משנה אהלות פרק ח׳ משנה ג׳

אמרו שאין להם שולים ואין מחזיקים. אין ענינן שיהיו שוות הקצוות יחד אבל שתהיה עודפת האחת על האחרת לפי מה שהשרשנו בחמשה עשר מכלים: ואמר שאין עשויין אהלים. כמו שיהיו שטוחין על חלון שבין בית לעליה או בין גגה הוא דקיימא לן שיריעה וסדין שפרוסה בין שני בתים [אינה] חוצצת. ועשויים כאהלים היא שנויה לקמן בהלכה חמישית בפט"ו שהם אז (לא) יחוצו. וכן אם נתפשטו על הטומאה ועל הכלים שם יטמאו הכלים ולא יחוצו למה שלמעלה מהם אפילו היה אהל בשווי ממנו על הארץ: ובהמה וחיה שמתו ואוכלים טמאים. כולן טמאים וכבר ביארנו שהשרש אצלנו שדבר טמא אינו חוצץ ואין רצונו באמרו אוכלים טמאים שכבר נטמאו קודם אבל אם היו מוכשרים הנה הם מביאין ואינם חוצצין לפי שכאשר היו בחלון או נעשה מהן מחיצה יתטמאו במת וטמא אינו חוצץ כמו שקדם: ואמרו מוסף עליהן הרחים של אדם. ר"ל שהן נוספים על הפך הדברים אשר נאמר בהן מביאין וחוצצין לפי שהוא [בד"י הגי' הפכיים] הפסד להן להשתנות הענין בו והוא מביא ולא חוצץ ונוסף רחים של אדם ר"ל של יד שהוא ג"כ אם היה על ארובה שבין בית לעליה או בחלון שבין שני בתים שהוא אינו חוצץ אם לא שם אותו כמו אבן מהאבנים שהן חוצצין לפי שמתנאי הדברים החוצצים שלא יהיה דעתו לפנותו כמו שביארנו בששי מזאת המסכתא:

אלו מביאין ולא חוצצין. וכן נמי השנויין בריש פ"ו:

שאין להם שולים ואינן מחזיקים כו'. אין ענינן שיעדר השני ענינין יחד. אבל כל זמן שנעדר א' מהן לבד לפי מה שהשרשנו בט"ו מכלים. הרמב"ם בנא"י:

שאין עשויין אהלים. לשון הר"ב אין נטועין כעין אהל. ולשון הר"ש אין נטויין. ומכל מקום אין להגיה בלשון הר"ב שהרי רש"י מפרש בלשון אחד כאהלים נטע כשמים המתוחים כאהל:

ואוכלים טמאים. שהשרש אצלינו [שדבר טמא אינו חוצץ ואין רצונו באמרו אוכלים טמאים] שכבר נטמאו קודם אבל אם היו מוכשרים הנה הם מביאין ואינם חוצצין לפי שכאשר היו בחלון או נעשה מהן מחיצה מיטמאו במת. וטמא אינו חוצץ כמו שקדם. הרמב"ם:

מוסך. עליהם הרחים של אדם. פי' הרמב"ם בנא"י דלהכי קתני מוסף לפי שאלו כולן דמביאים ולא חוצצים הן הן מאותם שאמר בהם מביאים וחוצצים משא"כ רחים שאינן מאותן ששנויין כבר. לפיכך אמר מוסף. ע"כ. ומצאתי כדברים האלה גם כן בדברי מהר"ם:

הרחים של אדם. אם היה על ארובה שבין בית לעליה או בחלון שבין שני בתים שהוא [אינו] חוצץ אם לא שם אותו כמו אבן מהאבנים. שהן חוצצים. לפי שמתנאי הדברים שחוצצים שלא יהיה דעתו לפנותו. כמו שבארנו בששי מזאת המסכתא. הרמב"ם:

של אדם. כתב הר"ב למעוטי רחים של בהמה כו'. וכך כתב הר"ש. וכתב מהר"ם. והא דלא תנא ברישא רחים של בהמה נ"ל דתנא ושייר. ואע"ג דתני אלו. יש מקומות דתני אלו. ושייר. אי נמי י"ל דבכלל שידה תיבה מגדל הם. מיהו רחים של אדם לא דמו לשידה כו'. דפחותים מארבעים סאה להכי תנייה בסיפא. ע"כ:

או או קתני:

ואינן מחזיקים ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש דהרי מק"ט ואין חוצצין:

שאין עשויין אהלים אכולהו קאי שאינן נטויין כאהל עם גג ודפנות. רק פרוסים על קונדסין באויר נמצא שיש כאן גג בלי דפנות. [והר"ב פירש דר"ל שפרוס ע"ג ארובה שבין בית לעליה. ותמוה הרי אמרינן [עירובין דמ"ו] ר' יוסי ור"ש הלכה כר' יוסי. והרי [לעיל פ"ז סמ"ב] ס"ל לר' יוסי דכה"ג מחשב אהל וחוצץ ומביא. ואין לחלק ולומר דהתם שאני מדהוא רדוד מאהל שלם עם גג ואהל ליתא דהרי הר"ב בעצמו כתב שם דכשהטומאה תחת הרדוד. הבא להאהל טהור. א"כ לא שייך כלל הרדוד להאהל. וא"כ היאך נצרף הכא דפנות האהל להרדוד. ואת"ל אם גם בכל יריעה על ארובה ס"ל לר' יוסי דמביא וחוצץ. א"כ למה נקט התם פלוגתייהו ברדוד מאהל. י"ל משום רישא התם דמיירי ברדוד נקט נמי פלוגתא בסיפא ברדוד. א"נ לרבותא דר"ש נקט רדוד ודו"ק. וגם א"א לאוקמא הכא דמיירי בדפנות בלי גג. וכגון שהיריעה פרוסה באמצע הבית בין טומאה לטהרה. ליתא דהרי גם בכה"ג כיון דסמוך לדפנות הבית חוצץ בין מן הצד ובין מטה למעלה [כלקמן פט"ו מ"ד]. מיהו לתוס' שהבאנו לעיל סי' י"ז הא דקאמר הכא שאינן עשויין אהלים ר"ל שאינן קבועים בארץ]:

ובהמה וחיה שמתו דהרי הן נבילות וכל הטמא אינו חוצץ:

ואוכלים טמאים ואפי' רק הוכשרו דהרי נטמאו השתא מהטומאה שתחוץ בפניה:

מוסף עליהם ר"ל דכל הנזכרים לעיל בהמשנה. הן ההיפוך מהנך דתנא במשנה א' וב' דמביאין וחוצצין. ומדלא ידעינן אם הם בהיפוך היאך דינן. לפיכך אצטריך למתניי' דכשהן בהיפוך אז מביאין ולא חוצצין ולפיכך קאמר הכא. דעוד נוסף על ההפוכין דלעיל רחיים של יד אדם. דאע"ג שהוא כלי אבנים ובכה"ג אפי' אינו מחזיק מ"ס אמק"ט. אפ"ה כל חציצה היינו רק כשאין דעתו לפנותו משם [וכמש"ל]. משא"כ רחיים דיד דרכו להתטלטל ולהשאילו לאחרים [כגיטין פ"ה מ"ט] ולפיכך אינו חוצץ. אבל רחיים דבהמה. או של מים אין דרכו להתטלטל וחוצץ. והא דלא תני לה ברישא תנא ושייר והרי גם במשנתינו שייר אדם וכל הכלים [כרפ"ו]:

ונ"ל דהא דלא נקט נמי עוף. ה"ט מדאין בו טומאת נבילות כלל. בין שהוא עוף טהור או טמא. רק דעוף טהור מטמא לאדם בבית הבליעה. ואע"ג דעכ"פ שייך בעופות ענין קבלת טומאת אוכלין עכ"פ יש בהן חילוק. דנבילת עוף טמא צריך מחשבה והכשר וגם בנבילת עוף טהור שוב יש חילוק דבכפרים צריך מחשבה ולא הכשר ובכרכים א"צ לא מחשבה ולא הכשר (כעוקצין פ"ג מ"ב וג'). וא"כ פשוט דעופות הן בכלל מאכלים טמאין או טהורין. דכבר תנא להו תנא. וה"נ אותו עוף הצריך הכשר. אם לא הוכשר חוצץ. ואותו עוף שאין צריך הכשר כמוכשר דמי והרי מק"ט השתא שחוצץ בפניה. ולפיכך פשוט שאינו חוצץ ולא אצטריך תנא לאשמעינן עופות. עוי"ל דמדיש בעופות הסתעפות רב וכדאמרן. וכולהו ממילא משתמע להו. להכי לא חש תנא להאריך. ונ"ל עוד דהא דתנא בהמה וחיה שמתה. האי מתה כולל נמי שחיטה ונחירה. דממ"נ אי טמאה היא. הרי טמא משום נבילה בין בשחיטה ובין בנחרה. ואי טהורה היא הרי בנחרה נבילה היא. ואי בשחטה הרי הוכשרה בשחיטה לק"ט. וא"כ בכולן אין מן הדין שיחוצו. להכי נקט לשון מיתה דשייך בין במתה מאליה. או ע"י נחירה או שחיטה:

שאין להם שוליים ואינם מחזיקים מ' סאה. ואני מצאתי מוגה פה שיש להם שוליים ואינם מחזיקים וכו' וכן בקצת דפוסים וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל:

שאינם עשויין אהלים. פי' אלא מתוחין בלבד ואין להם שפוע ואין שם כותלים:

מוסף עליהן הרחים של אדם. ולשון הר"מ שם פי"ג ורחיים של יד שהרי היא בכלל אבנים ע"כ וכתב שם מהרי"ק ז"ל שרבינו ז"ל סובר דמדתנן סתמא ולא חוצצין משמע בכל גוונא אפילו בחור או בחלון שבין בית לבית וקצת סעד לדבריו ממה שמנו בכלל המביאים ואינם חוצצים רחים של יד שאלו יותר ראויין לחוץ בין בית לבית מלהיות אהל ע"כ. ועיין ג"כ שם פי"ז סימן ה':