משנה פרה פרק י״א משנה ה׳

כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים. כמו אוכל אוכלין טמאים ושותה משקין טמאים ועוד יתבאר לך שהוא מטמא את הקדש ופוסל את התרומה וכבר בארנו בפתיחת זה הסדר שהוא אינו טעון הערב שמש ולזה לאחר ביאתו מותר בכלן ורוצה לומר לאחר ביאתו במים ואינו חייב על ביאת מקדש לפי שהוא טומאה קלה מדרבנן והפסוק לא אסר ביאת מקדש אלא על מי שנטמא באב הטומאה מדאורייתא כמו שאמר בטומאת אדם או בבהמה טמאה או בכל שרץ טמא:

כל הטעון ביאת מים מד"ס. כתב הר"ב כגון אכל אוכלים טמאים וכו' ששנוין בסוף זבים. אבל כלים הנגמרים בטהרה. ואונן. ומחוסר כפורים. לא. דתנן בהו בפ"ג דחגיגה משנה ב' וג' דצריכין טבילה לקדש. אבל לא לתרומה. הר"ש:

ומותר בחולין. עיין מ"ש במשנה ה' פ"ג דחגיגה:

לאחר ביאתו מותר בכולן. כתב הר"ב ואין צריך הערב שמש. וצריך טעם בדבר. דמצינו טומאות דרבנן דבעו הערב שמש ויש מהן דלא בעו הערב שמש. דאשכחן בפסחים (סוף) פרק האשה דתנן כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר ובעי הזאה ג' וז'. כ"ש הערב שמש. וההיא דכהן השורף את הפרה שהיו כהנים סומכים ידיהם עליו לעשות הכירא לצדוקים שהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית (וזה לפירושו דבסמיכת ידים היו מטמאין אותו כמ"ש במשנה ז' פ"ג). ויש מהן דלא בעו הערב שמש. כי הך דהכא. והא דתנן בפרק חומר בקדש (ד' כ') כלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקדש. ודייקינן בגמרא טבילה אין. הערב שמש לא. (וכתבו הר"ב במשנה ד' פרק ה' דמכילתין) והאונן ומחוסר כפורים צריכין טבילה לקדש (כדתנן נמי בפ' חומר בקדש) ואיכא למידק נמי הכי טבילה אין. הערב שמש לא. הר"ש. ועוד האריך בדברים שבגמ' ומפני שלא נשנו במשנה לא רציתי להאריך בהם שכן דרכי בכל החבור. ובפ"ק דטהרות משנה ג' האריך עוד הר"ש. וכתב על משנה ג' פ"ח דשקלים דסכין שנמצאת בי"ד שוחט בה מיד. דטעמא דודאי הטבילוהו מאתמול דבעי הערב שמש. והקשה דנחוש שמא נטמא בדבר שא"צ הערב שמש. ותירץ דכיון בטומאה דרבנן היא לא חשו לה חכמים. ועוד מסיק שם הר"ש דטומאות הנוהגות אף בחולין אע"פ שהן מדרבנן בעי הערב שמש. משא"כ במעלות בעלמא דלקדש ולתרומה ולא לכל דבר. וההיא דכהן השורף את הפרה. מעלות דפרה שאני משאר מעלות. ולפי זה בגדי ע"ה מדרס לפרושים בעו הערב שמש. אבל בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה. ובגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש. לא בעו הערב שמש:

ואם בא אל המקדש כו' פטור. כתב הר"ב דלא אסרה תורה ביאת מקדש אלא על מי שנטמא באב הטומאה דאורייתא. וכ"כ הרמב"ם. וכיוצא בזה במשנה ג' פ"ה דטהרות. ושם אפרש בס"ד. ומ"ש הר"ב כדכתיב בטומאת אדם או בבהמה וכו'. וכן לשון הרמב"ם בפירושו. אבל בנא"י כתוב בטומאת אדם או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה או בנבלת שרץ טמא:

כל הטעון ביאת מים מד"ס כאותן הנזכרים סוף זבין דהיינו האוכל מאכל ראשון או שני. או שתה משקין טמאין. והבא ראשו ורובו במים שאובין. וטהור שנפלו על ראשו ורובו ג' לוגין מים שאובין. וכלים שנטמאו במשקין. כולן דינן כשני לטומאה [וספר וידים. וטבול יום שנשנו שם גם כן. לא שייכי הכא. דהרי א"צ לטומאתן טבילת כל הגוף מד"ס]. והאי כללא וודאי לאו דוקא. דהרי כלים הנגמרים בטהרה. ואונן. ומחוסר כפורים. לאחר שהביא קרבנותיו. כולהו צריכים טבילה מד"ס. אבל רק לקודש. אבל לא לתרומה [כחגיגה כג"ב]:

לאחר ביאתו מותר בכולן דמשום דכל טבילות אלו מד"ס הן ולכן א"צ הע"ש:

ולתוס' (שבת יג"ב ד"ה וטהור) דרק בטבול יום גזרו הך גזירה. וא"כ בל"ז אסור בקודש ופוסל בתרומה לר"מ (במ"ד) מדהוא טבול יום. ול"ל שבא ראשו ורובו במים שאובין. י"ל דמיירי דאף שאח"כ העריב שמשו אסור בהן עד שיטבול שוב מחדש לביאתו רו"ר בשאובין. ולטבילה שנייה זו אין צריך הערב שמש:

כך כ' הר"ש והרא"ש. ולא זכיתי לידע למה לא הביאו רבותינו גם טומאת עכומ"ז שהן כזבים לכל דבריהם מדברי סופרים (כנדה לד"א). וכ"כ לא הביאו טומאת ע"ה שדינו מד"ס כזב (כחגיגה די"ח ב') (רמב"ם פ"י ממשכב ופי"ג מאהט"ו). ועוד שיירו טובא. כגון גר שמל שצריך הזאה ג' וז' וטבילה. וישראל שמל עכ"פ טבילה צריך (כפסחים צב"א ועיין תוס' שם). וכ"כ בגדי פרושים שהם כמדרס לתרומה וקודש וכו' (כחגיגה יח"ב). וכ"כ היסח הדעת שלא ידע בוודאי שלא נטמא במת. צריך הזאה ג' וז' וטבילה מד"ס [כזבחים צט"א]. ואף הם צריכי טבילה רק מד"ס. אפ"ה מטמאי לקודש ולתרומה ולחולין. אלא אין למדין מן הכללות אפי' כשנאמר בהן חוץ (כעירובין כז"א):

מיהו לרמב"ם (רפ"ט מאהט"ו) רק כל טומאה שעיקרה מדבריהם אין טבילתה צריך הע"ש. ולר"ש (טהרות פ"ח מ"ג) כל טומאה דלא שייך בחולין א"צ בטבילתה הערב שמש. ולכ"ע הטובל מדנטמא בעכומ"ז. או בטומאת ע"ה. וכ"כ טבילת גר אחר שמל (ואפשר גם אחר שטבל ישראל ערל אחר שמל). וכ"כ אחר הטבילה של הכהן השורף הפרה אחר שסמכו ידיהם על ראשו (כלעיל פ"ג מ"ז וח'. ועמ"ש שם בס"ד סי' מ"ב). וכ"כ אחר הטבילה של המסיח דעתו מטהרת גופו. כל אלו הטבילות צריכין ע"ש:

וחכמים אוסרים במעשר הרמב"ם ז"ל מפ' דהאי מעשר היינו מעשר ראשון ועיין בפירושו לפ' שני דטהרות בבא דהראשון והשני השלישי שבקדש כי נראה שהוא טעות ושמא צריך להיות שם מעשר שני במקום מעשר ראשון והוא במה שכתב שם אמנם מעשר ראשון כבר קדם מחלוקת בו בי"א מפרה ע"כ:

לאחר ביאתו מותר בכולן דלא בעי הערב שמש. ואין למדין מכלל זה דאיכא מידי דטעון ביאת מים מד"ס ואינו פוסל את התרומה כגון כלים הנגמרים בטהרה ואונן ומחוסר כפורים דאיתא בפ' חומר בקדש דצריכין טבילה לקדש ולא לתרומה גם יש טומאה דרבנן דבעי הערב שמש כההיא דפסחים ס"פ האשה הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר ובעי שלישי ושביעי וכ"ש דבעי הערב שמש וביומא פ' הוציאו לו גבי ישמעאל בן קמחית שספר עם ההגמון וניתז רוק מפיו על בגדיו ונכנס אחיו ושמש תחתיו וההיא דכהן השורף את הפרה שהיו אחיו הכהנים סומכים את ידיהם עליו לעשות היכרא לצדוקים שהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית ויש לחלק בטומאות דגזרו רבנן אף לחולין בעו הערב שמש אבל היכא דלא גזרו אלא לקדש או לתרומה לא בעו הערב שמש כך פירשו הר"ש והרא"ש ז"ל במתני' וגם לקמן בפ"ק דמסכת טהרות: