משנה פרה פרק ו׳ משנה א׳

אמר יתברך (במדבר י״ט:י״ז) ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת הנה יצטרך שיהיה הוא בעצמו אשר יקבץ בין המים והאפר אמנם אם שם האפר על ידו או על צד הכלי ואז נפל על המים או ששפך האפר מכליו במים הנה אין זה מים מקודשים והוא קדוש פסול ואם גלה השפופרת אשר בה האפר ולקח ממנו די שישלי' על אלה המי' ואחר פקק זאת השפופר' אשר בה האפר או סגר פתח הבית או זולת זה קודם שישליך האפר במים הנה זה האפר כשר וראוי שישליכנו במים אחרים ויקדש בו לפי שהמלאכה אינה פוסלת באפר כמו שקדם אמנם אלה המים אשר רצה להשליך בהן זה האפר כבר נפסלו לסבת התעסקו לשוב פקק השפופרת או סגירת הדלת קודם שישליך בהן האפר וכבר קדם לך ברביעי מזאת המסכתא שהמלאכה פוסלת במים עד שיטילו את האפר וכן אם העמיד זאת השפופרת בארץ ג"כ כבר פסל אלו המים לפי ששומת השפופרת של אפר בארץ מלאכה ואם החזיקה בידו וכפפה עליה עד שלא יתפזר מה שבא מן האפר ואחר זה השליך האפר אשר לקח במים הנה הוא כשר לפי שאי אפשר בלתי זה לפי שאנחנו כבר אמרנו בעת מי שגלה השפופרת ולקח האפר שאם השיב פקק השפופרת פסל המים ואם שם השפופרת בארץ פסל המים ולא נשאר לו אלא שיאחזנה בידו עד שיטול את האפר ואחר זה ישיב פקקה ויניחנה מידו ויעשה מה שירצה וכבר התבאר לך ממה שאמר שם שאפר הפרה עצמו יקרא ג"כ קדוש וזה ממה שראוי שתזכרהו תמיד בשארית זאת המסכתא:

ואחר כך נפלו על השוקת. ובשותת איירי שלא ניתז מכח נפילה ראשונה. אלא מעלמו חוזר ושותת מידו לשוקת דאי מכחו ניתז כשר. כדמוכח בהנשרפין (דף עז). הר"ש:

נפל מן השפופרת לשוקת. הא הפילו הוא כשר כדאמרינן פרק לולב הגזול (סוכה דף לז.) דנתינה ע"י דבר אחר שמה נתינה. הר"ש ועיין ר"פ בתרא:

*[הקדוש כשר. כתב הר"ב לפי שהמלאכה כו' כדאמרן בספ"ד]:

מפני שאפשר. וכן העתיק הר"ב בפי' אחר שמפרש זקפה בארץ הניח האפר בארץ פסול האפר דכתיב למשמרת כו'. וכ"פ הר"ש. זקפה היינו השפופרת עם האפר דבאפר גופיה לא שייך זקיפה. גם הוא ל' זכר במקרא ובמשנה. אלא דקאי אשפופרת ובלא כסוי. מש"ה פסול דאינה נשמרת משא"כ לתוך ידו. והא דשני הר"ב בלישנא בפי' אחר ולא כתב זקפה השפופרת כמו שכתב בפירוש קמא. היינו שהפי' הראשון מהרמב"ם הוא והעתיקו כלשונו והפירוש השני מהר"ש הוא והעתיקו ג"כ כלשונו. אבל גם לפירוש השני ר"ל זקפה השפופרת שבה האפר. אלא דסגנון של הר"ש למנקט אפר לפי שבו הוא הפסול. כך נ"ל. ומהר"ם מפרש שפי' הרמב"ם דמשום מלאכה הוא ואפ"ה מקיים הגי' מפני שאפשר וכתב דקאי לפרושי טעמא דפסול דרישא. לאשמועינן דאע"ג דלשמרה לא חשיב מלאכה כדמוכח לקמן פ"ז. הכא דכיון דאפשר היה לאוחזה בידו אחת ולקדש ביד שניה ולא עשה כן. אלא זקפה בארץ פסול דחשיבא מלאכה. עוד יש לפרש דמפני שאפשר אל תוך ידו קאי דלא תימא מה שאוחז השפופרת בידו מלאכה היא. ע"כ. ונ"ל דהכי קאמר דמפני שבכך אפשר לשומרו. ולא בלאו הכי. ולפיכך אינה מלאכה:

המקדש שרצה ליתן אפר פרה לתוך המים שמילא מהמעין לתוך שוקת תלושה לשם חטאת:

ונפל הקדוש ר"ל האפר:

או על הצד ר"ל על שפת דופן השוקת שהמים בתוכו:

ואח"כ נפל על השוקת פסול דכתיב ולקחו לטמא מאפר ונתן וגו'. וזה רק ממילא נפל מהשפה להמים. הא אם הפילו הוא מהשפה להמים. אף שלא אחז האפר בידו ממש. רק שע"י כחו נפל. כשר. דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה [כסוכה ל"ז א']. ונ"ל עוד דלהכי קאמר ואח"כ נפל. ולא קאמר ומשם נפל. לאשמעינן דדוקא בששהה קצת על שפת הכלי ואח"כ נפל לתוכו. הא אם מיד נפל מהשפה לתוכו. הו"ל כח ראשון וכשר [כסנהדרין עז"ב]:

נפל מן השפופרת לשוקת פסול דקמ"ל דאף שהשפופרת תוך ידו. אפ"ה לא הו"ל כהפילו הוא. דעכ"פ הרי ממילא נפל:

נטל משפופרת וכסה דבין נטילת האפר לקידוש כיסה השפופרת:

או שהגיף את הדלת שסגר הדלת של הבית בינתיים:

הקדוש כשר ר"ל האפר שלקח בידו מהשפופרת. אם עדיין הוא בידו. כשר. ומותר להחזירו להשפופרת. דאין המלאכה פוסלת בהאפר [כספ"ד]:

והמים פסולים דמדנעשה שום עסק בין שאיבה לנתינת האפר. נפסלו המים גם קודם שנתן בהן האפר [שם]:

זקפה בארץ בין נטילת האפר להקידוש. העמיד השפופרת בארץ שלא יתפזר האפר:

פסול נפסלו המים מטעם הנ"ל. וקמ"ל אף שהפסיק רק במלאכה שעשה רק לצורך האפר שלא יתפזר. אפ"ה פוסל. והא דלא כלל להך בבא בהדי כיסה והגיף. היינו משום דבזקיפה בעי תנא לחלק בין זקיפה על הארץ או תוך ידו:

לתוך ידו שזקף השפופרת תוך ידו שלא יתפזר האפר:

כשר המים כשרין לקדשן. דאינה מלאכה חשובה:

מפני שאפשר נ"ל דר"ל דהרי כל ענין פסול המלאכה בין מלוי לקדוש. הוא מדילפינן בספרי מדכתיב והיתה לבני ישראל למשמרת למי נדה. דהיינו שצריכים שיהיו מי הנדה שמורים. שלא יסיח דעתו מהן בשעה שעוסק בהן [עי' רכ"מ פ"י מפרה ה"ב]. עד שיתהוו מי נדה. דהיינו עד שיתן בהן את האפר. וא"כ כשעוסק בינתיים במעשה אחרת הרי הסיח דעתו משמירתן [כרמב"ם לעיל ספ"ד]. וזהו דוקא במעשה חשוב שצריך שהוי קצת. ועי"ז מסיח דעתו משמירת המים בינתיים. אבל זקיפת השפופרת תוך ידו שנעשה כרגע. אפשר שפיר שישמור המים באותו רגע. ואינו מסיח דעתו במעשה קל כזה:

כך פירשתי ע"ד הרמב"ם בפירושו כאן דכשר ופסול דמתני' אמים קאי. אמנם הר"ש והרא"ש והר"ב פירשו דהא דקאמר מתני' זקפה בארץ פסול. ר"ל האפר שבשפופרת נפסל. מדכתיב והיתה לבני ישראל למשמרת. ואין זו למשמרת. והד"ב מוסיף בה דברים דמדמונחת בארץ אינה למשמרת. ונ"ל דלפי שיטתו הוכרח לומר כן. דאל"כ משום מה יפסול האפר. אי משום מלאכת זקיפת השפופרת. הכי אין מלאכה פוסלת באפר משכנסה [כלעיל ספ"ד]. מכ"ש הכא שהמלאכה לא בגוף האפר הי'. שזקף השפופרת שלא יתפזר מה שבתוכה. אמנם לכאורה היה מוכח כרבותינו הנ"ל דפסול דקאמר תנא אאפר קאי. דאי רק אמים ולא אאפר. הגם דלא ק' כקו' הרא"ש דא"כ הו"ל למכלל הך בבא עם בבא דלעיל בהדי כיסה או הגוף. די"ל דלהכי לא כללינהו. משום דבזקיפה יש חילוק ביו זקפה בארץ או בידו. וכמש"ל. אבל עכ"פ ק' להרמב"ם דאי אמים לחוד קאי. הול"ל כלישנא דלעיל הקידוש כשר והמים פסולין. ולכה"פ הול"ל בלשון רבי'. וכלעיל. אבל מדשני תנא בלישני' ונקט הכא לשון יחיד פסול. ודאי משמע טפי דהכא אקידוש קאי. אלא תמהני מאד אהך טעמא דרבותינו. דמשום שהניח השפופרת עם האפר בארץ יפסול האפר. והיכן מצינו שלא יהא האפר שמור רק כשהוא ביד אדם. ושצריך שיהיה האפר תמיד בידי אדם. והרי אדרבה אמרינן [לעיל ספ"ג] ששליש א' מהאפר נתנו בהקלל שעמד בפתח העזרה. ושליש האחר נותנו בהר המשחה. ומשמע דלא הצריכו להעמיד שם שומר. ואפ"ה לא נפסל ע"י שהניחו בארץ. מכ"ש הכא שהאדם עומד אצל השפופרת. מהכ"ת יפסל מדהניח בארץ. ואת"ל התם ע"כ שהיה מכוסה ממי גשמים. אבל הכא בשפופרת מגולה מיירי. מלבד שזה דוחק מאד לחלק בכה"ג. דאי דבעומדת בארץ מקרי אינו שמור. א"כ מה לי מגולה או מכוסה. אבל ק' נמי. א"כ למה נקט זקפה בידו. לפלוג ולתני בדידה. דהיינו בזקפה בארץ גופה. בין מגולה למכוסה. ואת"ל דבמגולה גופה בעי לאפלוגי. בין זקפה בארץ או בידו. עכ"פ ק'. דהרי הך קרא שמביא הר"ש והיתה למשמרת. מלמד שיהא האפר שמור. הרי בספרי שצריך הך קרא רק שיהיו המים שמורים. וכמש"ל. ועוד ילפינן מהך קרא דצריך שיצניע מהאפר של פרה בחיל ובהר המשחה. וכמ"ש הר"מ וגם הר"ש בעצמו [לעיל ספ"ג]. ואף אי נימא דכולהו ילפינן מינה. וגם שכל האפר של פרה צריך שיהיה מונח במקום השמור מטומאה. עכ"פ הרי אין לך שמור מטומאה יותר מזה. שהשפופרת מונחת בארץ לפניו ולא העלים עיניו ממנו והאיך לא יהי' מקרי שמור. ותו הרי במים לכ"ע מודו דצריכין שמירה ושלא יסיח דעתו מהן משעת שאיבה עד שיתן בהן את האפר. ואפ"ה תנינן בהו [לקמן רפ"ז] דיחיד שמילא ה' חביות לקדשן. דכשרין אף שימלא כולן בבת אחת אם לא יניח ביני ביני איזה מהן בארץ ומסתמא משמע אפילו מגולין. אלמא דכל כה"ג מחשב שימור יפה במים. וכ"ש בהאפר. והן אמת דבתוספתא אמרי' בדינא דמשנתנו. זקפה בארץ אם יש שומרים כשר. ואם לאו פסולין. ונדחקו רבותינו לפרש דהיינו באין שומרים להשפופרת. וכתבו עוד דאע"ג דבמשנתנו סתמא קתני. אפ"ה על כרחך דמיירי באין שומרים להשפופרת. ול"מ נ"ל דלהרמב"ם דפסול דמתני' אמים ולא אאפר קאי. שפיר מסתבר טפי לומר דאם יש שומרים דקאמר בתוספתא. היינו שיש שומר להמים בשעה שזקף השפופרת. אז מותר לקדש המים. ולא מפסלי משום מלאכה של זקיפת השפופרת. וכדפסק הרמב"ם באמת [פ"ח דפרה ה"ב] דכל שמסר המים לשומר מותר המקדש לעשות מלאכה בין שאיבה לקידוש. וכן מוכח נמי מלקמן [פ"ז מ"י]. ומה"ט נקט במתני' סתמא. מדסמך תנא א"ע אהך דתני לקמן [שם]. משא"כ לרבותינו הנ"ל. האיך מסתם סתם תנא בדבר שלא נזכר בכולה מכלתין שצריך האפר שמירה. ואי משום קושייתנו הנ"ל להרמב"ם דנקט תנא לשון יחיד פסול. נ"ל דר"ל אותו אדם שזקף השפופרת פסול לקדש. ונקט לשון יחיד, לאשמעינן דמיירי כמורגל שהי' עצמו שומר המים. הא אם היה אחר שומר המים. אף שזה המקדשן זקף השפופרת בארץ בין נטילת האפר לקידוש מותר הזוקף לקדשן. ואילה"ק להרמב"ם עכ"פ אי הך פסול אמים קאי. הו"ל למכלל הך מלתא לעיל בהדי כסוי והגוף הדלת. מדבת בוקתי' נינהו. י"ל משום דבהא בעי לאפלוגי דבזקפה תוך ידו. אע"ג שהי' הוא שומר המים. אפ"ה כשר הוא עצמו לקדש. ואדרבה מוכח טפי כפי' הרמב"ם. דבהך בבא רק המים נפסלו. אבל האפר כבר מוכח לעיל גבי כיסוי והגיף דאין האפר נפסל ממלאכה. דאי כר"ש דפסול דמתני' אאפר קאי. עכ"פ גם המים פסולין והיכי שבק תנא מלפרש דין המים. והכי הול"ל האפר והמים פסולין. ותו בהגוף הדלת היכי מוקי לה. אי בשהיה השפופרת מונח בארץ. כבר נפסל לדעת רבותינו גם האפר. ואי בשהיתה בידו הרי ג"כ נפסל. והיכי קאמר דהקידוש כשר. ולא מפרש דעכ"פ דהאפר שבשפופרת פסול כמו דמפרש הכא:

נפל מן השפופרת וכו'. בסוכה פ' לולב הגזול (סוכה דף ל"ז) וכתבו שם התוס' נפל משפופרת לשוקת פי' בקונטרס לשוקת של אבן שכל מעשה פרה בכלי אבנים. וא"א לומר כן דהא שפופרת גופה מקבלת טומאה היא כדמוכח פ' חומר בקודש דאמרינן שפופרת שחתכה לחטאת טמא ויטביל ובמס' פרה בדוכתי טובא תנן שהיו ממלאים חביות לקדש בהן ועוד משמע דעדיפי לקדש דתנן בכל הכלים מקדשים אפילו בכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה דאע"ג דלא חשיבי כלים לטומאה חשיבי כלים לקדוש וכ"ש שאר כלים ומה שכל מעשיה בכלי אבנים היינו בז' הימים שמפרישים כהן השורף את הפרה ללשכה שעל פני הבירה ולשכת בית אבן היתה נקראת כדמפ' בריש יומא ועביד משום מעלה ע"כ. ופירשו הר"ש והרא"ש ז"ל דוקא נפל מעצמו אבל אם הוא הפילו מן השפופרת לשוקת כגון שאחז בשפופרת ונערה לתוך שוקת כשר אע"פ שלא נטל האפר בידו דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה כדאיתא בפ' לולב הגזול עכ"ל ז"ל:

לפי שאי אפשר. היא גירסת הרמב"ם ז"ל ופירושו וכתב עליו הרא"ש ז"ל וקשיא לי אמאי לא עריב זקפה בהדי כיסה והגיף וגם התוספתא מוכחת כפי' הר"ש ז"ל ע"כ. ולדעת הרמב"ם ז"ל י"ל דלא כייל לה בהדי הנך משום דבעי למיתני בהדה זקפה לתוך ידו וכן מצאתי אח"כ שכתב מהרי"ק ז"ל בפ"א דהלכות פרה אדומה סי' ח':