משנה פרה פרק י׳ משנה א׳

כבר ידעת שאין כל אדם טהור או כל כלי טהור באמת הוא טהור לגבי חטאת אבל עד שיטהר לחטאת כמו שהתבאר בשני מחגיגה (דף יח:) ושם אמרו יוחנן בן גודגדא היה אוכל בטהרת הקדש כל ימיו והיתה מטפחתו מדרס לחטאת ר"ל לגבי חטאת כמו מדרס הזב בשוה ואף ע"פ שהיתה בתכלית הטהרה והבן זה העיקר וג"כ שהכלי שהוא טמא באמת או במדרס או במת אם הגיע אליו תנועה מפני האדם ולא תנועת היסט אבל תנועה יותר חלושה ממנו כמו שנבאר בזאת ההלכה הנה זה האדם נטמא וזאת היא טומאת מדף והיא טומאה קלה מדרבנן ובראש מסכ' נדה (דף ד:) אמרו בטומאת מדף דרבנן דכתיב קול עלה נדף ר"ל תנועה חלושה הנה זה חלק אחד מחלקי טומאת מדף ונשאר חלק אחר והוא כל מה שיגיע על הזב מלמעלה מן הכלים ואפילו היה בינו ובינם מכסים רבים מאד הנה זה הכלי העליון יטמא והוא יקרא מדף לפי שהוא כלי הגיע אליו תנועה חלושה מן הזב אך זה הכלי יטמא טומאה קלה ר"ל שלא יטמא אדם וכלים כמו המשכב אמנם יטמא אוכלים ומשקין לבד וזה המדף הוא ולד הטומאה לא אב הטומאה כפי העקרים אשר הקדמנו בפתיחת זה הסדר ועוד נבאר דין מדף בעקריו והוראותיו ומופתיו מן הפסוקים בפ' אחרון מזבחים וכבר קדם לך בכלים (פ"א) זכרון הכלים אשר יטמאו במדרס ואחר מניתי לך אלו העקרים שים שכלך להבין זאת ההלכה אמר שכל כלי אפשר בו שיטמא במדרס וזה כשיהיה ראוי למשכב או למושב כפי מה שהתבאר בכלים ואין הבדל בין היותו טמא או היותו טהור כל עוד שהגיע זה אשר הוא טהור לחטאת בזה הכלי תנועת מדף הנה נטמא לפי שכל מה שיאות למדרס לגבי חטאת מדרס הזב נחשבהו לא לענין נוגע או נושא אלא לענין טומאת מדף לפי שאנחנו נשימהו במדרגת המדרס האמתי: ואדם כיוצא בו. ר"ל כל האדם מן האדם ואף על פי שיהיה טהור הנה הוא כמו זה הכלי הראוי למדרס אשר אמרנו שהוא יטמא טהור לחטאת אפי' במדף ואמנם במגע לא דבר בו ואם היה זה הכלי ראוי לטמא טמא מת ואינו ראוי למדרס א"ר יהושע שהוא כמו הראוי למדרס וכל עוד שהגיע אליו ממנו תטעה נטמא זה המניע ואפי' היה הכלי המונע טהור ר' אליעזר אימר אפי' היה הכלי המונע טמא מת מניעו אינו נטמא לחטאת לפי שלא נעשה זה זולת הדבר אשר הוא ראוי למדרס וחכמים יאמרו אם ידענו שהוא טמא טומאת מת לא זולתו מן הטומאה אז יהיה מדף לחטאת ושמע המשל הנזכר דתוספתא אשר יתבאר לך ממנו טומאת מדף ומחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע וחכמים והוא שאם סגר פתח מן הפתחים ומפתח תלוי בזה הפתח ויניע המפתח בעת סגירת הדלת א"ר אליעזר שאפי' היה המפתח טמא טומאת מת הנה אשר סגר הבית טהור לחטאת ר"ל למלאות ולקדש ולהזאה כמו שהיה בתחלה ור' יהושע אומר שאפי' היה המפתח טהור הנה זה האיש טמא למלאות ובתוספתא אמרו מעשה בר' ישמעאל שהיה מהלך אחר ר' יהושע אמר לו טהור לחטאת שהסיט את המפתח הטהור של תרומה מהו טמא או טהור אמר לו טמא. וחכ"א שאם היה המפתח טמא מת אז יהיה סוגר הדלת טמא לחטאת ואם היה טהור סוגר הדלת טהור לחטאת ולמה שבא לשון המשנה ואמר בטמא מדף ובטהור אינו מדף והיה קם בלבול אם יהיה זה הכלי טמא באי זו טומאה היתה שהוא יטמא במדף הוצרכה התוספתא לביאור סברת חכמים ואמרה הטמא שנטמא טמא מת ולא טמא מדף ר"ל שזה הכלי כבר נטמא במת לא שיהיה הכלי עצמו נטמא טומאת מדף כמו שזכרנו ר"ל שהוא יהיה וולד הטומאה והלכה כחכמים:

רא"א אינו מדף. להיות המדרס האמתי מטמא בהיסט. אמנם טמא מת האמתי אין מטמא במשא ולא בהיסט ולזה ג"כ אינו מטמא טהור לחטא' אם מניעו. הרמב"ם בנא"י. ומ"ש הר"ב ואם הסיטן דבהיסט פליגי ולא במגעו כמ"ש הר"ש וע' במשנה דלקמן:

ר' יהושע אומר מדף. ע' בפי' הר"ב בס"פ:

כל הראוי ליטמא מדרס ר"ל כל כלי טהור שאפשר שיתטמא במדרס הזב. דהיינו שמיוחד למשכב. מושב. או מרכב. שאין אומרים להזב שמדריסו עמוד ונעשה מלאכתנו:

בין טמא בין טהור ר"ל אפילו אם הכלי טהור גמור אפילו לקודש. אפ"ה אם אדם הטהור לחטאת הסיט או נשא כלים הללו. וכ"ש כשנגען. נטמא לכל ענייני חטאת ומימיו מד"ס. כל שלא שמר הכלי בפירוש לשם חטאת דחיישינן שמא הדריס הזב כלים הללו ולאו אדעתי'. ומפני שטומאה זו מד"ס היא. להכי נקראת מדף. ר"ל טומאה קלה. לשון עלה נדף [כנדה דד"ב]:

ואדם כיוצא בו ר"ל וכן כל אדם. אפילו הוא טהור גמור. כל שלא נשמר בפירוש לשם חטאת. דינו כמשכב זב הנ"ל. לטמא במגע ובמשא והיסט לאדם הטהור לחטאת. כאילו נגע נשא הסיט הטהור לחטאת זב גמור. וה"ה בנגע נשא הסיט רוקו או מימי רגליו של הטהור. נטמא כאילו היו מזב גמור. וכן מפורש בתוספתא [פ"ט]:

כל הראוי ליטמא טמא מת ר"ל אבל שאר כלי שראוי רק לקבל טומאה ממת ולא ממדרס. והיינו מדאינו כלי המיוחד למדרס. ואומרים להזב שיושב או שוכב עליו עמוד ונעשה מלאכתנו:

בין טמא בין טהור אע"ג דרישא במיוחד למדרס. נמי איירי בין בטהור ובין בטמא. תני רק הכא כן. משום דרק הכא מחלקי רבנן בסיפא בין בשהי' טהור או טמא:

ר"א אומר אינו מדף דכל שלא נגעו. רק נשאו או הסיטו אדם הטהור לחטאת נשאר בטהרתו לחטאת:

רבי יהושע אומר מדף דגזר בי' אטו כלי הראוי למדרס. דמצד מעלת החטאת גזרינן בי' אפילו גזירה לגזירה. וחכמים ס"ל אם כבר נטמא הכלי בטומאת מת. דהו"ל הכלי אב הטומאה מחליף שפיר במדרס שהוא נמי אב הטומאה. להכי בענין חטאת מטמא במשא והיסט:

והטהור אינו מדף דכשהסיטו או נשאו אדם הטהור לחטאת נשאר בטהרתו. כל שלא נגע בהכלי אף שלא נשמר הכלי בטהרת חטאת רק לטהרת תרומה וקודש. מיהו אם נגע בידו בכלי זה הטהור. ואפילו טהור לקודש היה. נטמא לחטאת:

והר"ש והר"ב נושא כליו. כתבו דמיירי בכלי הטהור לתרומה. משמע אבל הטהור לקודש לא. ואחמכ"ר הרי משנה שלימה שנינו [חגיגה פ"ב מ"ו] דבגדי אוכלי קודש מדרס לחטאת. ומנ"ל לחלק בין בגדי אוכלי קודש דחיישינן שישבה עליהן אשתו נדה לכר וכסת של קודש שאין מצויין בבית החול:

ונ"ל דאצ"ל שכבת זרעו דמטמא בהיסט. דבש"ז אין הטעם דמטמא בהיסט מדבא מאדם שאינו טהור לחטאת. רק מדהוא עצמו אה"ט. ומשתמע טפי מסיפא. דקתני דכלי שנטמא במת. דמטמא לחטאת כמדרס. וכן הרמב"ם [פ"ג מפרה ה"ח]. כלל ש"ז בהדי דיני טמא מת. ולא שם בהלכה ז'. בהדי אדם שאינו טהור לחטאת. אמנם גם כאן כתבו הר"ש והר"ב דמיירי רק באדם הטהור. לתרומה דוקא. אבל סתמא דמשנתנו דמדמה אדם לכלים לא משמע כן. דהרי כבר הוכחנו בכלי. דאפילו טהור לקודש מדף הוא לחטאת. ואף לבתר מ"ש תוס' [חולין לה"ב ונדה לד"א] דרק בבגדי ע"ה גזרו שידונו כשל זב לענין חולין טהורים. משא"כ בגוף ע"ה עצמו לא גזרו שיהיה כזב לטמא במשא. מדהו"ל גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו. מדרוב הפועלים ונושאי משא ע"ה היו. ואפ"ה גזרו במגעו מדיכולין ליזהר שלא יגע בטהרות בלי הפסק דבר. וגם רתוי"ט [ספ"ב דחגיגה] קבע בה מסמרות. שכ' דמדנקט תנא בגדי ע"ה מדרס לפרושים. משמע דוקא בגדיו. הא הע"ה לא. וא"כ מה דתני נמי התם בגדי אוכלי תרומה וכו'. בגדי אוכלי קודש מדרס לחטאת. נמי נידק לה הכי. דהא האדם האוכל קודש גופי' אינו כזב. ואפ"ה לפע"ד אין בכל זה בכדי להכריע. דנימא דאוכלי קודש גופייהו לא יהיו כזבים. משום דק' מכדי דכל עיקר טעמא דלא גזרינן בגוף ע"ה שיהיה דינו כזב. היינו רק מדאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו. א"כ מה אהני לן הר"ש והר"ב דאוקמה למתני' דקאמר דאדם הוה כמדרס לגבי חטאת דמיירי באדם הטהור לתרומה. הרי בטהור לתרומה נמי נימא האי טעמא שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו. אע"כ דדוקא בגוף ע"ה ולגבי חולין טהורים דשכיחי. שייך האי טעמא. אבל אוכלי תרומה. שרובן כהנים הן. ולגבי חטאת שאינה מצויה כל כך ביד כל אדם. וגם בל"ז כל בני אדם מופרשין ומוזהרין ממנה. שפיר יכולין לעמוד בגזירה זו בה. שיהי' גם גוף אוכלי תרומה או קודש כמדרס לחטאת. ואי משום דיוקא דרתוי"ט דמדנקט שם בחגיגה בכל חד בגדי בגדי. ש"מ דהן עצמן לא. ל"מ הי' נ"ל. מדדיוק זה פשוט. ואפ"ה לא הסתייעו בו רבעתו"ס בחולין ונדה הנ"ל לסברתם. דעל הגוף של ע"ה לא גזרו. ש"מ דגם רבעתו"ס ס"ל דאין מדיוק זה ראי'. די"ל דלא לדיוקא נקט תנא בגדי בגדי. אלא לרבותא נקט הכי. מדסד"א דוקא בגוף ע"ה חיישינן שמא זב הוא ולאו אדעתי'. אבל במטפחתו. הרי יש בו ס"ס. שמא אינו זב. ושמא לא ישב על מטפחתו. ולהכי אף דגזרו על גופו שיהיה כזב. לא נגזר על מטפחתו שלא ראינוהו שלבשו. קמ"ל דאפ"ה דינו כמדרס. מדליכא גבי מטפחת רק חד ספיקא שמא ישבה עליו אשתו נדה. שדמיה מצויין בה [כנדה דו"א]. תדע דאלת"ה מה יענה רבינו הרמב"ם [פ"י ממשכב. ופי"ג מאהט"ו] דפסק דגם גוף ע"ה מטמא כזב. ולפי דבריו א"כ למה נקט משנתנו בגדי בגדי. אע"כ דגם רבינו ס"ל דנקט בגדי בגדי לרבותא. וכדאמרן. והן אמת שדברי הרמב"ם בזה תמוהין. דק' דידי' אדידי'. דהרי הוא בעצמו פסק [פי"ב ממשכב הי"ג] דגוף ע"ה אינו עושה משכב. ואם נדונו כזב למה לא יעשה משכב. ותו דגם הראי' שהביאו רבעתוס' ממשנה ערוכה [פ"ז דטהרות מ"ו] דגוף ע"ה אינו עושה מדרס. יתד הוא שלא תמוט. וחזקה כראי מוצק. שגוף ע"ה אינו עושה מדרס. אבל כל זה בשאר מילי. משא"כ לענין חטאת שמצינו שעשו בה כמה מעלות יתירות. עדיין לא שמענו שלא יהי' גם גוף אוכלי קודש כמדרס לגבה. והגם שאף רבינו הגדול הרמב"ם [בפי"ג מאהט"ו] ג"כ כתב כהר"ש והר"ב דגוף אוכלי קודש אינו כזב לחטאת. אבל נעלם מעינינו הכהות מאיזה מעין דלה דלו לנו רבותינו דין זה. והרי סתם משנתנו משמע. דכל אדם כל שאינו משומר לחטאת להדיא. הוה מדרס לחטאת: אבל בירושלמי [ספ"ב דחגיגה] יש פלוגתא בב' ברייתות בזה. אי נימא דגוף הטהור לקודש יהי' מדרס לחטאת או לאו והרי הברייתא הראשונה כפי שהגי' אותה הקרבן עדה שם ה"ג ב' לגינין א' של חטאת וא' של קודש או תרומה שנגעו זב"ז. שניהן טהורים. ורצה הירושלמי להסתעיי' מנה דגוף הטהור לקודש אינו מדרס לחטאת והרי הברייתא זו סותרת להדיא למשנה ערוכה בפרקין [מ"ו] דתני בפירוש הלגין של חטאת ושל קודש או תרומה שנגעו זב"ז של חטאת טמא וע"כ דסמא ברייתא מקמי מתני' א"כ י"ל דאידך ברייתא דמייתי הירושלמי דס"ל דגם גוף האדם האוכל קודש מדרס לחטאת. דוקא היא. וקיי"ל כוותה וא"כ כלו כליותי בחיקי איך נקטו כל רבותינו דלא כהלכתא וצ"ע: אולם לאשר אנכי תולעת ולא איש. דחילנא מברייתא המה רבותינו הקדושים לפרש להדיא שלא כדבריהן. ואימת מפגיע הארי על החולדה הדרה בעקרי הבתים. לכן פירשתי כלשון הרא"ש:

ולכאורה הי' נראה דכל הנטמא במת קאמר. דהיינו אפי' כלי חרס. אף שכ"ח א"א שיהי' אהט"ו לעולם [כרמב"ם פ"ה מטו"מ ה"ו] אפ"ה מדהיא כלי טמא גזרי' בה אטו משכב הזב וכן הי' נראה מסתימת לשון הרמב"ם [פי"ז מפרה ה"ח] אבל א"א לומר כן. דא"כ ל"ל דנקט הראוי ליטמא טמא מת. נהי דלא נקט הראוי להיות אהט"ו. היינו מדבעי לאפוקי מדרס עכ"פ הו"ל למנקט כל הראוי להטמא באהט"ו: אע"כ משום דבכה"ג לא נעשה הכלי רק ראשון. ולא גזרו גבי' שיטמא בהיסט אטו אהט"ו דמדרס רק נקט שנטמא הכלי במת. דאז נעשה הכלי אהט"ו. דשפיר גזרי' גבה אטו שנטמא הכלי אהט"ו דמדרס: ואע"ג די"ל דמדנקט במשנה ב' דמדף. והיינו ולד דרבנן מטמא להטהור לחטאת במגעו. הא בהסיטו לא משמע לכאורה הא ולד דאורייתא מטמאו גם בהיסט. י"ל דקמ"ל רבותא דאף ולד דרבנן. מטמא עכ"פ במגע. אף דאין ולד אפי' דאורייתא מטמא לאדם וכלי: מיהו הטהור לחטאת שהסיט שרץ וש"ז או אחד משאר אהט"ו שאמ"ט במשא והיסט. אפ"ה לענין חטאת גזרו שנטמאו בהיסט וכן דרך התנא בכל מקום שמזכיר ט"מ כוונתו א' מאהט"ו [ועי' רפכ"ד מכלים] וכן מפורש בתוספתא דמכילתין [פ"ט] דכל אהט"ו דינו כך: רק מ"ש שם בתוספתא או בנבילה וכן הועתק בהר"ש ט"ס הוא דהרי נבילה מטמא לכל מילי בהיסט וא"כ האיך בהא נימא ר"א בתוספתא דהמסיטה טהור לחטאת:

כך נלפע"ד: ולכאורה נראה שאין דברי מסכימין עם דברי רתיו"ט ד"ה שנגע. דמדברי רבינו נלמוד שכל מיני מדף שבמשנה א' מטמאו רק בנגע בהן בידיו ומדף דמשנה ב' מטמאי גם בנגע בהן בגופו ורבינו הנ"ל אף הוא הי' מתכוון לגמור דבר זה בכוונת רבינו הר"מ קורקס שמביאו רבכ"מ [פי"ג מפרה ה"ט] וקצת נוטין לזה כל דברי רבותינו מפרשי משנתינו. שכולן מתנבאין בסגנון א'. ואוקמוה למשנה ב' דמיירי במין מדף אחר מהמדף שבמשנה א' וק' ואמאי והרי גם מדף שבמשנה א' מטמא במגע אע"כ דס"ל דשאני מגע דהתם ממגע דהכא: ואני עני וגווע. תותרנא אנא וניטל ממני גם חוש הטעם. דלמה לענין משא והיסט. חמיר מדף דמשנה א' טפי ממשנה ב'. ולענין מגע בגופו יהי' חמיר מדף דמשנה ב' טפי ממדף דמשנה א': ותו קשה עלינו כתורמוס לומר דכלי הנטמא בטומאות מת שנזכר במשנה א'. אפילו יהי' רק ראשון. עכ"פ טמא הוא מדאורייתא ואפ"ה רק בנגע בו בידיו יטמא לענין חטאת ועליונו של זב. דמדאורייתא טהור גמיר הוא [מהראב"ד פ"ו ממשכב]. גם בנגע בו בגופו יטמא לחטאת אתמהה: ובל"ז ידי יד כהה מלהשתמש בסכינא חריפא כזו. למפסק הנך ב' משניות הסמוכים משולבים אשה אל אחותה. ואיך נחלק עלינו את השוין. ונאמר דבמדף שבמשנה ב' לא נכלל נמי מדף דמשנה א': אמנם לדברי הננס הגמוד שע"ג הענקים צופה אנכי כל דברי רבותינו מזוקקים דהא דאוקמוה למשנה ב' גם במדף שבעליונו של זב. היינו משום דבמשנה ב' נזכר רק מגע. ואילו הנך מדף דמשנה א' הרי מטמא גם במשא מיהו לענין מגע כולן שוין. לטמא בין בנגע בהן בידו או בגופו ורק בנגע בכלי הטהור לגמרי. אלא שלא נטהר לשם חטאת. והוא ג"כ אינו ראוי למדרס. זהו לבד שדינו כאוכלין ומשקין לקמן במתני'. דמטמאי רק בנגע בהן בידו. ולא בנגע בהן בגופו: וגם דברי רבינו ר"י קורקס ז"ל אפשר לכוונם כיון יפה בדברינו הנ"ל וגם דברי רתיו"ט אפשר לכוון לפי' זה:

מדף לחטאת. עד שיטבילם לשם מי חטאת:

בפי' רעז"ל אפי' הם טהורים לתרומה. תימא דלא קאמר אפילו הן טהורין לקדש:

בפי' רעז"ל מדף לשון קול עלה נדף ע"כ והרמב"ם ז"ל האריך בפירושו כאן גם בפ"ד דמס' זבים סימן ו' ושהם שני מיני מדף וכתב שמה שאמרו בתלמוד במס' נדה מאי מדף כדכתיב קול עלה נדף הפירוש הזה אינו מן הגמרא אלא שכתבוהו בגליון מן פירוש רבנן סבוראי וכתבן המעתיק בתוך הדברים ולא נזכרו עליהם וכאן הוא נכון לשון קול עלה נדף ר"ל כי הוא מענין התנועה. אבל מדף אשר שם בזבחים עיקרו לשון ריחו נודף ע"כ ועיין עוד שם:

עוד בפי' רעז"ל צריך להיות בגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש בגדי קדש מדרס לחטאת וקרי וכו':

ר' יהושע אומר מדף. אם הסיט ודוקא בהיסט פליגי אבל לא במגע. הר"ש והרא"ש ז"ל: