משנה פרה פרק ט׳ משנה ג׳

שתה מהן בהמה פסולין. מפני שיגר ממה שהגיע בפיה ובשפתיה בכלי והוא כבר נתערב ברירה ויפסיד הכל: שהיא מלקת. תלוק בלשונה ותתערב הלחות אשר בלשונה באלו המים והלכה כר"ג ואין הלכה כר"א:

פסולין. פירש הר"ב משום משקה שבפיהם החוזר וכו' ודלא כר"א דאמר (בנפל לתוכה מים) דיזה שתי הזאות א"נ אפילו כר"א ופסולין בהזאה אחת קאמר ועוד דכי שרי בשתי הזאות ה"מ במים כ"ש. אבל הכא איכא רוק טובא. הר"ש: *

[כל העופות פסולין. ארישא קאי שתת מהן כו' וקאמר כל העופות ששתו פסולין המים אבל בסיפא בשרצים דקתני אינם גרס פוסלים דקאי אשרצים וכן הרמב"ם בחבורו פ"ט מה"פ כתב מים מקודשים ששתת מהן בהמה או חיה פסולין וכן כל העופות פסולין כו' וכן כל השרצים ששתו אינן פוסלין]:

רבן גמליאל אומר אף הנחש. כתב הר"ב וכן הלכה וכ"כ הרמב"ם בפירושו וטעמא דבתוספתא והביאה הר"ש ר' יוסי ור"ש אומרים נראין דברי רבן גמליאל בנחש וכדבריו אנו מורים ומכל מקום בחבורו פרק ט' מהלכות פרה (הלכה יב) לא פסק כן:

שהיא מקיאה. וכן העתיק הר"ב וגם רש"י בפ"ק דחולין דף ט' אבל בס"א שהוא מקיא וכן העתיקו התוס' שם. גם הר"ב בעצמו העתיק כן לקמן ריש פי"א ובכתוב הנחש היה ערום וגו' הכל בלשון זכר וכן אם נשך הנחש בפרשת חקת עוד אם ישוך נחש בלא לחש (קהלת י׳:י״א) וכן בפירוש מ"ד פ"ח דתרומות שמא שתה מהן נחש:

שתת מהן בהמה או חיה פסולין מדנתערב בהמים רוק שבפיהן. א"נ משום היסח הדעת. דכשהכניס הבע"ח המים בפיו. הסיח אדם דעתו מהן. ושמא חזרו לתוך המים [תוס' פסחים יח"א ד"ה בטלו]. ואע"ג דספק דרבנן הוא. דהרי מדאורייתא ברובה בטיל. אפ"ה משום חומר המי חטאת. החמירו גם בספק כה"ג:

חוץ מן היונה מפני שהיא מוצצת ואין המשקה שבפי' חוזר להמים. וגם מדמוצצת אין חרטום שלה פתוח בשעת שתייתה. ואין רוק פיה מתערב בהמים:

כל השרצים הוא שם כולל לשקצים ורמשים הנ"ל:

אינם פוסלין מדמוצצין כיונה:

מפני שהיא מלקת ר"ל לוקקת בלשונה. ומתערב עי"ז הרוק הנדבק בלשונה. וגם המים חוזרים בקל מפי' לתוך המים ע"י לקיקתה:

מפני שהיא מקיאה לפעמים בשעת שתייתה חיישינן למיעוט המצוי. ולת"ק לא חיישינן אפילו למיעוט המצוי [עיין תוס' חולין דיא"ב ד"ה ולר"י ודו"ק]. ואע"ג דלענין גלוי משקין חיישינן לכ"ע להקאה. סכנה שאני [חולין ד"י ע"א]:

ר"א אומר אף העכבר נ"ל דר"א ס"ל דחיישינן למיעוט אפילו אינו מצוי:

וכאן כ' הר"ש דהרי הא דלא כר"א. דס"ל לעיל [מ"א]. דיש תקנה בב' הזאות. ואו"אק א"א לומר כן. דהרי ר"א מסיים הכא אף העכבר וטפי הו"ל לרבינו לאקשויי לעיל מינה במשקין שנפלו לתוך המים ועי' מ"ש לתרץ זה לעיל סי' ז' ועי' עוד בסי' ו' לקמן:

וא"ת האיך פסל הכא ר"א לגמרי. והרי במשנה א' ודאי נתערבו בם מים פסולים ואפ"ה מכשיר כשיזה מהתערובות ב' הזאות. וכ"ש הכא דרק ספק תערובות. י"ל היא הנותנת דהתם מדיודע שנתערב משהו להכי סגי בשיזה כל כך עד שידע שיש כדי הזאה מים כשרים חוץ מהמשהו הפסול. אבל הכא לא ידע כמה רוק רקקה העכבר. או כמה מים חזרו מפי'. עוי"ל דלר"א ה"נ קאמר דאף בעכבר צריך ב' הזאות:

כל העופות פוסלין בחולין פ' אלו טרפות (חולין דף ס"ב) וא"ר יוחנן בשם ר' חלפתא דקרצית הנמצאת בעמרים אינה פוסלת והא דלא תנא הכא חוץ מן היונה וקרצית משום דלא פסיקא ליה דקרצית פחותה מכזית פוסלת ומכזית ולמעלה הוא שאינה פוסלת:

חוץ מן היונה מפני שהיא מוצצת שם בחולין אמרי' דתסיל מין יונה ופרכינן אי איתא דתסיל מין יונה ליתני חוץ מיונה ותסיל ומשנינן תסיל מוצץ ומקיא ואפילו הכי מין יונה הוא דהא מוצץ ושאר עופות אין מוצצין אלא שואבין בחרטום התחתון וכיון דתסיל מקיא פוסל מפני הקיאה המעורבת וה"ל כרוק בעלמא א"נ משום מלאכה ע"כ עם פי' רש"י ז"ל:

ועיין במ"ש בפ"ק דידים סי' ג':

מפני שהיא מלקת קצת משמע מדברי רש"י ותוס' ז"ל דגם בחולדה גרסי' מפני שהיא מקיאה:

רבן גמליאל אומר אף הנחש מפני שהוא מקיא: ובירוש' דתרומות פ"ח דף מ"ו מייתי לה למילתיה דרבן גמליאל וכתב שם הר"ש שיריליו ז"ל ונ"ל לפ' טעמא כן משום דכתיב ונתן עליו מים חיים אל כלי ודרשי' בפ' כל שעה שתהא חיותן בכלי פי' בעינן דהמים ימלא בהם בכלי במקום חבורן דהיינו מקום חיותן שיהו חיים אצל הכלי שהוא מתמלא ובעינן נמי דבשעה שתולש המים באזוב שיהו המים בכלי דכיון דכתיב במים הידועים בשעת הזאה אלמא דגם בשעת הזאה בעינן ממים שיהא תלישתן משם בכלי ואילו נתלשו בדבר שאינו כלי פסולין דכלי כתיב וכיון דחולדה מלקקת הרי נתלשו המשקים משם ונופלים מפיה אל תוך הכלי הלכך משקים שבכלי זה פסולין לקדוש דיש שם תערובת הקיא דהרי יש כאן משקים שנתלשו שלא מן הכלי והיינו טעמא נמי דירד בה טל ומש"ה תניא בתוספתא ממלא אדם חבית ממעין זה וחבית ממעין זה ונותן אותם בשוקת א' ומקדש דהא התם לעולם נתקבלו בכלי וזה יותר נכון ממה שפי' רש"י ז"ל ושאר מפרשים עכ"ל ז"ל: