משנה פרה פרק ז׳ משנה י״ב

אוכל על מנת לקצות. הוא שיחתוך הפירות כשהן פגים לייבשן וישירם ואחר יאכלם הנה הוא לא יפסול המים כמו אשר מענין הליכה מהלוך אם היה רצונו שיגדור הנה הוא לא יפסול בזה הרצון עד שיגדור וכן זה לא יפסול אע"פ שנשרו מאלו הפירות ושכבר נשלמה מחשבתו ועשה מלאכה וזה כולו כפי מה שביארנו שאין בכל ענין המלוי פסול: ואמרו בשביל שלא יאבד הוא תנאי בפסלות לפי שהוא אם השליכ' שם משום שאין לו לצורך בהם ולא יקפיד אם ישארו או יאבדו הנה הוא לא פסל:

הפורץ ע"מ לגדור. ל' הרמב"ם פ"ח מה"פ היה מהלך במים ופרץ בשעת הלוכו מקום שילך בו. אע"פ שפרץ ע"מ לגדור. כשרים *[לפי שמה שפורץ אינה מלאכה. שהרי הוא מקלקל. מאי אמרת לגבי דידיה הוי תיקון. שיכול לילך שם. זו צורך מילוי הוא וכשר. משא"כ במשנה ח' בלהוליך בה את הקידוש פסול אע"פ שלא הוליך. והכא אינו פסול אלא בגודר. דהתם ההצנעה והכפייה חשובות מלאכות בעצמם. אלא שאם היא לצורך מילוי אין כאן פסול. ומה שלא פירש הר"ב בע"מ דלעיל שם [כלומר אפי'] כמ"ש בע"מ דהכא. משום דלעיל לא סגי אלא בעל מנת. דאי לאו הכי. הך דלמלאות או להוליך. אינו ענין * בד"ו הגי' האחד לקדש כשר. בד"ו ובד"פ ליתא תיבות אלו המוקפין. בד"ו ובד"פ ליתא תיבת מהן (הא'). לכפאה כו']:

ואם גדר פסול. ואשמועינן דאע"ג דלא חידש כלום אלא עשהו כבתחלה. מלאכה הוי ופסול. נ"ל. מהר"ם:

האוכל ע"מ לקצות. פי' הר"ב לאחר שמלא כו' היה מלקט בתאנים ע"מ לייבשן כו' ולאחר לקיטתן אכלן כו' ודוחק לפרש כן. דאיפכא ה"ל למתני ע"מ לקצות ואכל. אבל הרמב"ם כתב אם קלה פירות לאכול אע"פ שכונתו להקצות השאר כשרים. ואם הקצה קודם מתן האפר. פסול:

הפורץ על מנת לגדור בשעת הבאת מים לקדשן. פרץ גדר לעשות לו דרך. אפילו ע"מ לגדור. דהיינו לתקנו אח"כ. דהוא רק גורם דגורם להמלוי:

כשר דהרי הפריצה הי' לצורך המלוי:

ואם גדר דהרי בין המלוי לקידוש הפסיק עם הגידור שא"צ כלל להמלוי. והא קמ"ל דאע"ג דעל דעת הגידור פרץ. ולולא כן לא הי' פורץ. אפ"ה לא אמרינן דהגידור מחשב כצורך הפריצה. ולמהר"ם שהביא רבינו תוספות יום טוב. הא קא משמע לן אע"ג שאינה מלאכה חדשה. שכבר היה גדור. אפ"ה פוסל. ונ"ל פשוט דהוא הדין בהשליך האבנים למקום המשתמר. ומתכוון שלא יאבדו, נמי פסול. וכהשליך תאנים לתוך המוקצה בשביל שלא יאבדו דפסול וכשלהי פרקין [ולא הוה כזה וזה גורם. מהי' יכול לזרקו במקומו]:

האוכל ע"מ לקצות שלא הניחו חבירו לאכול עד שקבל עליו לקצות לו תאניו. דהיינו לשטחן במקום שיתיבשו:

כשר דאף דבעל התאנים לא התכוון להאכילו כדי שיתחזק למלוי. רק כדי שיעשה מלאכתו לקצות תאניו. אפילו הכי כיון דעל כל פנים הממלא התכוון להפיק רעבונו. עי"ז ממילא יתחזק למלוי. והכא נמי מיירי שהתאנים נשמרו לאכלן לנושאי מי חטאת. דאל"כ מיד שנגע בהן טמאוהו. וכמ"ש בס"ד לעיל סי' מ':

ואם קצה בין מלוי לקידוש:

פסול נ"ל דקמ"ל רישא בפורץ על מנת לגדור. אף שהוא בעצמו יש לו כוונה אחרת בהפריצה. דמתכוון לפרוץ הגדר. ומדצריך לפרצו כדי לבנות הכותל מחדש. אפילו הכי מדמתכוון השתא לפרצו מדצריך לו דרך למלוי. הוה לי' זה וזה גורם ושרי. וקמשמע לן סיפא באוכל על מנת לקצות. אף דבהך בבא אין בעל התאנים מאכילו כלל לצורך המלוי רק שיעשה מלאכתו והיינו שיקצה תאניו. אפ"ה כיון שהממלא כוונתו למלאות נפשו. והרי עי"ז יתחזק בהמלוי, כשר. א"נ נ"ל דנקט תנא פורץ ע"מ לגדור משום רבותא דרישא. דאע"ג דהפריצה בעצמה אין לה צורך למלוי המים. רק כדי להסיר המניעה. וגרע טפי מהריגת נחש לעיל דהכא אית בה תרתי. דמלאכת הפריצה יש בה שיהוי רב. וגם כוונתו אינה לצורך מלוי לבד. רק ע"מ לגדור. אפ"ה כשר. ותנא תו אוכל ע"מ לקצות. לרבותא דסיפא. דאע"ג דהאכילה בעצמה צורך מלוי הוא. והרי לא יניחנו הלה לאכול אם לא יקצה. אפ"ה אם קצה בין מילוי לקידוש. כיון דהקצוי הו"ל רק גורם. דגורם למלוי. פסול:

וזרק מה שבידו לתחת התאנה תחת אילן התאנה:

או לתוך המוקצה הוא מחצלת הקנים או של גמי שיש לה לזבז נמוך סביב [כספ"כ דכלים]. ושוטחין בתוכה פירות ליבש:

פסול דגם המצניע אוכלין שלא יאבדו מחשב מלאכה. ונקט תחת תאנה לרבותא דפסול. אע"ג דמונח שם במקום הפקר. אפילו הכי מדהתכוון שישתמר שם, פוסל. ונקט תוך המוקצה לרבותא דדיוקא. דהא כשלא התכוון שישתמר שם. אף שיתקצה שם ממילא. עכ"פ מדלא התכוון לכך, כשר:

ומ"ש רתוי"ט דפריצה אינה מלאכה מדהוא מקלקל. ותמהני דמשמע מדבריו אלה דאפילו לא התכוון בפריצתו זו לתקן לו דרך להביא המים. ג"כ כשרים. ורק אדרבה מדהתכוון לעשות לו דרך. סד"א דנפסלים המים עי"ז. מדהוא מתקן עי"ז. ואפ"ה כשרים. מדעשה רק לצורך המים. וזה תמוה דאטו במלאכת שבת איירינן דכל מקלקל לא מחשב בשבת מלאכה והרי כל פסול מלאכה במים הוא רק משום היסח הדעת בשעת עסקו. וא"כ מה לי אם מסח דעתו משמירת המים ע"י תיקון או קלקול שום דבר. והרי בין כך וכך בשעה שעוסק בשום ענין מסיח דעתו משמירת המים. ואפשר דרבינו מדייק מדנקט תנא ע"מ לגדור. ולא נקט סתם הפורץ גדר. ש"מ דפריצה לחוד לא ס"ד שיחשב הפסק. אפילו לא התכוון לצורך המים. ורק מדהיה ע"מ לגדור ס"ד דפסול. קמ"ל דכשר. אמנם מה אעשה. והרי כל רבותינו לא פי' כן. דהרי כולם פה אחד דמתני' מיירי שפרץ כדי לעשות לו דרך. ואי כדברי רתוי"ט. ל"ל דנקט כדי לעשות לו דרך לפלוג וליתני בדידה. הפורץ כשר. מפני שהוא מקלקל. ואם ע"מ לגדור. פסול. אע"כ הא דנקט ע"מ לגדור לאו לרבותא דמתקן נקטי'. רק לאשמעינן דאף דהגידור ודאי אינו לצורך המילוי. אפ"ה לא מחשב כוונתו הפסק. ול"מ נ"ל עוד דהאי פורץ ע"מ לגדור הכא היינו כסותר ע"מ לבנות גבי שבת [כשבת דלא"ב]. דהיינו שבל"ז הי' דעתו לסתור הכותל ולחזור ולבנותה באופן אחר ממה שהיתה בתחלה. אי משום דהיא רעועה. או מטעם אחר. ולהכי סד"א דכיון דכוונתו ג"כ לסתור הכותל לצרכו כדי לחזור ולבנותה. להכי יהי' פירוץ זה הפסק. קמ"ל כיון דעכ"פ השתא מתכוון בפריצתו כדי לעשות לו דרך להביא מים. הו"ל מחשבתו בהפירוץ כזוז"ג ושרי. ולא עדיף מאכילה לעיל. שלא התנה התנא שיהיה תלוש ושיהיה לו כח לשאוב ולשאת מים רבים. משמע אף שכוונתו סתם לאכול. אפ"ה כיון שממילא יתחזק כחו לשאיבה שרי. א"כ מכ"ש שהתכוון בפירוש לעשות לעצמו דרך להביא מים. אע"ג שבל"ז ג"כ היה פורץ הגדר. אפ"ה שרי. ואילה"ק מלעיל [פ"ב ט"ו] דכשעשה מלאכה בפרה לצרכה ולצרכו פסול. די"ל דהתם שאני. דכתיב אשר לא עובד בה. מכל מקום. משא"כ הכא כל פסול מלאכה הוא משום היסח הדעת [כספרי שהבאנו לעיל כ"פ בפרקין. וזה דלא כרמב"ם פ"ז ה"ג מפרה]. א"כ כל שהתכוון במלאכתו גם לצורך המים. הרי לא הסיח דעתו מהמים וכשרים. והגאון רב"א זצוק"ל פירש ע"מ לגדור. ר"ל שלא הניחו חבירו לפרוץ הגדר. עד שקיבל ע"ע לחזור ולגדרו מיד. אף שבאמת גדרו מיד, כשר. דהגידור הוה צורך הפריצה. ושניהן צורך המלוי. אבל אם גדר מעצמו מבלי שהתנה עליו חבירו, פסול. עכלה"ט. וגם על זה אני תמה. דמ"ש מהגביהו זל"ז לעיל. דאע"ג דהתנו פסול לת"ק. דס"ל דגורם דגורם לא מחשב כמלאכה הצריכה למלוי זה. והרי אפילו מאן דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי. בגורם דגורם מודה דלאו כממון דמי [כשבועות לב"א]. וכ"כ כחולין [דטז"א] מחלקינן בין כח ראשון לכח שני. והיינו נמי לפע"ד מטעם גורם דגורם. וצ"ע. ובתוס' חדשים פי' רש"ח זצוקל"ל. דפורץ ע"מ לגדור. ר"ל שפרץ חתיכה מגדר זה. כדי לגדור חתיכה שפרץ לחזור ולבנותה במקום אחר. עכלה"ט. וא"כ קמ"ל דאע"ג דצריך לפריצה זו גם לצרכיו. אפ"ה כיון שמלאכתו הוא ג"כ לצורך המלוי כשר. וזה הפי' הוא קרוב לפירושנו הנ"ל. דר"ל פורץ ע"מ לגדור אותו גדר עצמו. ודו"ק. אמנם מה שהקשה רתוי"ט עוד דמ"ש הכא ממצניע חבית או כפאה ע"מ להוליך בה הקידוש דפסול. אף שבאמת לא הוליך בה עדיין הקידוש. וכלעיל [מ"ח]. ומ"ש הכא דאמרינן דבע"מ לחוד לא נפסל עד שגדר באמת. וי"ל דהחילוק הוא פשוט. דהתם עכ"פ ההצנעה והכפיי' בעצמן מלאכה הן. והן שלא לצורך המים. לא מחשבו הפסק בין מלוי לקידוש. ורק מחשבה עם מעשה ושניהן שלא לצורך המים פסלו:

והר"ש והר"ב פירשו דמיירי שלקט תאנים ע"מ ליבשן לגרוגרת. ולאחר לקיטתן אכלן. אין מחשבתו לכבשן פוסלת המים. ותמוה מאד. דוודאי מחשבה לחוד אינה פוסלת. אבל מחשבה עם מעשה וודאי דפוסלים. והכא הרי מיד כשלקט ע"מ לקצות. הרי הו"ל מחשבה עם מעשה. ונפסלו המים מיד בשעת לקיטה. ומה מהני שחזר ונמלך לאכלן. והיותר תמוה דברי רתוי"ט בזה. שכ' דא"כ הול"ל הלוקט על מנת לקצות ואכלן. ודו"ק וצ"ע:

ורב"א לדבריו הנ"ל. אוכל ע"מ לקצות. היינו שהתנה בעל התאנים שבשכר אכלו יקצה. לפיכך אפילו אם באמת קצה מיד. אפ"ה כשר המלוי. דגם הקצאתו מחשב צורך המלוי. אבל אם קצה מעצמו. דרך הכרת טובה. מבלי שהתנה בעל התאנים עמו כך, פסול. וכברישא בגדר. ולפי דברי רבינו ז"ל צ"ל דנקט פרץ ובנה לרבותא דרישא. אע"ג דבנין מלאכה שיש בה שהוי הוא. אפ"ה בהתנה כשר. ונקט אכילה לקצות. אע"ג דקצוי אין בה שהוי כל כך. אפ"ה לא התנה עליו. והקצה פסול:

הפורץ על מנת לגדור. לשון הרמב"ם ז"ל שם רפ"ח היה מהלך במים ופרץ בשעת הילוכו מקום שילך בו אע"פ שפרץ ע"מ לגדור כשר ואם גדר קודם שיתן האפר פסל וכן אם קצץ פירות לאכול אע"פ שכוונתו להקצות את השאר כשרין ואם הקצה קודם מתן האפר פסל ע"כ. ובתוספתא ר' יוסי אומר הפורץ ע"מ לגדור והתנה עמו שאם אגדור יהיו מימי לחברי כשר. דאזיל לטעמיה דתנן לעיל ר' יוסי אומר אף בשני קדושין כשר אם התנו ביניהם. ועוד אפשר לפרש אם התנה בעל הגדר נח היה מניחו נפרוץ הגדר אא"כ יחזור לגדור כשר דהרי הגדירה צורך מי חטאת היא שלא היה יכול לעבור בענין אחר וכן אומר היה ר' יוסי אם האכילו חבירו ע"מ לקצות כשר שהרי הקיצה צורך מי חטאת היא שמתחזק באכילה לישא מי החטאת ע"כ מהר"ש ז"ל: