משנה פרה פרק א׳ משנה ג׳

וכולן מיום ליום. רצה לומר י"ב חדש והיא הסברא המשתמשת בה ולשון התוספתא (פ"א) וחכמים אומרים מאחד בניסן לאחד בניסן מט' באב לט' באב נתעברה שנה נתעברה לו וזאת היא הכונה מיום ליום. ואלה השמות אשר יקראו כל אחד מהן כולם ענין אחד והוא שיצא מגדר מה ולא הגיע לגדר שאחריו אבל נשאר בין שני הגדרים. ומאלה השמות יש מהן לשון יוונית ויש מהן ארמי פלגס מלה מורכבת פלג גס רצה לומר העדר הגדר: ונוקד רועה צאן וגזרתו אשר היה בנוקדים: פרכדיגמא מלה יונית כונתה דומה לשולטן חדש שחידש מטבע ופסל המטבע הראשון כן זה עד שיהיה כבש היה כשר מעתה יצא מכלל כבש ולכלל איל לא בא ונסכי איל הן שליש ההין כמו שבארנו פעמים רבות:

וכולם מיום ליום. כתב הר"ב דבתר שנתן אזלינן. דאמר קרא כבש בן שנתו. שנה שלו. ולא שנתו של מנין עולם. גמרא ספ"ה דנדה דף מ"ז. ומ"ש הר"ב וכן באילים בן שתי שנים אינו כשר לא לאיל דאינו כו' בפי' הר"ש ליתנהו אלו הד' מלות (אינו כשר לא לאיל) דהוא יותר נכון שנמשך הכל למה שכתב וכן באילים בן שתי שנים. ובא לפרש דקאי על ל' יום. דהא בן שתי שנים לא בעינן שיהיו שלמים. וכן מסיום הר"ש. משנה שניה שלו ולא של מנין עולם ע"כ. מ"מ לא שלחתי יד להגיה לפי שאפשר ג"כ דמאי דכתב הר"ב אינו כשר כו' הוא דבור חדש. ואתה תבחר ולא אני:

לא לאיל. לשון הר"ב דאינו נחשב איל עד שיכנס שלשים יום משנה שניה לו. וכן לשון הר"ש. וכלומר עד שיכנס שלשים יום שלמים. ולפיכך לא נחשב איל עד יום ל"א. ומ"ש הר"ב שניה לו. לשון הר"ש שניה שלו. ולא של מנין עולם:

מביא עליו נסכי איל. כתב הר"ב נפקא לן מדכתיב או לאיל לרבות את הפלגס. בפ"ק דחולין דף כ"ג. ופירש"י דכתיב בפרשת נסכים בשלח לך או לאיל* וגו' או לרבות את הפלגס בנסכים הללו. ע"כ. וכלומר דכיון דכתיב או במשמע כאילו כתיב או הא או הא. והוה מוקדם עוד אחר והוא הפלגס. כאילו נכתב לפלגס או לאיל. אבל במסכת מנחות פרק שתי מדות (מנחות דף צ"א.) כתב רש"י וז"ל דכתיב או לאיל תעשה מנחה למה לי. לכתוב וכי תעשה מנחה סלת שני עשרונים בלולה בשמן שלישית ההין. ואנא ידענא דהיינו איל דצריך שני עשרונים אלא לרבות. ע"כ. וכלומר שכבר מפורש בפרשת המוספים שבסדר פינחס. דלאיל מביא שני עשרונים והוה סגי אפילו כי לא לכתוב כלל או לאיל. אלא סתמא וכי תעשה וגו':

לא עלה לו מזבחו. אם היה מחויב איל לבדו )[ג] או כבש לבדו. רש"י פ"ק דחולין שם:

[*ויום אחד. עיין מ"ש בזה בס"ד במשנה ד' פ"ה דנדה]:

כבשים בני שנה ר"ל כל מקום שנזכר בתורה מלת כבשים. צריך שיהיו תוך שנה ראשונה ולא יותר:

ואילים בני שתים דהיינו תוך שנה ב' לא פחות ולא יותר:

וכולם בין אותן שדינן שיהיו בני שנה או בני שתים:

מיום ליום שצריך שיגיע שוב לתחלת אותו יום בחודש שנולד בו. ואפילו נתעברה השנה. ולא אמרינן שיהיה ר"ה שלו תשרי כדחשבינן שנות העולם. ואפילו שעה א' יתירה על שיעור קצבתו פסול. ואפילו היתה השחיטה תוך שנתו ורק זריקת דמו תוך רגע אחר שנת לידתו. פסול [זבחים כה"ב]:

בן שלשה עשר חדש ר"ל כבש ששיעור קצבתו תוך שנה מלידתו. ואם עומד עתה תוך חודש י"ג מלידתו:

אינו כשר לא לאיל ולא לכבש דאיל אינו כשר עד שיהיה בן י"ב חודש ול"א יום. דהיינו שביום ל"א כשר. וכבש אינו כשר רק מיום ח' מלידתו עד סוף שנתו. אבל משעבר שעה א' על י"ב חודש שלו פסול. דתו אינו כבש [ועיין רש"י חולין כג"א. ומ"ש הרמב"ם [פ"א מקרבנות הי"ד] וז"ל אבל ביום ל' אינו כשר לא לאיל ולא לכבש. לאו דוקא יום ל'. דהרי גם כל ימי החודש שקודם יום ל' נמי פסול לזה ולזה. אלא רק לרבותא דאיל נקט הכי דאפילו חסר רק יום א' אפ"ה לא נקרא איל עדיין]. מיהו כל זה רק באיל. צריך לי' שלימות תוך שנת ב'. אבל בפר. יום א' טפי משנה כבר חשוב שנה מהלממ"ס [ועיין תוס' ר"ה ד"י ע"א ד"ה בן]:

ר"ט קורהו פלגס נוטריקון פלג גס. ר"ל חצי גסה:

בן עזאי קורהו נוקד נ"ל דנקוד גרסי'. דנוקד היינו אדם הרועה בצאן [כמלכים ב' ג']. אבל נקוד היינו הצאן הנרעה. כלומר עדיין אינו ראוי להקרבה אלא ירעה עד כי יומו יבוא ונספה:

ר' ישמעאל קורהו פרכדיגמא הנה בלשון יון נקרא כך מטבע שנפסל ע"י צורת המלך שעבר עד שיטבעו עליו צורת מלך החדש. והרי כספא כי כספא. ורק הצורה משונה. כך בהמה זו כשרה היא. רק שצורתה כל חודש י"ג אינה כראוי. ונ"ל דמפני שלא רצו לומר בו לשון כשר או פסול כנראה ונדחה שאינו חוזר ונראה. להכי כל א' כנה לו שם מיוחד באופן ששם כנוי שלו יעיד עליו שאינו כשר ולא פסול להקרבה:

הקריבו מביא עליו נסכי איל דהיינו ב' עשרונים סולת ושמן ויין. כל א' מהן ד' לוגין [כך כ' רש"י חולין כג"א. ולא ידענא למה השמיט הר"ב הסולת והשמן]:

ולא עלה לו מזבחו דאם נדר איל לבד או כבש לבד. או אפילו בנדר איזה מב' אלו שירצה יביא. והביא פלגס. לא יצא. משום דפלגס אינו וודאי איל או כבש. ואם כבר הביאו. יתנה שאם הפלגס שהביא הוא כמו כמין שנדר. יהיה הקרבן שיביא השתא נדבה. כדי שלא יביא השתא חולין בעזרה:

בן י"ג חדש ויום אחד ר"ל כל יום ל"א של חודש י"ג כבר כשר הוא:

והא דלא הזכירה משנתנו רק פרים אילים וכבשים. ולא חשב נמי עגל ושעיר עזים. י"ל משום דעגל כבר שמעינן ממשנה א'. דעד כאן לא פליגי רבנן ור"א. רק בעגלה ערופה. ומדכתיב בה עגלת בקר. וע"כ ש"מ דבשאר עגל מודו לר"א. ושעירי עזים נמי לא איצטריך לאשמעינן. דהרי נקט לקמן משנה ד' חטאת הצבור בצאן דכשר מיום ל' והלאה. והרי אין חטאת הצבור בצאן רק בשעירי עזים. ש"מ דתוך שנה ראשונה כשר. ואתמה ארמב"ם [בפ"א ממע"ק] שכתב שכל מקום שנאמר שעיר לחטאת היינו בן ב' שנים כאיל בכבשים. א"כ למה לא הזכירה זאת משנתנו. ותו א"כ האיך לא כלל תנא לקמן [מ"ד] דכל חטאת צבור בן שנה. והאיכא שעיר חטאת שנזכר כמה פעמים בפרשת המוספים. והוא בן ב' שנים דוקא. ותו דהרי בפרשת ויקרא בחטאת נשיא כתיב שעיר וכתיב שעיר עזים. וכ"כ בשעירי יו"כ ר"פ אחרי כתיב שעירי עזים. וכתיב והשעיר. אלמא דדא ודא אחת היא. ואיך רצה רבינו לחלק עלינו את השוים. וצ"ע:

ורב"א כתב דלמ"ד פלג גס ספיקא הוה אי כבש אי איל. ולפיכך בנדר להביא איזה מהן שירצה. כשר להביא זה. ולמ"ד נקוד דוקא בנדר להביא מן צאן. יכול להביא זה. ולמ"ד פרכדיגמא גם בכלל מין צאן אינו אלא בריה בפני עצמה היא. ותמהני א"כ במה פליגי ר' יוחנן ובר פדא אי ספיקא הוא או בריה בפ"ע [כחולין כג"א]. הול"ל דפלוגתא דתנאי היא. ותו דהרי סיפא דתני הקריבו מביא עליו נסכי איל. הרי בהא ליכא פלוגתא. וע"כ דכ"ע ס"ל הכא. דמביא נסכי איל. אלא דלר"ט דס"ל פלגס ספיקא הוה. מייתי נסכי איל ומתני. דאי איל הוא הרי נסכיו. ואי כבש. יהיה מותרם נדבה. ולבן עזאי דס"ל שהוא ספק מין צאן. נמי מצריך נסכי איל. ומייתי ומתני שאם הוא איל מוטב. ואם מין צאן. יהי' כל הנסכים נדבה. ולר' ישמעאל דס"ל אפילו מין צאן אינו. ואפ"ה כשר להביאו ואינו חולין בעזרה מדרביי' קרא במלת או לאיל. וא"כ מהאי טעמא יביא עמו נסכי איל וא"צ להתנות כלל. דמאותו קרא דמרבינן לי' שיהיה מותר להביאו. דהיינו מדכתיב או לאיל. מהך קרא גופא ילפינן נמי שיביא עמו נסכי איל ודאי. כך צ"ל לדברי רבינו הנ"ל זצוק"ל. א"כ ק' מה מקשה הש"ס התם לבן פדא במה מתני. אי בספק בריה אי בספק כבש ואיל. אדמקשי הש"ס הכי. טפי הו"ל לאקשויי כמאן ס"ל לבר פדא. אי כר"ט או כבן עזאי. וממילא נדע האיך יתנה. ותו ק' סוגיא דמנחות [דצא"ב] דמקשה הש"ס לבר פדא דס"ל ספיקא הוה. וע"כ דס"ל דמייתי נסכי איל ומתני. ומי איכא ספיקא קמי שמיא. וק' ממ"נ מה מקשה הש"ס. אי ס"ל להש"ס כדברינו הנ"ל דהא דתני בסיפא הקריבו מביא עליו נסכי איל ד"ה היא. א"כ מדמקשי לבר פדא טפי הו"ל לאקשויי לר"ט ולבן עזאי. דהרי גם הם ס"ל דספיקא היא. ומי איכא ספיקא קמי שמיא. ואי ס"ל להש"ס דסיפא דתני הקריבו מביא עליו נסכי איל. רק דברי ר' ישמעאל היא דס"ל כר' יוחנן דבריה בפ"ע היא. אבל לר"ט ולבן עזאי באמת לא יביא כלל נסכים. א"כ בר פדא דה"ל כחד מהנך תרתי. ודאי דס"ל נמי כחד מהנך ולא יביא נסכים כלל עליו. אע"כ דהנך תנאי דמתני' לאו בבריה וספיקא פליגי. רק דכ"ע ס"ל כר' יוחנן דבריה בפ"ע היא. ולהכי שפיר מסיק תנא אליבא דכ"ע דאם הקריבו מביא עליו נסכי איל מדרביי' קרא במלות או לאיל. והא דאשמעינן תנא האיך ובאיזה שם קרא לו כל חד מהנך תנאי. מילתא בעלמא קאמר. ומשום דחייב אדם לומר בלשון רבו [וכעדיות פ"א מ"ג]. הזכיר ג' השמות שקראו לו:

והגאון הגדול מהו' עקיבא זצוק"ל הקשה לרתוי"ט שכתב. דהא דאמרינן הכא דלא יצא היינו רק בנדר איל לבד או בנדר כבש לבד. וק' הרי לר' יוחנן דדריש או לרבות פלגס. ע"כ פלגס לאו ספיקא. דאל"כ מי איצטריך קרא לרבויי ספיקא. אלא ודאי סבירא לי' לר' יוחנן דבריה הוא [כחולין כג"א]. וא"כ מה אריא דנדר איל לבד או נדר כבש לבד. הרי אפילו באמר מה שארצה איל או כבש אביא. נמי לא נפיק פלגס. עכלה"ט. ואומר הנה רתוי"ט העתיק רק לשון רש"י ממש בסוגיא הנ"ל. ואפ"ה אין כאן קושיא לרש"י דהרי באמת ספיקא היא אי קיי"ל כר' יוחנן בהא למדרש או ושיהיה פלגס בריה בפ"ע [כרכ"מ פט"ז ממע"ק]. וגם שמו המורגל בש"ס לכנותו בשם פילגס. דהיינו פלג גס. טפי נוטה דמסתפק הש"ס אם הוא דק או גס. ובפרט לרב"א הנ"ל שהבאנו דבריו [בסי' ד'] לעיל. וא"כ באמר הרי עלי איל או כבש. והקריב פלגס לא יצא. דשמא בריה הוא ואינו לא כבש ולא איל. אבל באמר סתם הרי עלי להביא כל מין שארצה. ודאי יצא בפלגס. דהרי התירה תורה להביאו. ויהי' ממלת או. או מדספק איל או כבש הוא. וא"כ גם לרחוי"ט לא קשה. דאע"ג דרתוי"ט נקט לעיל הדרשה שהביא הר"ב או לרבות הפלגס. והיינו כר' יוחנן דס"ל בריה בפ"ע הוא. אפ"ה כל שאמר הרי עלי כל מין שארצה. ודאי רשאי להביא פלגס. דהרי רביי' רחמנא. וא"כ הא דקאמר רתוי"ט איל לבד או כבש לבד. לא אתא לאפוקי בנדר להביא מה שירצה איל או כבש. אליא לאפוקי בנדר סתם להביא מין שירצה. ומלת לבד דנקט רתוי"ט. אינו מודחק. רק מדהביא לשון רש"י וכמבואר שם. מסרך סריך אבתרי' למנקט כלישני' ממש מדחייב אדם לומר בלשון רבו:

בן שלשה עשר חדש. אינו כשר וכו' כצ"ל. ורוצה לומר מתחלת שלשה עשר כבר אינו ראוי לכבש וגם עדיין אינו ראוי לאיל עד בן י"ג חדש ויום אחד:

פלגס נלע"ד נוטריקונו פלג ס' דהיינו שלשים יום שלימים ואעפ"כ אינו כשר משום דבעינן שלשים ואחד יום דבתר חדשיהם אזלינן ולא בתר חדשי לבנה וכדתנן ברישא דמתני' גבי שנים. וכן הוא הלשון שם ביד בהדיא בן שלשים יום.

פרכדיגמא אית דגרסי פרדגמא:

הקריבו מביא עליו נסכי איל ולא עלה וכו' כצ"ל: מנחות דף צ"א ובחולין דף כ"ג מרבי ליה ר' יוחנן לנסכי איל מקרא דכתיב או לאיל פי' או קדריש דמיותר הוא וס"ל לר' יוחנן דבריה בפני עצמו הוא ולא ספיקת ומש"ה איצטריך קרא לרבוייה ובר פדא אמר מייתי ומתנה:

בן שלשה עשר חדש ויום אחד ה"ז איל וכשר עד כ"ד חדש כך כתוב בערוך ערך פרכדיגמא וכן כתוב ג"כ שם ביד:

וכתוב בתוס' פ"ק דר"ה דף י' וז"ל בן עשרים וד' חדש ויום א' סתם פר בן שלש כדקתני סיפא דהאי יום א' משום דיום א' בשנה חשוב שנה לר"מ ור' אלעזר ס"ל שלשים יום בשנה הוא דחשוב שנה וכל אותן שלשים יום אין דינו לא כבן בקר ולא כפר מידי דהוה אפלגס בספ"ק דחולין דאיצטריך או לרכויי ושמא התם שאני מדקתני בפ"ק דפרה דבן י"ג חדש אינו כשר לא לאיל ולא לכבש ולא קתני הכי גבי פר. ולא לכל מילי אמרינן דיום א' בשנה חשוב שנה דיש דברים דאפילו מעת לעת בעינן כדתנן בפ' יוצא דופן בן ט' שנים דיום א' בן י"ג שנה ויום א' בת י"ב שנה ויום א' דאותו יום א' כדי להשלים מע"לע ע"כ: