משנה פרה פרק י״א משנה ג׳

כבר בארנו פעמים רבות שאוכלין טמאים לא יטמאו משקין או אוכלין אחרים אלא אם יהיו כביצה (לגבורות) [תרנגולת] וכבר בארנו שכל האוכלין טמאין הן לגבי חטאת ואפי' לקדש ולאלה השרשים אם נפל דבלה של תרומה כביצה לתוך מי חטאת נטמאו המים ואפי' היתה תרומה טהורה ומי שיאכלה אחר זה חייב מיתה לפי שהוא יטמא בעת אכילה כאשר נגעה במי נדה כפי מה שהתבאר בראשון מכלים ומי שאכל כזית מתרומה והוא טמא חייב כמו שבארנו בתשיעי מסנהדרין (דף פג.) ועוד בארנו שהטהור לחטאת לא יטמא במי חטאת בעת לוקחו אותם ועוד יתבאר בסוף זבים מי שהביא ראשו ורובו במים שאובין הנה הוא טמא מדרבנן ופוסל את התרומה וידוע הוא שמי חטאת מים שאובין הן ואם הכניס ראשו ורובו לתוך מי חטאת טמא לחטאת מצד מים שאובין ומעת שנטמא לחטאת יטמאוהו מי חטאת אשר נגע בהן וישוב ראשון לטומאה ואין הלכה כר' יוסי:

[אם יש בה כביצה. גם בכאן צ"ע היאך תהיה הדבלה והיא התאנה היבשה כביצה. והיא הרבה קטנה הימנה כמו שרמזתי כבר על זה במי"א פי"ז דכלים. ומיהו י"ל דדבלה היינו כמו שפי' הערוך ערך גרוגרת וז"ל גרוגרת תאנים יבשות מפורדות. דבלה מחברת תאנים קרוין (כן) בין רטובין בין יבשין. ע"כ. וא"כ יהיו שתים ויותר. ועוד ע' בפי"ז דכלים מ"ז]:

והאוכלה חייב מיתה. מכאן הבאתי ראיה לדעת הרמב"ם בפ"ב מה' תרומה שסובר שכל אוכל אדם הנשמר שגידוליו מן הארץ חייב בתרומה מן התורה. דלא כדעת הסוברים דמדאורייתא דוקא דגן ותירוש ויצהר. ומיהו הר"ש פי' דהאי חייב מיתה לאו דוקא. אלא סימנא בעלמא. ונ"מ לתרומה דאורייתא. אי נמי בתרומת ביכורים דז' המינים דאורייתא ע"כ. והתו' פ"ק דר"ה דף י"ב (ד"ה תנא) כתבו עוד דא"נ מכות מרדות ומיתה לקוברו בין רשעים גמורים. וכתבו הר"ש בריש מס' מעשרות:

והאוכלה חייב מיתה. איכא למידק דהרי הדבלה נמי טמאה ובספ"ט דסנהדרין דייק הר"ב לכתוב טמא האוכל תרומה טהורה חייב מיתה. ומשמע הא טמאה אינו חייב מיתה. וכמ"ש שם בס"ד. ומ"ש הר"ש דמתני' דהכא לא סברה הכי.

אין בה כביצה כו' ה"ג בס"א. וכן הוא בנוסחת מהר"ם ז"ל:

דבלה הוא גוש מתאנים יבשים דרוסים יחד בעיגול:

אם יש בה כביצה דאז יש בה כשיעור לטמא המי חטאת [עפי"ב מ"ו]:

בין טמאה בין טהורה בין שהיתה הדבילה טמאה קודם שנפלה לתוך המי חטאת. או שהיתה הדבילה טהורה קודם שנפלה לשם. ואפילו ג"כ לא הוכשרה אז עדיין. אפ"ה כיון שמי חטאת הן אב הטומאה. הרי הכשר וטומאה באין להדבילה כאחד כשנפלה לשם. ואפילו בנפלה לתוכן שלא לרצון [כריש מכשירין ורמב"ם אוכלין פ"ב הי"ז ופ"י ה"ה]. ונטמאה:

המים טמאין דנטמאו מהתרומה. שאפילו היא טהורה. טמאה היא לגבי חטאת [כלעיל פ"י מ"ב וו']:

והאוכלה חייב מיתה דבשעה שנטלו לאכלה. נטמא גופו מדאורייתא ממי חטאת שעלי'. מדנגע בהן שלא לצורך הזייה. [כרמב"ם רפט"ו מפרה]. והרי האוכל תרומה בטומאת הגוף חייב מיתה בידי שמים. וכמו כן באכל קדשים בטומאת הגוף. חייב כרת. רק לא נקט הכא קדשים משום דחיוב כרת שבקדשים אינו רק בקדוש קדושת הגוף. וזה לא שייך בדבילה:

אין בה כביצה דהרי אין בהאוכלין כשיעור לטמא המים:

המים טהורין והאוכלה חייב מיתה דעכ"פ האדם שנגע במי החטאת שעל פני הדבילה. שלא לצורך הזאה נגע. ונטמא טומאת הגוף:

נטמא לכל מילי. ונ"ל דנקט מי חטאת לרבותא. דאע"ג דכל טומאה של הבא בשאובין הוא משום גזירה [כשבת יד"א]. והרי מלתא דל"ש היא שיהא לו מים רבים מחטאת כנוסים כדי לבוא בהן ראשו ורובו. ושיביא בהן ויטמא אותן. והרי כל מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן [כביצה יח"א]. קמ"ל א"נ הא קמ"ל דאע"ג דמי חטאת הם טהורים בתכלית הטהרה. אפ"ה גזרו בהו רבנן שיטמא לאדם שבא לתוכן ראשו ורובו. וגריעי עוד טפי משאר שאובין שעושין להבא לתוכן רק שני מד"ס. אבל זה נעשה ראשון דאורייתא. ואע"ג דמדהן שאובין ועשוהו שני מד"ס. אחר כך הוא חזר וטימא את המים. והרי מדאורייתא מדנטמאו. פרח טומאת מי חטאת מינייהו. ואינן מטמאין תו להנוגע או הנושא אותן רק מד"ס. ולהכי רק כשנגע בהן בידיו נעשה ראשון מד"ס [כלעיל פ"ט מ"ח]. י"ל דזהו רק בשנטמאו המים טומאה דאוריי'. אבל הכא מה שנטמא האדם ומה שחזר האדם וטימא המים. הי' הכל מטומאת שאובין שהיא מד"ס. דמדאורייתא אף גם אחר שבא לתוכן ראשו ורובו. המים טהורים גמורים הן. להכי כל שנגע בהן שלא לצורך הזאה. נעשה ראשון דאורייתא ומטמא גם כלים קודם שפירש. ככל נוגע מי חטאת שאי אפשר לו שלא יסיטן [כרמב"ם פ"ו מאה"ט הי"ג]:

מיהו כל זה להרמב"ם [פ"ב דתרומות]. דס"ל דכל גדולי קרקע שהן מאכל אדם ונשמר. חייב בתרומה מדאורייתא. אבל לאינך פוסקים דס"ל דרק דגן תירוש ויצהר חייבים בתרומה מן התורה. צ"ל דמיירי הכא בבכורים. שדינן כתרומה דאורייתא. א"נ דבאמת אינו חייב רק מכת מרדות. ואפ"ה נקט חייב מיתה. דהיינו לענין לקבר בין רשעים גמורים שחייבים מיתה. א"נ לסימנא בעלמא נקטי' דחייבו מיתה. ונ"מ להיכא דהוה תרומה דאורייתא. כל הנך תירוצים כתב רבינו הר"ש. ולכולהו ק"ל ל"ל לתנא לדחוקי אנפשי' למנקט דבילה. ונצטרך לאוקמה באוקימתא דחיקא כי הנך. וטפי הו"ל למנקט כפשוטה בתרומה. והיינו תרומה דאורייתא. וכגון שנפלה פרוסת לחם תרומה לתוך המי חטאת. ואת"ל דבעי לאשמעינן. דאף שלא הוכשר הדבילה. אפ"ה הכשר וטומאה באין לה כאחד [כלעיל סי' ע"א]. משא"כ פת הרי כבר הוכשר בלישה. ליתא דהרי גם פת אפשר שנילש במי פירות ולא הוכשר בלישה [כרמב"ם פ"א מאוכלין ה"ד]. וגם בל"ז הוה מצי למנקט זיתים שנדבקו יחד כגודל ביצה. אע"כ כרמב"ם הנ"ל. ונקט דבילה לאשמעינן אגב אורחא. דגם תרומת דבילה מדאורייתא. אמנם ק"ל למה חייב מיתה מדנטמא ממי חטאת. ואכלה בטומאת הגוף. הרי כשנפסלו המי חטאת. וכ"ש כשנטמאו. פרח דין מי חטאת מינייהו מדאורייתא [כרכ"מ פט"ו מפרה ה"ב]. והו"ל מדאורייתא רק כשאר משקין טמאין שאינן מטמאין לאדם. וא"כ אין כאן טוה"ג כלל להנוגע או נשאן. ואת"ל כיון דלא נטמאו המי חטאת רק מדנגעו בהדבילה. וזהו רק מדרבנן. וא"כ מדאורייתא המי חטאת הללו טהורים גמורים הם. להכי שפיר מטמאו להנוגען והנושאן שלא לצורך הזאה. עכ"פ ק' הא תינח בשהיתה הדבילה תרומה טהורה. אז היה שפיר טומאת המי חטאת שנגעו בהן רק מעלה בעלמא. אבל הרי גם בדבילה טמאה מיירי משנתנו. וכדקאמר להדיא בין טמאה ובין טהורה. והרי טמאה ודאי טימאה למי חטאת מדאורייתא. ככל אוכלין שמטמאים למשקין מדאורייתא [כרמב"ם רפ"ז מאהט"ו]. והרי כיון שנטמאו. ודאי תו אינן מטמאין להנוגען או נושאן. ואין כאן טוה"ג דאורייתא שיתחייב על ידה מיתה כשאכל התרומה. ואת"ל הרי בל"ז ק' דאפילו כשהאדם טמא טוה"ג. איך יתחייב מיתה כשאכל הדבילה הטמאה. הרי שמואל ס"ל [סנהדרין דפג"א] דאין האוכל תרומה בטוה"ג חייב מיתה רק כשהיא טהורה. אבל כשהיא טמאה. אף שהוא ג"כ טמא טוה"ג פטור. דכתיב ומתו בה כי יחללוה. פרט לזו שמחוללת ועומדת. אע"כ כמהר"י קורקס שהביאו רכ"מ [פי"ד מפרה ה"י] דמה דתני במשנתנו דחייב מיתה לא קאי אאכל תרומה טמאה. ורק אתרומה טהורה קאי. דאע"ג דתרומה טהורה נמי טימאה להמים [כפ"י מ"ו]. והמים חזרו וטימאו להתרומה. הרי מה שטימאה הדבילה להמים והמים חזרו וטימאו להדבילה. כל זה הוא מצד מעלה. דמדאורייתא לא נטמאו המים מהדבילה הטהורה. ואין כאן טומאה כלל. והדבילה נשארת בטהרתה. וא"כ גם קושיא קמא הנ"ל מתורצת דכיון דלא קאי חיוב מיתה דמשנתנו רק אאכל תרומה טהורה. א"כ בכה"ג לא נטמאו המים מדאורייתא. ונמצא האדם שנגען או נשאן שלא לצורך. נטמא ודאי טומאת הגוף מדאורייתא [כרמב"ם רפט"ו מפרה]. וכשאכל אח"כ תרומה שג"כ טהורה מדאורייתא שפיר חייב מיתה. עכ"פ ק' קושית הגאון הגדול מהו' עקיבא זצוק"ל. שהקשה הקשה כברזל. הרי מי חטאת הן אב הטומאה. וא"כ אף דנימא שחיוב מיתה קאי בשהיתה טהורה. עכ"פ כשנפלה הדבילה לתוכן. מיד נטמאה מהמי חטאת מדאורייתא והאיך יתחייב מיתה כשאכלה. הרי מחוללת ועומדת היא. ולא הביא תירוץ לקושיא זו. ולפע"ד נראה דאע"ג דוודאי מי חטאת מטמאין לאוכלין שנגעו בהן. וכדמוכח מלעיל [פ"ט מ"ה]. וגם לכ"ע לא גריעי מי חטאת משאר משקין טמאין דבין להטמא או להתטמא סגי כשהן כ"ש (כרמב"ם פ"ד מאוכלין ה"ב). וכ"ש מי חטאת שמטמאין אף כשאין בהן כדי הזייה (כרפ"ק דכלים). עכ"פ זה דוקא בשלא נשמרו האוכלין בטהרת חטאת לשם חטאת כדי שיאכלום השואבין והמקדשין והמזין בשעת עסקן במי החטאת. אבל כשנשמרו בטהרת חטאת לצורך העוסקים בהן. לא גריעי מהאדם הטהור לחטאת שנגע או נשא מי חטאת. לצורך הזאה דלא נטמא. כמו כן הדבילה זו כשנגעה בהמי חטאת לא נטמא (כלעיל פ"ז מ"ט). וראיה ברורה לדברי מלקמן סי' ל"ז יע"ש. ואל תתמה. דהרי גם בגדי המזה לא נטמאו בשעה שנוגע או נושא מי חטאת לצורך הזאה. על כרחך מדהבגדים ג"כ הן לצורך המזה. להכי כמזה עצמו דמי ולא מקבל טומאה מהמי חטאת. ה"נ בהאוכלין כשהן לצורך המזה. כמזה עצמו דמי ואינו מקבל טומאה מהמי חטאת. וכ"ש לפמ"ש לעיל (פ"י ל"ג) בשם הרמב"ם. דהטהור לחטאת אף שנגע בהמים שלא לצורך הזאה לא נטמא. א"כ מאכל שנשמר בטהרת חטאת אינו מקבל טומאה מהמי חטאת מדאורייתא. אבל מדנגעה הדבילה בהמי חטאת שלא לצורך הזאה לא עדיפי מאדם כה"ג בנגען שלא לצורך הזאה שנטמא עכ"פ מדרבנן. וחוזרים ומטמאים שפיר שוב להמי חטאת באותה נגיעה. דאע"ג דאדם שנטמא מהמי חטאת אינו חוזר ומטמא אותם (כהר"ב פ"י מ"ו. ועיין תוס' ישנים יומא די"ד ד"ה דאי שכתבו להיפך). שאני הכא. דמדנפלה לשם נפסלה בהיסח הדעת מדרבנן. דלא עדיפי מתרומה שנזרעה דנפסלה מה"ט (כפסחים לד"א). אמנם ק"ל הרי המי חטאת טהורים מדאורייתא קודם שנגע בהן האדם. ושפיר נטמא האדם בטוה"ג מדאורייתא. כשנגע בהמי חטאת שעל פני הדבילה כשנטלה. והרי באותה שעה ודאי טימא להדבילה מדאורייתא. והדרא קושיא לדוכתה. דאמאי חייב מיתה. הרי מחוללת ועומדת היא. ואי"ל כעין תירוץ רבעתוס' על קושיא אחריתא (חולין דקא"א ד"ה בנטמא) דמיירי שתחבה לו חבירו בבית הבליעה. ליתא. דא"כ היכי נטמא האוכלה טומאת הגוף. ותו אפילו היה האוכלה בל"ז טמא טומאת הגוף. עכ"פ הרי חבירו בעצמו נטמא כשנגע במי החטאת שעל פני הדבילה. וחזר וטימא להדבילה טומאה דאורייתא. וגם אין לדחוק ולומר דהכא מיירי שהאוכלה בעצמו תחבה בקינסא. והכניסו לתוך בית הבליעה שלו. ונשארת התרומה בטהרתה. ואעפ"כ נטמא האוכלה טומאת הגוף. דמיירי שהיה על פני הדבילה מים כשיעור הזאה. שנטמא האדם כשנשאה בקינסא. ואעפ"כ נשארת הדבילה בטהרתה. דהנושא מי חטאת מותר לישא תרומה (כלעיל פ"ו מ"ו). ולא נטמאת הדבילה רק ממי החטאת שנטמאה מהדבילה מד"ס. כל זהו דוחק גדול לאוקמה סתמא דמשנתנו בהכי. מלבד דנטלה ואכלה דקאמר תנא. משמע דנטלה להדיא. וגם דוחק לומר דכיון דרבי' דשמואל אשכחן לי' דפליג אשמואל דקאמר פרט לזו שמחוללת ועומדת (כחולין קיג"ב). א"כ י"ל דמשנתנו אתיא כרבי' דשמואל. וזהו כעין תי' הר"ש הכא. ליתא דא"כ ק' הלכתא אהלכתא. דהרי קיי"ל כסתם משנתנו (כרמב"ם ספי"ד מפרה). והרי קיי"ל נמי כהך דשמואל. דבאכל תרומה טמאה. והאוכל טמא טומאת הגוף פטור (כרמב"ם רפ"ז מתרומות). ומ"ש רש"י יבמות (ד"צ ע"א). דבין באכל בטומאת הגוף תרומה טהורה או טמאה קאי עלה במיתה. נ"ל דר"ל באיסור מיתה. וכן באמת פסק הרמב"ם הנ"ל דעכ"פ אסורה לו. והיינו על כרחך כטעמו של רש"י. מדלא חילק הכתוב בין טמאה לטהורה. אלא נראה לי לתרץ קושייתינו הנ"ל. דלבתר מה דמוכח (בחולין קיג"ב). דטעמי' דשמואל משום דאין איסור טומאת הגוף חל על איסור טומאת תרומה. וכך כתבו נמי רבותינו בעלי תוספות (סנהדרין דפג"ב ד"ה פרט). א"כ הכא שטומאת הגוף וטומאת הדבילה באין כאחת. דהיינו בשעה שנגע בהדבילה שהמי חטאת על פני'. והרי באיסור בת אחת כ"ע ס"ל דשניהן חלין. ושפיר חייב מיתה. ולא עוד אלא שיש לומר נמי שאיסור טומאת הגוף קדים לאיסור טומאת הדבילה. דהרי המי חטאת הם על פני הדבילה. ונמצא שבאותה רגע שאוחז הדבילה. קדים נגע במי חטאת שעל פניה. וזהו כעין תירוץ ע"ר אאמ"ו הגזצוק"ל. שהבאתי דבריו הקדושים במהדורא קמא. א"נ נ"ל תירוץ מרווח יותר די"ל דהא דקאמר הכא שהדבילה טהורה. היינו שלא הוכשרה קודם שנפלה למי החטאת. וכדאשכחן טובא במסכת מכשירין. דלשון טהור היינו שלא הוכשר. וא"כ אף שנפלה השתא לתוך המי חטאת. עכ"פ הרי נפילה זו שלא לרצון היה. ואינו מכשיר. ואע"ג דכל משקה טמא מכשיר ומטמא כאחת. אף כשנפל שלא לרצון [כרפ"א דמכשירין]. וכן משמע לכאורה מהרמב"ם [פ"ב מאוכלין הי"ג]. י"ל הרי כבר כ' רבינו הגאון רב"א זצוק"ל [רפ"ק דמכשירין] דזהו רק כשהמשקה אהט"ו מצ"ע. וכמו שהבאתי דברי קדשו שם בבועז סי' ג'. ונ"ל ראיה לדבריו. דהרי לא מני בפ"ו דמכשירין מ"ו. רק זובו ורוקו וכו'. שכולן הן אהט"ו מצ"ע. וכן הרמב"ם [פ"י מאוכלין ה"ה] לא מני אלא אלו. משא"כ במי חטאת שאינן אב רק מדקדש באפר חטאת. דינן כמשקה שנטמא מחמת שנגעו בטומאה. ואינן מטמאין ומכשירין כאחת ושלא לרצון. א"נ יש לומר דהא דמשקין טמאין מכשירין ומטמאים כאחת אפילו בנפלה שלא לרצון. זהו מדרבנן. ומדעכ"פ נטמאת מדרבנן. מטמאה שפיר להמים. ואעפ"כ מדאורייתא אין תרומה זו מחוללת ועומדת. וברוך ד' צורי המלמד ידי לקרב ואצבעותי למלחמת ד' בזכות אבותי הקדושים זצוק"ל:

וגם הכא צ"ל כחד מהנך תירוצים שהבאנו בהדיבור הסמוך. מיהו במשניות שבגמרא. לא גרס לכולה הך בבא דאין בה כביצה. וע"כ משום דמרישא שמעינן לכולה. ולהספרים דל"ג הכא חייב מיתה. נ"ל דה"ט דא"כ הי' צריך לפרש דאכל ממנה כזית ודו"ק:

וקצת מזה כבר כתב ע"ר אאמ"ו הגזצוק"ל. כמו שהבאתי דבריו הקדושים במהדורא קמא בס"ד. אולם בכל זה לא נתיישב רק למה נקט תנא שכא לתוך שאובי מי חטאת דוקא. די"ל דזהו לאשמעינן רבותא דאפילו מי חטאת שטהורים מאד. אפ"ה מטמאי כשאר שאובין. אבל עדיין ק' למה נקט תנא שהיה האדם טהור לחטאת. מה לי טהור לחטאת או טהור לשאר מילי. הרי בין כך ובין כך נטמא מהשאובים. ותו דל"ל למנקט שבא לתוכן רו"ר. שהוא רק טומאה דרבנן. הרי מיד שנגע בהן רגלו נטמא טומאה דאורייתא מדנגע מי חטאת שלא לצורך הזאה. ואת"ל הרי קיימא לן דטהור שנגע במי חטאת שלא לצורך הזאה. אע"ג שנטמא הוא עצמו. אפ"ה אינו מטמא למי החטאת באותה נגיעה [כהר"ב והר"ש פ"י מ"ו]. וא"כ אי הוה נקט טהור שנגע בהמי חטאת סד"א דוקא בנגע. שנשארו המים בטהרתן. וכדאמרן. אז נטמא הנוגע מהמי חטאת ונעשה ראשון דאורייתא. אבל בבא לתוכן ראשו ורובו שנטמא גופו מדהן שאובין. חוזר ומטמאן. דהרי טומאתו מהן אינו מדהן מי חטאת כשרין. רק מדהן שאובין. ולהכי שפיר חוזר ומטמא להמי חטאת. ולפיכך כיון שנטמאו המי חטאת סד"א דבכה"ג אין עושין להאדם הבא לתוכן ראשון. קמ"ל דכיון דמיד שנגע בהו ראש רגלו נעשה ראשון דאורייתא. דהרי אז המים טהורין היו. להכי אף שאח"כ כשבא לתוכן רו"ר נטמאו המים. שוב אין טומאת ראשון דאוריי' פורחת מגופו. ובהא יתורץ גם קו' השנויי'. דמה"ט נקט נמי הטהור בחטאת. מדבעי לאשמעינן רבותא. דאע"ג דמדהוא טהור לחטאת. אמ"ט להמים בנגיעתו [וכמ"ש לעיל בשם הרמב"ם]. אפ"ה בבא לתוכן רו"ר טימאן. ואעפ"כ נעשה האדם אהט"ו בשעה שהסיטן. אבל כל זה ליתא. דהרי נגיעתו בהן שלא לצורך הזאה היה וקודם שבא רו"ר. כבר נגע בהן ונטמא טומאה דאורייתא. והיכי ס"ד שתפקע ממנו הטומאה אח"כ כשיבוא לתוכן רו"ר ויטמא המים. וא"כ זו פשיטא ומה קמ"ל. והר"ב ז"ל כאן נשמר מזה. והביא דעת הרמב"ם שהזכרנו דבריו בפנים [סי' ל"ג] דהטהור לחטאת אינו נטמא כשנגע או נשא מי חטאת. ולפי דבריו הללו יש לומר דשפיר נקט הכא הטהור לחטאת לרבותא. דאף דכשהוא טהור לחטאת לא נטמא הוא כשנגע בהמי חטאת. אפ"ה כשאחר נגיעתו בא לתוכן ראשו ורובו, נטמא. וכ"ש מי שאינו טהור לחטאת. הרי מיד שנגע בהן נטמא וא"צ שיבוא לתוכן רו"ר. אבל הרי כבר הוכחנו לעיל (סי' י"א). דהרמב"ם חזר בו מזה בחיבורו. וס"ל באמת דאפילו היה טהור לחטאת ממש. כל שנגען או נשאן שלא לצורך הזאה נטמא. וא"כ ק' שפיר הכא למה צריך שיבוא לתוכן רו"ר ויטמא גם טומאה דרבנן. הרי כבר טמא ועומד הוא מטומאה דאורייתא משעה שנגע בהן ראש רגלו. ופשיטא טפי מביעא בכותח שאין טומאה זו פורחת ממנו אח"כ כשבא לתוכן רו"ר ונטמאו המים. ואם גם נתיגע לפשר דברי הרמב"ם שבפירושו במשניות עם דבריו שבחיבורו. ונאמר שמה שכתב רבינו בפירושו בכלל הז' סוף פ"י דמכילתין. דהטהור לחטאת אינו נטמא ממי חטאת היינו בנגען או נשאן לצורך הזאה. אבל היכי נדחק נמי לומר דמשנתנו דמשמע מינה שלא נטמא מנגיעת המי חטאת. נמי מיירי שבא לתוכן רו"ר לצורך הזאה. זהו הדבר שאין הדעת סובלתו כלל. וגם בל"ז קשה למה נקט שבא לתוכן ראשו ורובו. שהוא דבר שאינו מצוי. טפי הוה לי' למנקט שנפלו עליו ג' לוגין מי חטאת. שפשוט ג"כ שנטמא מהן כאילו הן שאר שאובין [סוף זבים]. והרי זה אפשר ומצוי טפי. ואת"ל לפמ"ש תוס' [שבת דיג"ב ד"ה וטהור] דדוקא טבו"י שבא רו"ר לשאובין נטמא. אבל בשנפלו ג' לוגין אפי' על טהור נטמא. א"כ י"ל דשפיר נקט שבא לתוכן רו"ר לרבותא. דאילו שנפלו עליו ג"ל פשיטא שנטמא. אלא אפילו בא לתוכן רו"ר. והרי טהור גמור הי'. דבכה"ג בשאר שאובין היה טהור. אפ"ה במי חטאת שהן בל"ז אהט"ו. גזרו בהו רבנן דאפילו טהור גמור שבא לתוכן רו"ר יטמא. אבל הרי הרמב"ם (רפ"ט מאהט"ו) פסק דלא כרבעתו"ס. אלא דגם טהור גמור שבא רו"ר בשאובין נטמא. ותו דגם לרבעתו"ס בעצמן לא יתיישב. דבאמת גם טבול יום מקרי טהור לחטאת. מדכתיב והזה הטהור על הטמא [כיבמות דע"ג. ועמ"ש בס"ד לעיל פ"ג מ"ז]. וא"כ גם הוא בשבא ראשו ורובו בשאר שאובין הי' נטמא. כמו במי שנפלו עליו הג' לוגין. וטפי הו"ל למנקט שנפלו עליו ג' לוגין דמצוי טפי. ומה רבותא יש בשבא לתוכן טפי ממי שנפלו עליו. ואפשר דטהור לחטאת דנקט תנא. לרבותא דטומאת המים נקטי' (ולא לרבותא דטומאת האדם כפי מ"ש לעיל). דלא מיבעיא בטמא לחטאת. הרי מיד שנגע טימא המים. אלא אפילו הטהור לחטאת. אע"ג שבתחלת נגיעתו נטמא הוא מהמים מדנגע בהן שלא לצורך הזאה וכמש"ל. עכ"פ לא חזר וטימא המים באותה נגיעה. דכיון דכל טומאתו היא מחמת שנגע במי חטאת טהורין. איך יחזור ויטמא אותן בטומאתו שבא מכח מי חטאת טהורים. ולא שייך בכה"ג לומר שיאמרו המי חטאת להאדם הנטמא מטמאיך לא טמאני ואתה תטמאני (כלעיל פ"ח מ"ב). דהכא שאני שכל הטומאה שנטמא בה האדם. מכח עצמות המי חטאת שהיו טהורים בא. דאילו היו טמאים. היו מדאורייתא הטומאה פורחת מהן (כרכ"מ פט"ו ה"ב מפרה). וא"כ לא טימא המים בתחלת נגיעתו בהן. ואפ"ה כשחזר ובא לתוכן רו"ר. הרי זאת הטומאה לא נגרם לו מחמת שהן מי חטאת רק מחמת שהן שאובין. אע"ג שכבר טמא היה טומאה דאורייתא. ואיך טומאה קלה חלה על טומאה חמורה. אפ"ה כיון שזאת הטומאה השנייה הוא ממין טומאה שחל ג"כ על מי חטאת. חלה ג"כ השתא על האדם שבא לתוכן. ותו הרי מיד שנגע בהן ראש רגלו נטמא והיה צריך ביאת מים מן התורה. ולפיכך כשחזר ובא לתוכן ראשו ורובו טימא למי החטאת כלקמן (מ"ו). ואי"ל כיון שלא מש גופו מהמים מתחלת נגיעתו בהן עד סוף שבא ראשו ורובו לתוכן. כנגיעה אחת חשיבא. והו"ל כאילו נגע במים ולא מש ידו מהם זמן ארוך. אפ"ה המים נשארו בטהרתן. שאני ושאני. דטומאה ראשונה משום נגיעה היא. ושנייה מביאת רו"ר לתוכן. והו"ל שפיר כאילו נגע וחזר ונגע בהן שוודאי טימאן (ודו"ק). אבל אם היה טמא לחטאת הרי גם קודם נגיעה היה צריך טבילה עכ"פ מד"ס. ומיד בנגיעתו בהן הי' מטמא המים. ולא היה צריך לומר שבא לתוכן רו"ר. וא"כ מה"ט לא הוה מצי למנקט שנפלו על הטהור לחטאת ג' לוגין מי חטאת. ושנטמא וטימא להמים. דהרי בכה"ג הנגיעה במי חטאת ונפילתן עליו באין כאחת. ובכה"ג לא נטמאו המים. דהטומאה חמורה לא הניחה להטומאה קלה שתחול. וכחדא נגיעה אריכא חשיבא. ולא נטמאו המים (ודו"ק). אולם אם שבכל זה הדין דין אמת וכדמוכח נמי מלעיל (פ"י מ"ו) כשנגע שניהן בשתי ידיו. דדוקא מדנגע בקנקן התרומה והקודש טימא להמי חטאת ולא מכח שנגע בהמי חטאת שלא לצורך הזאה. שנטמא וחזר וטימא להמי חטאת. אע"כ דכל טומאה שבא מכח מי חטאת טהורים. לא אלים לחזור ולטמא המים עצמן. אפ"ה דחיקא לן מילתא טובא לומר דמשנתנו אתא לאשמעינן טומאת המים. והרי במשנתנו לא נזכר כלל דין המים רק דין האדם שבא לתוכן. והרי בו אין חילוק בין שהיה טהור להן או טמא להן. או בין שנטמא מנגיעת המי חטאת או מחמת ביאת ראשו ורובו בהן. בין כך וכך נטמא האדם. ואדרבה טומאה שע"י נגיעת מי חטאת דאורייתא היא. וא"כ יד קרת השמיעני תנא שנטמא מדבא לתוכן רו"ר. ואעפ"כ אין לנו מקום מפלט להבין משנתנו הקדושה. רק בשנאמר שרצה התנא להשמיענו שגם המים טמאים ואע"ג שאין זכרון לדין המים במשנתנו. אפ"ה ע"כ צ"ל שסמך התנא א"ע במ"ש שנטמא. דהיינו שניתוסף להאדם טומאה יתירה ע"י ביאת רו"ר בשאובין. א"כ ממילא נטמאו על ידו גם המי חטאת. דאל"כ מה הוספה יש בטומאה השנייה מטומאה דאורייתא שכבר היה עליו תחלה. וכן כתבו הרא"ש והר"ב כדבר פשוט שהמים נטמאו. ואפשר דנטמאו גרסי' בסוף המשנה:

והאוכלה חייב מיתה. ואע"ג דדבילה טמאה היא ואמרינן בפ' כל הבשר אמר שמואל משום ר' אליעזר פרט לזו שמחוללת ועומדת הך מתני' דלא כוותיה ומתני' לאו דוקא שיהא חייב מיתה על תרומת דבילה דמעשר פירות דרבנן אלא לסימנא בעלמא נקטיה שאם היתה תרומת דגן תירוש ויצהר חייב מיתה א'ינ בתרומת בכורים דשבעת המינים דאורייתא הר"ש ותוס' ז"ל שם ובר"פ מעשר בהמה כתבוהו ג"כ. ועוד כתבו שם האוכלה במיתה לאו דוקא אלא איסור חמיר דרבנן כעין איסור מיתה ונ"מ לאלקוייה טפי משאר מלקיות או לקברו בין רשעים גמורים א"נ לסימנא וכו' וכן פי' ג"כ הר"ש ז"ל רפ"ק דמעשרות. ועיין במ"ש שם בשם ה"ר שלמה שיריליו ז"ל. וי"ס שכתוב בהן עיד חלוקה אחרת במתני' וזו היא אין בה כביצה המים טהורים והאוכלה חייב מיתה ר' יוסי אומר וכו' וכתב הר"א אשכנזי ז"ל צ"ע למה לא פליג ר' יוסי לעיל פרק עשירי סי' י' ע"כ. ואפשר לומר דהה"נ דבמחלוקת שנויה. ור"ש קאי בשיטת ר' יוסי דהכי תנינן בתוספתא ר' יוסי ור"ש אומרים אין הטהור לתרומה מטמא את מי חטאת ועיין במ"ש כסף משנה בשם הר"י קורקוס ז"ל שם בפי"ד:

שהכניס ראשו ורובו לתוך מי חטאת נטמא. משמע לי דהרא"ש ז"ל לא הוה גריס לתוך מי חטאת שכתב וקמ"ל דאם הכניס ראשו ורובו למים שאובין דעלמא נטמא וטימא את מי חטאת ע"כ: