משנה ערלה פרק ג׳ משנה ז׳

את שדרכו למנות מקדש. ענינו שלא נאמר יעלה באחד ומאתים אלא כשנתערבו מה שאין דרכו להמנות כגון שנתערבו חטים של כלאי הכרם בחטים של חולין או יין של ערלה ביין של חולין אבל מה שדרכו להמנות כגון חבילי תלתן אפילו נתערבה חבילה אחת באלף ישרף הכל וזהו ענין תקדש שנאמר (דברים כ״ב:ט׳) פן תקדש המלאה וענינו השרפה כמו שבארנו וחכ"א כי ששה דברים הם בלבד שנאמר בהם תקדש ולא תעלה באחד ומאתים והוסיף ר' עקיבא השביעי והוא ימנה אותן לקמן ואין הל' כר"מ:

פרך ובדן שמות מקומות ידועות:

וחולפות תרדין. ר"ל מה שמחליפות וצומחות:

וקולסי כרוב. עיקר הכרוב ר"ל הגדל מהם:

ודלעת יונית. גם כן ידוע כי כל אלו הם אצלם ידועות ומנויות כל אחד ואחד בפני עצמו והיו מיוחדות בשבח על כל שאר הפירות והירקות שהיו מאותו המין ולפיכך לא היו נמכרים אלא בחשבון וכל אדם היה מקפיד עליהם וזולתם ממינם היו נמכרים באומד ולא היו נמכרים א' א' אלא הרבה ביחד:

הראוי לערלה ערלה והם אגוזי פרך רמוני בדן וחביות סתומות והראוי לכלאי הכרם הארבע הנשארות וחביות סתומות לפי שהערלה אינו נוהג אלא באילן בלבד *ואין הלכה כר"ע:

מקדש. שנא' (דברים כ״ב:ט׳) פן תקדש המלאה. וענינו השרפה כמו שבארנו. הרמב"ם:

[*רמוני בדן. גם לר"מ הוזכרו כדתנן במ"ה פי"ז דכלים. ועי' בפי' הר"ב במ"ה דעשרה דברים וכו']:

חלפי תרדין פי' הר"ב עלין כו'. וז"ל הערוך עלין והצלעות של תרדין. ובמ"ד פ"ק דעוקצין מפרש הר"ב בענין אחר:

[*הראוי לערלה ערלה וכו'. כתב הר"ש בירושל' דייק אמאי לא תני הראוי לתרומה דתרומה נמי כיון דחשיבא לא בטלי באחד ומאה ומשני כולן ראוין לתרומה ולא שייך למתני האי לישנא. ועל חנם דייק. דהאי ידלקו באחד ומאתים לא שייכי בתרומה. ועוד דדלמא לא חשיב הכא אלא דבר שבמנין ואיסורי הנאה כדמשני בשלהי ע"ז עכ"ל. וכלומר דמתני' דהכא אינה אלא פירושא דמשנה דלעיל שנשנית שם פלוגתא דרבי מאיר וחכמים. דרבי מאיר אומר ידלקו וחכמים אומרים יעלו באחד ומאתים ובתרומה דליק' לא שייכא שיכול לאכלה. וגם לא שייך בא' ומאתים [דתרומה] עולה באחד ומאה. ובסדר משנה בירוש' גרס במ"ו דלעיל הראוי לערלה וכו'. ואהתם אתמר נמי דירושלמי שכתב הר"ש]:

לכלאי הכרם. הר"ב לא חשיב לחביות סתומות. וכן הר"ש. אבל הרמב"ם חשיב להו. וכן נראה:

רבי עקיבא אומר. פסק הר"ב דלא כר' עקיבא. וכן הרמב"ם ועיין במשנה דלקמן ומה שכתבתי שם:

שהיה רבי מאיר אומר את שדרכו למנות שברוב פעמים מוכרין אותן במנין מפני חשיבותן [זהו דעת ר' יוחנן ביצה ד"ג ב' וכן משמע לע"ד מדלא קאמר שאין מוכרין אותו אלא במנין וגם בל"ז בכל דוכתא אזלינן בתר רובא]:

מקדש חייב לשרוף כל התערובות וחבילין נמי דרכן למנות:

וחכמים אומרים אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד דאלו חשיבי ביותר:

ואלו הם אגוזי פרך י"א קראך מאנדלן וי"א קאקוסניססע:

רמוני בדן שם מקום:

וחולפות תרדין עלים וצלעות של ווייסקאהל:

וקולסי כרוב קרויט שטוידע שבא"י שהם גדולים וטובים בטעם:

ודלעת יונית מעלאנע שבארץ יון:

רבי עקיבא אומר אף ככרות של בעל הבית דמתוך שהן שלו מתקנם יפה יותר מהנחתום:

הראוי לערלה ערלה ר"ל בו' המנויין יש מהן דשייכן בערלה כגדולי אילן דין התערובות כערלה:

לכלאי הכרם כלאי הכרם דמיני ירקות שבששה הנ"ל דין התערובות ככלאי כרם:

שהי' ר"מ אומר את שדרכו להמנות וכו'. כלומר להכי א"ר מאיר כולן ידלקו ולית להו בטול ותקנה משום שהי' ר"מ אומר הואיל ודרכן לימנות אין בטלין ומקדשין לאסור כל המתערבין בהן:

וחכמים אומרים. כל פירות שבעולם בטלין חוץ מששה דברים הללו שהן חשובין מאד. פרך אגוזים חשובין מאד שנפרכין ביד כדאמרינן בפסיקתא אחר פרשת כי תשא על אל גנת אגוז דדריש שנמשלו ישראל לאגוז שיש בו שלשה מינים יש לו פרך שנפרך מעצמו ה"ר שמשון ז"ל. חביות סתומות מלאות מיין של ערלה או מיין של כלאי הכרם. חלפות תרדים כלומר חבילין של חלפות תרדין וכן קלחי כרוב ותני לי' ברישא לגלויי אסיפא ואית דגרסי קולסי כרוב והן מיני כרוב שיש להם ראש עגול כראש של אדם תרגום וכובע נחשת וקולסא דנחשא. ככרות של בעל הבית דחשובין הן חדא דסלתו מנופה הרבה מה שא"כ בנחתום דאין סלתו מנופה כ"כ ועוד דאינם גדולות כ"כ. וכתוב בספר אגודה וחתיכה של לחם הפנים אע"ג דאינה שלימה כיון דסלת נקייה היא חשיבא ראוי' להתכבד לפני האורחין ע"כ. ואיתה בה"ר שמשון ז"ל. ירוש' ר' יוחנן וריש לקיש חד אמר לדברי ר"מ עשרה דברים מקדשין וחרינא אמר לדברי ר"מ כל הדברים מקדשין וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ונראה דתסתיים דר' יוחנן הוא דאמר עשרה דברים דר' יוחנן אמר בגמרא דילן את שדרכו לימנות שנינו דבר שהוא מיוחד לימנות אבל חתיכה ועגול פעמים שהן נמכרין באומד ובפ' המפריש סתם לן תנא כמ"ד דוקא את שדרכו לימנות מקדש ופום מתבטל במאה פומין וריש לקיש דאמר התם כל שדרכו לימנות הוא דאמר דלר"מ כל הדברים מקדשין וקשה לר"י דהא תנן בפ' בתרא דע"ז ואלו אסורין ואוסרין בכל שהן יין נסך וע"ז ועורות לבובין ואמרינן התם דההוא תנא תרתי אית לי' דבר שבמנין ואיסורי הנאה ופריך עלה וליתני אגוזי פרך וכו' ומשני הא תני לי' התם אלמא דאיכא כל הני מלבד הני דמתני' והיכי קאמר ר' יוחנן עשרה דברים ותירץ ז"ל דהכא לא חשיב ר' יוחנן אלא אותן השנויין כאן במסכת ערלה ואכתי איכא טובא ואינו נכון אלא דההוא תנא סבר דאין פדיון לע"ז ואנן קיימא לן דיש פדיון לע"ז כדאיתא התם הלכך הנהו אינם מקדשין כמו הני ור' יוחנן אליבא דהלכתא קאמר ושור הנסקל ועגלה ערופה דעדיפא מינה קתני דסיט של צמר חשיב כ"ש בעל חי גופי' עכ"ל ז"ל:

אגוזי פרך. ירושלמי הא שקדי פרך אף על גב דגסין הן לא חשיבי כאגוזי פרך:

וחביות סתומות. דוקא חביות סתומות אבל לא קיתונות סתומות שהן קטנים ולא הוי דבר שבמנין הכי מוכח מהר"ן ז"ל פ' בתרא דע"ז דף שפ"ז ע"א. ובירושלמי מתני' בסתומה בין הסתומות דכולהו חשיבי אבל סתומה בין הפתוחות ונפתחה [הגהה פי' ואין מכירין אותה כיון דנפתחה יש לה בטול ואזדא חשיבותה:] או פתוחה בין הסתומות ונסתמה צריכין שיעור אחר כלומר ובטלות בא' ומאתים והתם מפ' היאך אפשר לפתוחה אצל הסתומות להתערב דאי הדר וסתמה הדרא לחשיבותה ומשני בפתוחה אצל חנוני שהיא כסתומה אצל בעל הבית שהמגופה שלה אינה אדוקה ומחוברת בפיה אלא רפופה ומונחת על פיה דלגבי חנוני חשיבא פתוחה דאזיל ריח היין ולגבי בעל הבית חשיבא סתומה בין הסתומות שכל חביות הבעל הבית רפופות וכגון שחזר בעל הבית ונטלה מביתו של חנוני:

בפי' ר"ע ז"ל נראה שצ"ל חלפות תרדים צלעות של תרדים הם ע"כ:

קולסי הכרוב. כרובים גדולים הן עלין שלהן הר"ש ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל פי' חלפות תרדים ר"ל מה שמחליפות וצומחות וקולסי כרוב עיקר הכרוב ר"ל הגדל מהן ע"כ:

ר' עקיבא אומר אף ככרות וכו'. ובירושלמי ר' יונה בעי ולמה לא תני הראוי לתרומה תרומה ומשני א"ל ר' יוסי תרומה נוהגת בכל בין בירק בין באילן ולא מצי למתני בהו הראוי לתרומה דליכא דאינו ראוי אבל ערלה לא שייכא אלא באילן וכלאי הכרם לא שייכא אלא בתבואה וירק וכתבו התוס' ז"ל בזבחים ר"פ התערובות דף ע"ב ובפ' הערל (יבמות דף פ"א) ונראה שיש עוד לתרץ משום דקתני ידלקו וכו' וכן פירש ה"ר שמשון ז"ל והאריך יותר מדאי ע"ש וקצת דבריו ז"ל כתבתים שם פ' בתרא דע"ז בשם התוספות ז"ל. וכתב עליהם ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל התירוץ הראשון אינו כלום דהני ז' דברים לענין קדוש מתניין ולא לענין עליי' א"כ ליתני תרומה גם התירוץ השני אינו נכון דיותר טוב לתרץ דלא ליפלוג אתנא דגיד הנשה דתנן התם וכן חתיכת נבלה דאינה בטלה באלף וההיא לאו איסורי הנאה היא אבל קשה אמאי לא תני שור הנסקל ועגלה ערופה וצריך לומר דלא פריך דליתני אלא מה ששנוי בפירקין דלעיל דמיירי בהן ואזיל דהיינו תלת איסורי ערלה וכלאי הכרם ותרומה ועוד דמלת מקדשין קתני ולא תני אוסרין כדתנן בע"ז והיינו משום דלמדו מדכתיב גבי כלאי הכרם תקדש מקדשו ממנו דאם חזר ונפל לתוכו מקדשו וא"כ ליתני תרומה דמינה גמרי ולהכי שני תלמודא שפיר ועוד דאמרי' בפרק התערובות ואיתה נמי בירושלמי לקמן דדינא דחביות סתומות שייכא בתרומה הלכך אקשי שפיר ומשני שפיר עכ"ל ז"ל:

בסוף פי' ר"ע ז"ל נראה שצריך להגי' ודלעת יונית ואין הלכה כר' מאיר והלכה כר' עקיבא שהרי כן פסק הרמב"ם ז"ל בפט"ז מה' מ"א וכן ג"כ פסק ר"ע ז"ל עצמו במתני' דבסמוך אע"ג דכאן בפי' המשנה פסק הרמב"ם ז"ל דלא כר' עקיבא מ"מ על סתם מתני' דבסמוך כתב הוא עצמו ז"ל שבאר התלמוד דההוא סתם כר' עקיבא והוי מחלוקת ואח"כ סתם: