משנה פרה פרק י״ב משנה ח׳

תבנית הפעמון מפורסם והקיפו יקרא זוג והלשון אשר בפנים אשר ישמיע הקול בעת תנועתו יקרא ענבול והן מחוברים יחד וכאשר יזה מי חטאת על האחד מהן נטהר הכל והכוש אשר יטוו בה הוא מחובר מג' חלקים החלק הראשון העץ אשר עליו הדבר הטווי או המפותל והחלק הב' קצה הברזל או הנחשת אשר יהיה בקצה זה העץ והוא אשר יקרא צינורא והחלק השלישי המכביד והוא אשר יקרא פיקה והוא אשר יקרא במערב נולה ואמר שהכוש אשר יטוו בה החבלים הנעשים מן הגומא והוא כוש של רובן אם נטמא לא יזה מי חטאת לא על עצם העץ אשר יחובר עליו החבל ולא על המכביד אלא על קצה הברזל לבד לפי שהיא הכלי האמיתי ואם הזה על אחד מהן הנה הוזה וטהר הכוש בכללו אמנם כוש של פשתן הנה חלקיו כולן חבור לפי שהוא מתוקן ההתחברות וכלי עור שהזה על אחד מהן נטהרו כולן: והמלבן מרובע מעץ יתרכב למעלה מן המטה וכבר ביארנו זה בכלים פעמים רבות אמר אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה שאם נגע בו טומאה לא נטמא המטה ואם נגע טומאה במטה לא נטמא הוא וכן אם הוזה על המלבן לא טהרה המטה בזאת ההזאה ולא יטהר המלבן בהזאה אשר על המטה: וידות הכלים הקדוחות דפנות הכלי' הנקובות והוא שיהיה הנקב בנצב ויורכב קצת זה הכלי בזה הנקב כמו הסכינים ונקרא אל תדיר הנה הכלי אשר הן כן הם ומושבם כגשם אחד לטומאה וכן להזאה הזה על אחד מהן טהור כל הכלי: וחדוקות. בעלות הלשון והוא שיהיה קצה הנצב נכנס בכלי כמו הרכבת עץ הרומח בברזלו ואין הלכה כר' יוחנן בן נורי:

הזוג והענבל חבור. פי' הר"ב שאם הזה על א' כו' וכ"ש אם נטמא א' כו' ול' הרמב"ם בפי"ב מה"פ [הלכה ט'] הזוג והענבל חבור לטומאה ולהזייה:

חבור. וה"מ כשמחוברין אבל שלא בשעת חבור אם נטמא זה לא נטמא זה תוס' פ"ו דשבת דף נ"ח (ד"ה מתיב) וכפירש"י שם:

לא על הכוש ולא על הפיקה. פי' הר"ב בשם הרמב"ם אלא על קנה הברזל כו' שבה פותלין וטווין בפי"ב מה"פ [ה"י]:

עור של עריסה שהיא מחובר לפיקות פי' הר"ב עור שמשימין וכו' וז"ל הר"ש ודרכו להיות מחובר בטבעות הקבועין בעריסה העשויין כעין פיקות: *

[המלבן. פי' הר"ב המלבן כמין קערות כו' ודומה לו בפ' המוכר את הבית בב"ב דפ"ט. גם הר"ש הביאה ולא ידעתי מה להם ולאבעי' דבעי ר' ירמיה שם ומשנה שלימה קתני מלבן בפי"ח דכלים מ"ג ובשאר דוכתי ומיהו הר"ש שם בכלים הביא ג"כ ראיה לפרש למלבן מהא דב"ב ומ"מ ק"ל על הר"ב והר"ש אמאי לא פירשו בכאן דבאין מיטלטל עמה דהיינו דלא מחברי למטה כלל. דאל"כ תקשה אההיא דכלים דהתם ואף על הרמב"ם בפירושו דהכא יש לתמוה כן וכן בחבורו בפ"ד דה' כלים (ה"ב) כתב מלבן המטה אם היה מלובש בפיקו' ויש לו רגלים שמחוברין עם המטה ה"ז מתטמא עם המטה. שהרי נותנים אותו בפני המטה והרי הוא כאחת מאבריה. ע"כ. ובספ"יב מה"פ סתם וכתב מלבן של מטות אינו חבור כו']: *

[אינו חבור וכו'. פי' הר"ב דאם נטמאו כו' וכן ל' הר"ש. ואין נראה כלל שיהיה כונתם שאם נטמא מלבן זה לא נטמא מלבן זה כו'. דממ"נ אם הם בלתי מחוברים במטה מהיכי תיתי להיותם נחשבים כלל לחבור והרי הם נפרדים זה מזה. ואם הם מחוברים במטה לא הם בלבד יטמאו זה מזה אבל אף המטה. ועוד שכבר הוכחתי לעיל דמיירי שאין מחוברין במטה ול' הרמב"ם שאם נגע בו טומאה לא נטמא המטה. ואם נגע טומאה במטה לא נטמא הוא וכן הוזה על המלבן לא טהרה המטה בזאת ההזאה וכן אם הוזה וכו' ע"כ. וכך הוא ג"כ כוונת הר"ב והר"ש ולא חשו לפרש]: *

[ולא לטהרה. עיין במתני' דלקמן]:

לגין של חטאת שנטמאו אחוריו רק אחוריו. ומשכח"ל כגון שנטמאו אחוריו במשקין טמאין. דאז בשאר טהרות נשאר תוכו טהור [כפכ"ה דכלים מ"א ומ"ו]:

נטמא תוכו וה"ה בקודש כך דינו. ורק בתרומה לא [ככלים פכ"ה מ"ט]. ורק משום סיפא נקט חטאת. דהא בקודש מונין ראשון ושני:

וחבירו את חבירו אפי' הן מאה כולן נטמאו ע"י נגיעה זו לחטאת. ונ"ל דקמ"ל דאף בכלים שקבלת טומאתן פחותה מאדם. דהרי באדם יש כמה דברים שיטמאו ידיו [כרפ"ג דידים]. משא"כ כלי לא נטמאו אחוריו רק ע"י משקין טמאין. אפ"ה אמרינן דמתפשטת טומאתו מחבירו לחבירו אפילו עד ק':

הזוג הוא החיצון של הפעמון:

והענבל הוא הפטיש הפנימי המקשקש בהפעמון:

חבור לקבלת טומאה ולהזיי'. והנ"מ בשעה שהן מחוברין [תוספות שבת נת"ב ד"ה מחיים. ורש"י שם]:

כוש של רובן כוש הוא פלך. והוא כעין מקל קטן שטוין עליו. והוא מחובר מג' חלקים. דהיינו המקל הדק שבאמצע שכורכין עליו החוט הנטווה. ובראשו האחד יש צנורא של מתכת וראשו ויו קטנה שטוין עמו. ובראשו השני כפתר מתכת להכביד הפלך בשעת הטווייה. וכל הג' חלקים ביחד נקראים כוש. על שם המקל של עץ שבאמצע. ואולם המקל והכפתר כשהן מפורדין אמקט"ו כלל [ככלים פי"א מ"ו]. ורק כשכולן מחוברים להצנורא. גם המקל מקט"ו. דאף שהוא פשוטי כלי עץ. עכ"פ הו"ל כעץ המשמש את המתכות [ככלים פי"ג מ"ו]. ומלת רובן שבמשנה. היינו גמ'. ור"ל פלך שטווין בו גמי:

לא יזה לא על הכוש הוא המקל שבאמצע:

ולא על הפיקה הוא הכפתר העב שבקצה הא' מהפלך. רק יזה על הצנורא. שהוא עיקר הכלי. דאותן שטוין בהן גמי. רגילין להפרידן זמ"ז. לפיכך גם כשמחוברין כל הג' יחד. אפילו הכי לא מחשבו טפליו חיבור כעיקר הכלי:

ואם הזה מוזה דבדיעבד מחשבו חיבור. ולהכי אפילו בהזה על טפליו נטהר כולו. הא לענין טומאה. מחשבו חיבור בכל גוונא:

של פשתן פלך שטווין בו פשתן:

חבור מדאין רגיל לנתקן זמ"ז:

עור של עריסה עריסה הוא מטה של קטן. ועושין שוליים שלו מעור. רק מדרגיל התינוק לטנף א"ע בעריסתו. ואם היה העור של השוליים מחובר יפה בהעריסה. לא יהיו יכולין לנקות העור יפה. להכי עושין עניבות בשפתות העור סביב. ומלפפין ותולין העניבות ההם בכפתורים קטנים שיש בשפת שולי המטה סביב כדי שיהא נקל לכשיצטרך להסיר העור מהמטה לנקות העור:

שהוא מחובר לפיקו' חבור דרק לעתים רחוקים כשירצה לנקות העריסה יפה מסיר העור ממנו לגמרי. דהיינו במטונף מאוד:

המלבן הן כעין קערות קטנות שמושיבין אותן תחת כרעי המטה. שלא ירקבו רגלי המטה מלחלוח הקרקע [ככלים פי"ג מ"ג וד']. ואותן קערות אינן מקבלין טומאה רק אגב המטה בעודן מחוברין בה. ואע"ג דהמלבנין יש להן ב"ק. וכל שיש לו בית קבול בכל מקום. הר"ז מקבל טומאה [ככלים פי"ז מט"ו]. י"ל דהיינו רק בעשויים לקבל. אבל הנך מלבנין אינן עשויין אלא לסמוך בהן כרעי המטה שלא ירקבו [רמב"ם פ"ב מכלים ה"ד]:

אינו חבור להמטה:

לא לטומאה דבנטמא א' מהן לא נטמא המטה. וכ"כ איפכא. ואע"ג דבשעה שמחובר המלבן להמטה. חשיבא כמטה לקט"ו. היינו רק כשיגע בה טומאה יטמא הוא עצמו. ולא שתטמא א' כשנגע טומאה בחבירו:

ולא לטהרה דבהזה הא' הרי השני נשאר בטומאתו:

כל ידות הכלים הקדוחות שעשה גומא בקצה הבית יד כדי לתחוב שם העוקץ הבולט משפת הכלי כקתא שבסכין שיש נקב בראשו. לתחוב שם העוקץ הארוך שבקצה הסכין. ובעשוי כך אינו רגיל לנתקן זמ"ז:

רבי יוחנן בן נורי אומר אף החרוקות היינו בשהיא אפכא. שהראש שבהבית יד מחודד. ותוחבין אותו להחור שבהכלי. וכיד הקרדום. ורב"א פירש קדוחות וחרוקות איפכא מפי' הנ"ל [וכן מסתבר לפע"ד. דהרי חרוקות. היינו שיש בהבית יד כעין מקדח לתחבו בהגומא שבשפת דופן הכלי]:

והקשה הר"ש מדאמרינן [זבחים עח"ב] דלי מלא מי חטאת שהטבילו. לא מהני לי' טבילה. עד שירבו מי טבילה שבתוכו. על המי חטאת שבתוכו ומוקי לה רבא בדלי שתוכו טהור וגבו טמא. דמדינא הוה סגי בשיטביל רק גבו וכל שפתו סביב. דהרי תוכו טהור ואין צריך טבילה. ואפ"ה גזרו רבנן בשיש בתוכו מי חטאת. שיטבילנו יפה. משום דחיישינן דילמא חיים על המי חטאת שלא יתערב בהן מי המקוה ולא יטביל שפת הכלי כראוי. להכי כיון דרובן ממי טבילה שנתערבו מהן. תו ליכא למיחש למידי. וקשה דלפי משנתנו וכי אפשר כן. הרי בנטמא גב הדלי נטמא תוכו לחטאת. ותי' רבינו דמי חטאת דקאמר התם היינו מים שאינן מקודשין. ואני בעניי שותא דמרנא לא ידענא. דמלבד דבכל מקום משמעות מלת מי חטאת. במים מקודשין מיירי. הרי גם בל"ז קשה הרי לא נטמא תוך הדלי רק לחטאת. ודילמא מיירי התם שרוצה לטבול הדלי לתרומה. ותו גם קו' רבינו בעצמה תורה חתומה נתנה. דלא ידענא מה ק"ל לרבינו. אי דק"ל כיון שנטמא גם תוכו של דלי לחטאת. א"כ הרי נטמאו המי חטאת ואיך יחוס תו עליהן. מה קושיא. דילמא באמת נטמאו. ואפ"ה קאמר התם דילמא חייס עלייהו. דאטו כ"ע דינא גמירי [כגיטין נה"א]. איהו סבר דחטאת ותרומה שוין. דבשניהן בנטמא גבו לא נטמא תוכו. ולהכי יחשוב שהמי חטאת שבתוכו עדיין טהורים. ולהכי יחוס שלא יתערב בהן מי המקוה. תדע דהרי בל"ז ק' למה הצריכו חכמים שירבו המים שבתוך הדלי על המי חטאת. הרי סגי כשיתקנו כשיבואו לתוכו רק מעט ממי המקוה. שאז כבר נפסלו המי חטאת [כלעיל רפ"ט]. ותו לא יחוס עליהן. ואפילו נוקי לה כרבינו הר"ש דמיירי במים שנשאבו לקדשן [ואין האדם הטובל הדלי הוא אותו אדם ששאב המים לקדשן. דאם הוא הוא השואב. הרי גם בלי תערובות מי המקוה. נפסלו המים ששאב. מחמת מלאכת הטבילה שעשה השואב בין שאיבה לקידוש [כפ"ז מ"ד]. עכ"פ ק'. ל"ל שיבואו לתוכן רוב מי המקוה. הרי גם בנתערב בתוכן רק טפה אחת מהן פסולים [כלעיל פ"ו מ"ג ותוספתא דמכלתין פ"ח]. ומדנפסלו המים תו לא יחוס מלהטביל הכלי כראוי. אע"כ כדברינו דחיישינן שיטעה בדין. ויחשוב שמעט מים אינו פוסל בשיתערב במי חטאת. כמו שיטעה ויחשוב שא"צ לטבול השפה של הכלי. א"כ ה"נ חיישינן שיטעה בהדין ויחשוב שהמי חטאת שבדלי זה נשארו בטהרתן. אף שגבו של דלי טמא. להכי תקנו שירבו המי מקוה תוך הדלי יותר ממי החטאת. כדי שידע שאין לו לחוס על מי חטאת אלו. מדכבר נפסלו מכלי שגבו טמא. ועי"ז תו לא יחוס מלהטביל שפת הדלי יפה יפה. אמנם אפשר דקושית רבינו היא דעכ"פ מדנטמאו המי חטאת מהדלי שגבו טמא. א"כ מדנטמא גבו תו לא חזי הדלי למי חטאת. נמצא שהמי חטאת שבתוכו אינן בתוכו לצורך הזייה. וטימאו כל הדלי גם מתוכו. ומה קמ"ל התם שצריך שירבו בתוכו מי מקוה דשמא יחוס על המי חטאת וכדאמרן. הרי אפילו לא יחוס הרי מדנטמא הדלי כולו. טבילה מעליא בעי מגבו ומתוכו אפילו לחולין. מדנטמא מהמי חטאת. וגם רבוי מי מקוה בתוכו לא מהני עד שיתכסה שפת הכלי. אלא צריך שיטבילנו כולו תחת המים. ול"מ היה נ"ל דגם קושיא זו אפשר לתרץ. דאע"ג דגם בדנטמאו המי חטאת טומאה דרבנן. אפ"ה חוזרין ומטמאין באותה נגיעה שנטמאו הן עצמן. להדבר שנוגע בהן שטימאן [כלעיל פ"י סי' ל"ח]. אפ"ה שאני הכא. דהרי הא שהדלי נטמא אחוריו במשקין הוא טומאה דרבנן. וגם הא דנימא דלגבי חטאת נטמא גבה נטמא תוכו. הוא ג"כ מדרבנן. וגם הא דנימא דמי חטאת שנפסלו יטמאו אדם וכלים הוא תו רק מדרבנן ומדאורייתא מי חטאת שנפסלו או שנטמאו פרח טומאה מינייהו [כרכ"מ פט"ו מפרה ה"ד]. והשתא כיון דהוה בהא ג' דרבנן. די לן שנגזר שמי חטאת שנטמאו בכה"ג מכלי שגבו טמא. יטמאו להבא לאדם וכלי גם לתרומה [כלעיל פ"ט מ"ח]. אבל לא שיטמאו להכלי עצמה באותה נגיעה שנטמאו הם מהכלי. ולהכי לא נטמא הדלי לתרומה באותה נגיעה. משום דאומר פנימית הדלי להמי חטאת. מטמאיך [דהיינו גבו של דלי שעל ידו באה הטומאה להמי חטאת] לא טמאני לתרומה. ואתה תטמאני לתרומה. ולהכי תוכו א"צ טבילה לתרומה:

ולכאורה יש לתמוה טובא דהרי אדם הטהור לחטאת שנגע בכלי שאינו טהור לחטאת. דוקא בנגע בו בידו נטמא ולא בנגע בו בשאר גופו [כלעיל פ"י מ"ב סי' ז']. ומינה דכלי הטהור לחטאת שנגע בכלי שאינו טהור לחטאת. הואיל ואין להכלי הטהור לחטאת לא יד ולא רגל. כל שאין בהכלי הטהור לחטאת. מי חטאת גופייהו. נשאר הכלי הטהור לחטאת בטהרתו [ועיין מ"ש בס"ד פ"י סי' י"א]. וא"כ היכי משכחת לן הכא שיטמא חבירו וחבירו לחבירו שכולן טהורים לחטאת. וכ"כ קשה לעיל סי' מ"א דכלי הטהור לחטאת שנטמא אחוריו במשקין נטמא תוכו לחטאת. וכי אפשר זה. הרי בפירוש אמרינן לעיל [פ"י מ"ב סי' י"א] דאדם הטהור לחטאת שנגע אפילו במשקין טמאין. אבל רק בגופו ולא בידיו. נשאר בטהרתו. ומינה דכלי הטהור לחטאת שאין לה לא יד ולא רגל. בנגעו בו משקין טמאין. נשאר בטהרתו. אבל באמת ננפח בידן דב' הקושיות לא קשה מידי. דאי משום קושיא הראשונה מפ"י מ"ב [סי' ז']. י"ל התם דוקא בכלי הטהור לחטאת שנגע בכלי שאינו טהור לחטאת. הרי באמת טהור גמור היה הכלי המגיע. להכי הכלי הנוגע נשאר בטהרתו לחטאת. משא"כ הכא שנגע האזוב או הכלי. הטהורים לחטאת באזוב או בכלי שבאמת טמאים לכל דבר. הרי קי"ל התם [פ"י מ"א] כחכמים דכלי טמא מטמא לאדם הטהור לחטאת. אפילו רק בהסיטו. וכ"ש בנגע בו רק בגופו. וכ"ש דקושיא שנייה לא ק' כלל. דאע"ג דמשקין טמאין אין מטמאין אדם הטהור לחטאת. בנגע בהן רק בגופו. היינו רק משום דבאדם לא גזרו בו חכמים משום גזירת משקין זב וזבה. משום דאדם הטהור מרחיק את עצמו מכל אב הטומאה שלא יטמאו. אבל בכלי שפיר שייך בו הך גזירה. דהרי אפילו לחולין נטמא עכ"פ אחוריו ממשקין הטמאין מה"ט. לפיכך משום מעלה דחטאת. גזרו דבנטמא גבו נטמא תוכו. ולפי האמור, טובא קמ"ל הך בבא. דאע"ג דכל כלי הטהור לחטאת שנגע בכלי הטמא לחטאת נשאר הכלי הטהור לחטאת בטהרתו. אפ"ה הכא שנגע בכלי שטמא לכל מילי. אף שרק גבו טמא לכל מילי. אבל תוכו הוא רק לחטאת טמא. אפ"ה מטמא חביריו הטהורים לחטאת אפילו עד ק'. דאע"ג דמחמישי ואילך טהור לכל מילי. עכ"פ עיקר טומאתו מטמא לכל מילי:

רובן. הוא הגמי היוצא מן המים. והראב"ד ז"ל בהשגות פי"ב דהלכות פרה אדומה כתב כוש של רובן נ"ל של קבלי הספינות והוא מלשון ארבא א"נ חבלי הקשתים מלשון רובה קשת וכל אלה חבלים גסים ע"כ. וה"ר יהוסף ז"ל כתכ ס"א כוש של אבן רובן וכו' ע"כ:

עור של עריסה. חבור הוא לעריסה לטומאה ולטהרה:

המלבן וכו'. כך נראה שצ"ל בפי' ר"ע ז"ל:

קדוחות וחרוקות. מה שפי' ר'יע ז"ל הוא פי' הרמב"ם ז"ל אלא דמשמע שהוא גורס ריב"ן אומר אף החדוקות בדל"ת שלא פירש לשון ויחרקו שן. אבל הר"ש והרא"ש ז"ל פירשו קדוחות מלשון מקדח כשיד הכלי קצר ורוצין להאריכו נוקבין מקל אחד בראש עביו ומכניסין בנקב יד הכלי ויש עושים נקב ביד הכלי ומכניסין בו המקל. וקרוב לזה הוא פי' הערוך:

חרוקות. פירשו בשם הערוך מלשון ויחרקו שן כגון שאותו היד של כלי הוא פרקים. ונכפל לאחוריו ע"כ: