משנה אהלות פרק ה׳ משנה ג׳

מצלת על הכל. ר"ל כל מה שבעליה ההיא הוא טהור לפי שהקדרה השלימה חצצה בפני הטומאה וב"ש אומרים שכל מה שבעליה הוא כמו הדבר שיהיה בכלי המוקף צמיד פתיל ונתון באהל המת ותהיה זאת הקדרה וכל מה שבעליה בדמיון דברים אשר הם בכלי חרס מוקף צמיד פתיל ונתון באהל המת שהוא אינו מציל אלא על האוכלים ועל המשקין ועל כלי חרס ולזה אם יהיה בעליה ההיא אוכלין ומשקין וכלי חרס הנה הם טהורים ומה שהוא זולת זה הוא טמא לפי זאת סברת ב"ש בכלי חרס המוקף צמיד פתיל ונתון באהל המת שהוא אינו מציל אלא על אוכלים ומשקים ועל כלי חרס ובית הלל אומרים מציל על הכל ולזה אמר בכאן בקדרה שהיא מצלת על כל מה שבעליה וכבר חזרו בית הלל לדעת ב"ש בכלי חרס המוקף צמיד פתיל ולזה חזרו בכאן לענין כל מה שבעליה והיות זאת הקדרה תציל כל מה שבעליה בהיותה סותמת הנקב לבד ואע"פ שאין שם צמיד פתיל סביבה להיותה חוצצת בין אהל לאהל וזה השרש הוא מבואר בסיפרי באמרם כלים מצילין בצמיד פתיל באהל המת ואהלים בכיסוי ושמור זה השרש בכל מה שיבא לך בזה הפרק וזולתו וכבר בארנו טעם מחלוקת בית שמאי ובית הלל בזה הכלי חרס בהלכה האחרונה מהפרק הראשון מעדיות ובעשירי מכלים וביארנו כל זה השרש:

היתה שלימה. ואע"פ שאין שם צמיד פתיל סביבה. אמרו בספרי כלים מצילים בצמיד פתיל באהל המת. ואהלים בכסוי. הרמב"ם:

בית הלל אומרים מצלת על הכל. בבבא דבסמוך ובכל דוכתא מקדים ב"ש לב"ה. והכא מקדים ב"ה לב"ש. נראה דמשום דב"ה משוין דבריהם דקאמרי מצלת על הכל מש"ה מקדים להו ובבבא דלעיל דבסמוך. מקדים ב"ש דמשוו למדתייהו. מהר"ם:

אינה מצלת אלא על האוכלים כו'. כתב הר"ב בקדרה של ע"ה מיירי. ולא פי' כן במ"ב פ"ט דכלים. ובסוף פ"ק דעדיות. ושם הארכתי בס"ד:

היתה שלימה ומונחת על הארובה או תחובה בו וסותמתו וגבה שאמק"ט פונה נגד הבית שהטומאה בו:

ב"ה אומרים מצלת על הכל על הקדירה בעצמה ועל כל מה שבעליה. מדחוצצת בפני הטומאה. והא דהקדים בבבא זו דברי ב"ה לב"ש דלא כבכל דוכתא. ה"ט מדמייתי כאן במ"ג וד'. ג' אופנים. דהיינו קדירה. לגין. עריבה. ובכולהו פליגי ב"ה וב"ש. דחד טעמא איכא בכולהו. והרי בכולהו ג' חזרו בהן ב"ה והודו לב"ש ואילו הוה נקט הכא דברי ב"ה בתר דברי ב"ש. הוה סד"א דרק בתרי מילי בתרייתא הודו ב"ה. ולהכי נקט הכא דברי ב"ה תחלה. ואח"כ כל מילי דב"ש ומסיים אכולה וחזרו. לאשמעינן דבכולן חזרו:

בש"א אינה מצלת אלא על האוכלים ועל המשקים ועל כלי חרס דבשאר מילי גזרו שמא יעמידו על הארובה קדירת ע"ה. דהיא טמאה להחבר. דהע"ה מחסרון ידועתו אינו נזהר משאר טומאות. ולפיכך מדהיא טמאה אינה חוצצת בפני הטומאה. ואפ"ה אמרנו שחוצצת על אוכלין ומשקין וכ"ח שלא יתטמאו. משום דהנך רק לעצמו טהרנום. דהרי גם אם לא ידענו בהם שום חשש טומאה לא יקח אותם החבר מהע"ה אלא לצרכו טהרנום. והרי הוא מחזיק כליו בחזקת טהרה. ולפיכך כ"ח שלו חוצץ לכל דברים שהם לצרכו. אבל שאר כלים שאפשר שישאילם החבר ממנו ויסמוך על הטבילה שיטבלם מטומאת ע"ה קודם שישתמש בהם. והרי הנך כלים שנטמאו מהמת שבהבית צריכין טומאת ז' והזאה. לפיכך אמרו שאינן נצולין ע"י הקדירה זו אבל לא הסתפקו לומר שכשישאילן החבר מע"ה יהיו טמאין טומאת ז' ויזה עליהן. דהרי אין אדם משאיל כליו על זמן מרובה כזו. להכי אמרו שגם אצל הע"ה נטמאו ז' וצרוכין הזאה. נמצא שכשישאילן ממנו החבר. וישתמש בהן אחר טבילה שפיר קעביד. אבל משום לא פלוג אמרו שגם אצל חבר אין כ"ח מציל על שאר כלים [ועי' פ"ט דכלים מ"ב ומ"ש שם בס"ד]:

חזרו ב"ה להורות בדברי ב"ש ל"ג הכא חזרו וכו'. רק בסוף מ"ד דכולהו ג' פלוגתות חד טעמא אית בהו. ובכולהו חזרו ב"ה בפעם א' וכן כ' רב"א:

היתה שלימה בה"א וכו'. כעין משנה זו שנינו פ"ט דמסכת כלים וצריך לתת טעם אמאי איצטריך תנא לאשמועינן פלוגתא דב"ש וב"ה וחזרת ב"ה כאן ושם. ועי' במ"ש שם בכלים פ"ט סי' ב' בשם מהרי"ק ז"ל דלפירוש הרמב"ם ז"ל לא הוו תרתי בחד עניינא. ולקמן ברפ"ח כתבתי בשם הרא"ש ז"ל דמיירי שאין הטומאה תחת הקדרה אלא מן הצד:

בפי' ר''ע ז"ל צ"ל שהוא מציל על אוכלין ומשקים וכלי חרס שבעלי' ושבתוכי דלנפשי' בלבד וכו':