפאה דאע"ג דכתיב שדך דמשמע דידך אין דשותפין לא כתב רחמנא קציר ארצכם דמשמע על שנים הוא מדבר שנים דעלמא. הרש"ש ז"ל:

לקח זה צפונו כו'. פי' הרא"ש ז"ל אע"ג דאילן אחד הוא כיון שמתחלה לקח זה צפונו וזה דרומו ולא היו שותפים מעולם צריך כ"א ליתן פאה. ונ"ל דאחין שחלקו את האילן שנותנים פאה אחת מדלא תנא דין אילן באחין שחלקו ע"כ. וכתב עליו הר"ש שירילי"ו ז"ל ואין דבריו מוכרחים דתנא רישא לגלויי סיפא וכיון שחלקו שותפים הוו ואין כאן תפיסת הבית. ע"כ:

המוכר קלחי אילן כו'. פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל קולחי אילן לקחם עם פירותיהן. קלחי בלשון משנה כמו יונקות בל' מקרא. ויונקתו לא תחדל ויעל כיונק והוא אילן בחור היוצא אצל גזע אילן הזקן או קרוב לו והלוקח בא לעוקרן ולנוטען בתוך שדהו. וכ"ז שלא תלשן הלוקח הוא נותן מכל אילן ואילן כדכתיב שדך דמרבינן אילנות מיניה כדכתיבנא לעיל בפ"ק ואין נותן מאחד על חבירו הואיל ואין השדה שלו שאם היתה השדה שלו היה נותן מאחת על הכל דאין שום דבר מפסיק לאילן אלא גדר כדתנן לעיל בפ' ואלו מפסיקין. ובזמן שנטועים כסדר המפורש שם בירושל': אימתי בזמן שלא שייר בעל השדה שום אילן מאותו מין לעצמו בשדה. אבל אם שייר מאותו המין לעצמו כולא חיובא רמיא עליה ופוטר את כל האילנות. עכ"ל ז"ל. וז"ל רש"י בחולין שם. קלחי אילן. אילנות עצמן לקח עם פירותיהן להכי נקט לשון קלחי שאין שדה זו שדה אילן אלא שדה לבן וגדלו בה ב' או ג' ומכרן נותן לוקח פאה מכל אילן ואילן כדכתיב לא תפאר אחריך ואין אחד מהם פוטר את חבירו הואיל ואין השדה שלו שאם היתה השדה שלו היה נותן מאחת על הכל: אימתי בזמן שלא שייר בעל השדה שום אילן בשדה לעצמו אבל שייר א' לעצמו רמיא כולא חיובא עליה ונותן פאה בקרקע בזרעים לעניים ופוטר את כל האילנות. ומוקי לה התם והוא שהתחיל בעה"ב לקצור. ופירש"י ז"ל והוא שהתחיל בעה"ב לקצור הזרעים קודם מכירת האילנות דמההיא שעתא מיחייב בפאה ופאה דידיה דההיא שעתא חזיא למפטר כולה שדה ומיהו כי לא שייר מידי איסתלק מדין פאת פירות אילנות ואין פאת זרעים פוטרתן (הגה"ה נלע"ד דצ"ע) וכי שייר דאכתי שייר בפירות אילנות לא נפיק מחיובא קמא והו"ל כדמעיקרא עכ"ל ז"ל. וז"ל הר"ש ז"ל המוכר קלחי אילן ולא מכר לו הקרקע והם מלאים פירות ובא לעוקרם ולנוטעם בתוך שדהו: אם שייר בעל השדה מן האילנות לעצמו שלא מכר אותם הוא נותן פאה. בפ' ראשית הגז מסקי רבא ור"ח בשהתחיל בעל השדה לקצור כלומר ללקט הפירות ולקצור לאו דוקא א"נ בשיש שם תבואה כדקתני בתוך שדהו ומאחר שהתחיל לקוצרה נותן מן האילן ששייר פאה על כל מה שמכר שחל החיוב עליו. אבל בירושל' מוקי לה אפילו בלא התחיל שהוא כמוכר לו חוץ מחובתו והוא קבל עליו לתת הפאה. ומתניתין דרה"ג ר' יהודה היא דתנן לקח גז צאנו של חבירו אם שייר המוכר חייב לא שייר הלוקח חייב ע"כ: בפי' ר"ע ז"ל [ד"ה בזמן וכו'] נלע"ד שכך היה צ"ל דמכי אתחיל בקצירה או בלקיטת הפירות איחייב בפאה של כל השדה הואיל ושייר ובהכי לא קשיא עלה דמתני' מההיא דתנן לעיל ספ"ב קצר חציה ומכר חציה הלוקח נותן פאה לכל דהתם לא שייר וקרוב לזה ג"כ יישב בתוי"ט: