משנה אהלות פרק י״ח משנה ז׳

סוריא. היא הארץ שכבש דוד חוץ מארץ ישראל והיא דמשק וחלופו. וכבר התבאר בפ"ו (מי"א) ממס' דמאי שהיא אינה כארץ ישראל בכל דיניה ולא כמו חו"ל וביארנו שם סבת זה ובתוספתא דכלים (פ"א) בשלשה שוה סוריא לא"י ובשלשה לחוצה לארץ עפרה טמא כחוצה לארץ המביא גט מסוריא כמביא מחוצה לארץ המוכר עבדו לסוריא כמוכר לחוצה לארץ וג' כארץ ישראל הקונה בסוריא כקונה בפרווד שבירושלים וחייבת במעשרות ובשביעית ואם יכול להכנס לה בטהרה טהורה וכבר נכפל פעמים בזרעים שאשר יהיה לו קרקע לבד בסוריא הוא אשר יחייבהו שיוציא ממנו ר"ל ממה שיצמח בזה הקרקע המעשר והוא ענין אמרם כקונה בפרווד שבירושלים כמו שביארנו בסוף חלה: וענין להכנס לה בטהרה. שתהי' דבוקה לא"י גבול בגבול לא תבדיל ביניהם ארץ אחרת ולא מקום טמא. ובתוספתא כמה תהא סמוכה ויהא יכול להכנס לה בטהרה רבי שמעון בן גמליאל אומר תלם אחד מפסיק ר"ל אפילו אם היה ביניהם מארץ העמים או מארץ טמאה כמו בית הקברות דומה לו רוחב תלם אחד וזהו טפח הנה הוא יבדילנה ולא תהיה טהורה כמו ארץ ישראל: ומדורות העובד כוכבים ר"ל כאשר עמדו במקום מארץ ישראל אע"פ שאין עמו אשה [שתשב עמו [טמאים] גזירה משום מדור שתהיה בו אשה כצ"ל] (כשרה גזרה משום שתשב עמו) שאנחנו לא נכוין לפי טומאת הישובין רק בלבד לטומאת מת וכאשר היתה עמו אשה נאמר אולי הרתה והפילה וקברה הנפל בזה המקום ולא יהיה נפל בפחות מארבעים יום כמו שביארנו בכריתות (פ"א) אולם אם אין עמו אשה הנה בהיקש יתחייב שאינו צריך בדיקה ואמנם יעשה זה כמו שביארנו ואם היה שם מי שישמרהו שלא יקברו שם דבר אינו צריך בדיקה:

הקונה שדה בסוריא. כתב הר"ב ועפרה טמא כחו"ל. אבל אוירה לא גזרו עליה. גמ' פ"ק דגיטין דף ח:

מדורות העובדי כוכבים טמאים. פי' הר"ב שקוברין שם נפליהן. ועובדי כוכבים מטמאין במיתתן אף באהל לרבנן. ולרשב"י נמי דאמר קברי עובדי כוכבים אינם מטמאין [וכך פי' הרמב"ם בפירושו משנה ד פ"ז דנדה ובחיבורו בפ"א מהט"מ וכמו שכתבתי בשמו במשנה ג פרק בתרא דנזיר] במגע ובמשא מודה הוא דלא אמעוט אלא מטומאת אהל דלא מקרו אדם [*כמ"ש ברפי"ב דנגעים] רש"י פ"ק דפסחים דף ט והקשו התוס' בפ"ז דנדה [דף נז בד"ה יבנה ציון] דהא כתיב במלחמת גוג (יחזקאל ל״ט:ט״ו) וראה עצם אדם ותירצו די"ל דנקט אדם לאפוקי דס"ד דקברו שם עצמות בהמה ע"כ. והשתא לרשב"י טומאתו כטומאת בית הפרס שנחרש בו קבר וכלומר דחיישינן שמא יגע או יסיט בנפל הקבור וזה דוחק. והרמב"ם בפי"א מהט"מ [הלכה ז'] כתב בדין מדורות העובדי כוכבים דמטמאים כארץ העמים. נראה מדבריו שהן בכלל גזירות טומאת ארץ העמים. ואע"פ שהוא בא"י. ובין כך ובין כך. איכא למימר דמשנתינו נמי סברה דקברי עובדי כוכבים אינם מטמאים באהל. דלא כהתוס' בפ"ט דב"מ דף קיד:

ואם היה עבד או אשה. לשון הר"ב עבד של ישראל או אשה ישראלית. וכן לשון הר"ש. ולשון הרמב"ם בחיבורו [שם] עבד מישראל. ונראה בעיני שאין רצונם לומר עבד עברי. דצריכא למימרא. אלא ר"ל עבד מישראל שנמכר לגר תושב. או לעקר משפחת גר. וקמ"ל דנאמן לשמור המדור ואע"פ שהוא עצמו לעבד נמכר. והוכרחו לפרש כן. ולא פירשו עבד כנעני. מדתניא בתוספתא. והביא' הר"ש. הכל עושין מדור העובד כוכבים אפי' עבד ואפילו אשה כו'. הכל נאמנין עליו לשמרו ואפילו עבד ואפי' שפחה כו' ומדקתני רישא דעבד עושה מדור. היאך יהיה נאמן לשומרו. אלא סיפא בעבד ישראל וכדפרישית. ונראה הא דגרסי' בסיפא ואפי' שפחה. משבשתא. דשפחה ישראלית נמכרת לעובד כוכבים זו לא שמענו. ועוד דאין נמכרת מאביה. אלא למי שיש לה עליו או על בנו קדושין. כמו שפסק הרמב"ם בפ"ד מה' עבדים [הלכה י"א] ובתוספת' שבידינו גרסי' בסיפא ואפילו אשה. וברישא גרסי' בתוספתא ואפילו שפחה. והקשה הכ"מ [בפי"א מהט"מ הלכה ח'] דמאי איריא שפחה דנקט. ולדידי ל"ק. דכמו שעבד רבותא. ה"נ שפחה. ואע"ג דמעבד נשמע לשפחה. אפ"ה תני שפחה. כדאשכחן נמי בסוף יבמות. והרמב"ם העתיק ברישא וסיפא אשה. והקשה גם כן הכ"מ דמאי קמ"ל. דכיון דגזרו על איש אע"פ שאין עמו אשה ממילא משמע דגזרו על אשה אע"פ שאין עמה איש. ולא קשיא נמי מהאי טעמא דפרישית דרגיל למנקט כולהו גווני. ואע"ג דלא קמ"ל מידי. ועוד יש לומר דקא משמע לן דלא תימא דוקא איש דדרכו לכבוש ולהביא אשה למדור שלו לזנות עמה. מה שאין כן אשה אין דרכה בכך להביא איש אליה. קמ"ל. שאף נשי העובדי כוכבים פרוצות:

משמרין. ואע"פ שיוצאין ונכנסין. לא חיישי. הר"ש. מידי דהוה שמירת היין דפ"ד ופ"ה דעבודת כוכבים:

הקונה שדה בסוריא היא ארץ ארם ארמענין בל"א שכבשה דוד. ואינה בכלל ז' עממין שהבטיח הקב"ה לישראל. רק שסמוכה לארץ ישראל. ונקראת כעת זיריעין שקרוב לשם סוריא:

אם יכול להכנס לה בטהרה דאין חוץ לארץ ממש מפסיק שם בין סוריא לארץ ישראל:

דאותה שדה אפי' גושה טהור מדקנה אותה ישראל:

וחייבת במעשרות ובשביעית עי' מ"ש בס"ד [ידים פ"ד מ"ג]:

ואם אינו יכול להכנס לה בטהרה שרוחב טפח מחו"ל או מבית הקברות של א"י מפסיק:

מדורות העובדי כוכבים אף שבא"י:

כמה ישהא בתוכן ויהא צריך בדיקה כשדה שאבד בה קבר [לעיל מ"ג]:

ארבעים יום דהיינו כפי שיעור יצירת הולד. ושמא הפילה אשתו וקברתו שם. ואף דאין עובד כוכבים מטמא באהל. עכ"פ דינה כשדה שאבד בה קבר לטמא במגע ובמשא. וכל הבא לשם חיישינן שמא יגע או יסיט עצם כשעורה. וקיי"ל דכל שאפשר נכון לכהן ליזהר מטומאת אהל שבמת עובד כוכבים [יו"ד שמ"ב]:

אע"פ שאין עמו אשה משום דפרוץ בזנות נשים אחרות. א"נ גזרו הא אטו הא:

ואם היה עבד נ"ל דר"ל ואם דר שם גם עבד כנעני שאצל ישראל שמל וטבל:

או אשה ישראלית. ואע"ג דאסורה להתיחד עמו. י"ל דמיירי בנכנסת ויוצאת. א"נ דמיירי שדרה שם עם אשת עובד כוכבים. דגם בדרה שם אשת עובד כוכבים לבד גזרו:

משמרים אותו להמדור:

אינו צריך בדיקה וקמ"ל דאף דהנך מחמת עצלותן אין רגילין לדקדק במידי דצריך טרחא או השגחה יתירה אפ"ה המנום רבנן בדרבנן [כפסחים דד"א וכתובות בח"ב]. והא דקתני משמרים. היינו בדרך שמירה דאפי' בנכנס ויוצא סגי:

והנה רבותינו הר"ש והרא"ש והר"ב סתמו דבריהם. ופירשו דר"ל עבד של ישראל. והרמב"ם (פי"א מטו"מ ה"ט) כתב עבד מישראל. ומתוך כך הרתוי"ט הניף ידו בעים רוחו. וכתב דא"א לפרש כוונת הרמב"ם דר"ל עבד עברי. דפשיטא דנאמן. ואי דר"ל עבד כנעני ק' אמאי יהיה נאמן. הרי מדקתני בתוספתא דאפילו עבד ואשה עושין מדור. וק' דאי עושה היאך יהיה נאמן אטומאתו. ומפני הלחץ זה הדחק. במחכ"ר נכנס בפרצה דחוקה. ומוקי לה בעבד ישראל שנמכר לעקר או לגר תושב. ותמהני מאד דעדיין לא נרפאה הקושיא. דממ"נ אי עבד עברי שנמכר לגר תושב. הרי ישראל גמור הוא. ואמאי לא מהימן וכי מורא רבו יהיה לו כמורא שמים להכשיל רבים בכרת ומיתה בידי שמים. והרי טהרות חמירי להן לאינשי אפילו טפי משפיכות דמים (כיומא כג ע"ב). ואי משום דעבר בבית רבו כמה עבירות דאורייתא אי לא אתו סהדי עלי' פשיטא דמהימן ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן (שבועות דף מו ע"ב). ואי דכבר אתו סהדי עלי'. פשיטא דלא מהימן וגרע מאשה (כח"מ ל"ד). ואי בעבד כנעני שמכרו רבו ישראל לעובד כוכבים או לגר תושב. הרי אף שבאמת יוצא לחרות עכ"פ צריך גט שחרור. ואכתי לא אפקתיה. וא"כ לפי סברת רתוי"ט שכל עבד כנעני שבבית ישראל אינו נאמן מכ"ש אחר שנמכר ונטמע בין העובדי כוכבים איך יהיה נאמן. אמנם אעיקרא דדינא פירכא. דדבר זה שכתב רתוי"ט קשה כחומץ לשנים וכעשן לעינים. דלמה עבד כנעני שמל וטבל לא יהיה נאמן לכה"פ כאשה בטומאת מדור. כבכל מילי דרבנן וכדאמרינן (פסחים דף ד ע"א) דעבד ואשה נאמנין בביעור חמץ. דהימנוהו רבנן בדרבנן. וכ"כ אמרינן בעירובין (דף נח ע"ב) דמה"ט עבד ואשה נאמנין לומר עד כאן תחום שבת. וכללא אמרינן (ספ"ק דר"ה) דאחר שהזכיר שם התנא העבדים בכלל הפסולים להעיד. קאמר התם. זה הכלל כל עדות שאין האשה כשירה לה וכו' משמע ודאי דהא עדות שאשה כשירה לה גם עבד כשר. דדינו לענין עדות לגמרי כאשה ישראלית. ומה שהקשה רתוי"ט דאי עושה מדור היאך יהיה נאמן. תמהני אלמ' לא וכי עי"ז חשוד לאותו דבר מקרי. הרי אינו חשוד רק לזנות. אבל לקבור המת במדורו אף שזה חטא שיכשיל רבים הבאים לבית. עכ"פ על זה לא נחשד. ואינו חשוד לאותו דבר. ותו הרי גדולה מזו מצינו דאפילו זנות בעצמו דחשיד עלה כדאמרינן (גיטין יג ע"א) זילא ליה פריצא ליה. דעבדא בהפקירא ניחא ליה. ואפ"ה נאמן בזנות שבויי' דרבנן (ככתובות דף כז ע"ב). ובל"ז במחכ"ר ננפד. בידן. דאזלא לה קו' רבינו הנ"ל מכל וכל. דמה שהקשה דכיון דעושה מדור כמפורש ברישא דתוספתא. א"כ איך יהא נאמן. אולם נחזי אנן למה לא נדמה בתוספתא זו אשה לעבד. דכמו דאשה דתני בתוספתא ברישא במדור. ובסיפא בנאמנות. לאו בחדא מחתא מחתינהו. דנימא דזו כזו. דהרי רישא ודאי באשה עובדת כוכבים שהיא עצמה עובדת כוכבים מיירי. ואשה דתני בסיפא דנאמנות ודאי באשת ישראל מיירי. ה"נ ודאי גם עבד דגבי מדור ברישא. היינו עבד של עובד כוכבים. והוא עצמו עובד כוכבים גמור. רק סד"א דמדכבוש תחת יד רבו לא יניחנו רבו להכניס זונה לתוך מדורו או גם לקבור שם נפליו. ולפיכך לא יעשה מדור קמ"ל. וסיפא בנאמנות קמ"ל בעבד כנעני של ישראל שמל וטבל. ככל סתם עבד שבש"ס שחייב בכל המצות שחייבת אשה בהן. ודינו בכל דבר כמותה גם בנאמנות. וזה נמי כוונת רבותינו המפרשים הנ"ל שפירשו בעבד דהיינו של ישראל. ובאשה פירשו דהיינו ישראלית. תרווייהו לאפוקי מרישא. דעבד היינו של עובד כוכבים. ואשה היינו אשת עובד כוכבים:

בטהרה. ס"א לטהרה. ה"ר יהוסף ז"ל:

מדורות העובדי כוכבים. טמאים. [(הגה"ה מצאתי כתוב בספר חן טוב פר' חקת דף רכ"ט ע"ד וז"ל שמעתי משם הרב המקובל האלהי מוהר"ר יצחק אשכנזי זלה"ה והוא מתוק מדבש כי הנה נפשות ישראל חוצבו מתחת כסא הכבוד קדושות המה וידוע שסביב רשעים יתהלכון ומתאוים להדבק עם הקדושה שאין להם אורה שרשעים בחשך ידמו וצד הטומאה באה מכח הקליפות החיצונות וכמו שאז"ל הני ברכי דרבנן דמשלהי מחופיא דידהו גם מאני דרבנן דבלו מחופיא דידהו שאינם יכולים ליגע בגופם ומודבקים בלבושייהו ליהנות מהם והנה בעוד האדם חי לא יוכלו ליגע בו בגופו ממש שאור הנשמה מכהה עיניהם כאור שמש כי תהל בעיני האדם שיכהו עיניו מרוב אורה אבל אחר יציאת נשמתו רוצים להדבק בכלי שנשתמש בו קודש שנשאר בו קצת ניצוצי אור לכן באין לחול על גופו ומשם נמשכה טומאת מת לאדם המת יותר מנבלת בהמה כי כאיש גבורתו להיותו איש יש בו קדושה בחיים לא כן הבהמה וכן עד"ז הפרש בין כנענים לישראל יען שהישראל בחיים קדוש הוא לאלהיו ובמותו יחפצו בו החיצונים להדבק בו משא"כ בכנענים הרשעים שבחייהם קרויין מתים ואין בגופם נפש קדושה כדי שירחקו מהם בחייהם אלא אדרבה הוא חלקם בחיים ואמרי מותם רחקו מעליהם א"כ אינם מטמאים במותם כי אם בחייהם מטמאין מבמותם וכן בנות כותים נדות מעריסתם והן כזבים לכל דבר של טומאה זהו מה ששמעתי משם הרב הגדול זלה"ה אכן על פי דרכנו קברי עובדי כוכבים אינם מטמאים באהל כדין טומאת מת יען לא בא מיתת העובדי כוכבים על רגל העגל שגם אם לא עשו ישראל את העגל היו מתים כי אם בלע המות הוא מישראל שקבלו התורה חרות על הלוחות א"כ טומאת מת נמשכה מעון העגל ומי שמת בעון העגל חלה עליו טומאת מת באהל אבל מי שהיה מת מקודם לכן אינו מטמא באהל כי לא המת מטמא ולא המים מטהרין אלא דבר הגורם למיתה זה העגל הוא המטמא והעון הוא המטמא לא המת גם אין המים מטהרין כי אם הכוונה רצויה לשרוף את הפרה אמו של העגל זה היצה"ר שהוליד את העגל ובהעשותו אפר מטהר את עון העגל לכן טומאת אהל לא נחית על קברי עובדי כוכבים אבל טומאת מגע ומשא כנבלת בהמה נחית עלייהו וכיון שבאו לכלל טומאה במשא ובמגע צריכים הזאה ג' וז' כמו מת מישראל שהנוגע בהן יטמא ז' ימים אבל טומאת אהל דכתיב בה אדם כי ימות באהל אתם קרויין אדם ולא הם כיון שאין מיתתם נמשכת מעון העגל וזהו הטעם שאין מזין מאפר פרה על הטמא זיבה וצרעת שאינה מטהרת הפרה אלא לדבר שבא מצד עון העגל שהיה להם חירות ממלאך המות וצוה הקב"ה להזות עליו מאפר הפרה לקנח עון העגל שבהעלות על לבו שגורם המיתה הוא עון העגל ואם העגל היא הפרה הוא יצה"ר פרה אדומה פרה סוררה שילדה העגל ופתה את ישראל לעשותו וצוה הקב"ה לשרוף את הפרה הוא יצה"ר ולבערו מן העולם שבזה יותש כחו של היצה"ר הקשה בהזכיר לו יום המיתה והשריפה אשר שרף ה' את הרשעים בגיהנם ונעשים אפר זהו שאמר ר' יוחנן לתלמידיו לא המת מטמא אלא הגורם מיתה הוא מטמא הוא עון העגל גם לא המים מטהרין אלא הכונה שיכוין האדם לומר במטאי הבאתי עלי מיתה שאין מיתה בלא חטא שעל רגל העגל באה ואין לך דור שאין בו מפקידת העגל ואז יכנע לבבו הערל באפר הפרה סוררה הוא יצה"ר ולא ישאירו ממנו כי אם מעט אפר הצריך מפני תיקון העולם ובזה יתכפר עון העגל ע"כ בקיצור וע"ש עוד. גם במה שכתבתי בשמו ז''ל ספ"ד דפרה. גם במ"ש בשמו ז"ל פ"ג דמגילה פי' ד'. גם עיין בזפר הלבוש די"ד סימן קע"ט סעיף י"ד:] פי' הר"ש ז"ל מטמאין באהל ובגליון הגה"ה אמר יצחק קשה לי דבפ"ק דכלים הוכיח דעובד כוכבים ונפל אינם מקבלים טומאה וגם חוצצין ובכאן נראה שנפל ועובד כוכבים מטמאים באהל ע"כ. ושם במציעא דף קי"ב גרסי' אמר ליה אליהו לרבה בר אבוה לא מתני מר טהרות דתניא ר' שמעון בן יוחי אומר קברי עובדי כוכבים אין מטמאים דכתיב ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרויין אדם ואין עובדי כוכבים קרויין אדם וכתבו תוספות ז"ל ולא קיי"ל כרשב"י אלא כרשב"ג [הגה"ה נראה דמדיוקא דמתני' דבסמוך דקאמר רשב"ג עיר עובדי כוכבים שחרבה אין בה משום מדור עובדי כוכבים דמשמע הא לא חרבה יש בה משום מדור עובדי כוכבים דייקי תוס' לומר דרשב"ג אסר מדורות עובדי כוכבים משום אהל וכל הני מתנייתא אליבי' ג"כ וכן מצאתי אחר כך בתשובת הרא"ש ז"ל ריש כלל שלשים. אבל הרמב"ם ז"ל בפ"א מהט"מ גם בפ"ג מהל' אבל כתב דעובדי כוכבים אינם מטמאים באהל ומותר לכהן לדרוך ע"ג קברי עובדי כוכבים שאינו טמא אא"כ נגע או נשא ע"כ. ולפ"ז הני מדורות העובדי כוכבים שבארץ ישראל שמטמאין כארץ העמים עד שיבדקו שמא קברו בו נפלים לדעת הרמב"ם ז"ל צריך לומר שהוא לענין מגע ומשא אבל מ"מ גם אוירם מטמא כדין ארץ העמים לענין תרומה וקדשים שנטמאו אפילו מחמת אוירם ותולין לא אוכלין ולא שורפים ע"ש בהל' טומאת מת פי"א ובהשגות לא חלק עליו בזה:] דמתני' דאהלות דאסר מדורות העובדי כוכבים משום אהל וטעמי' דאליהו משום דרוב ארונות יש בהן פותח טפח וגם אליהו היה מכיר באותם שהיו פותח טפח [ובספר הרוקח סימן שט"ו כתב דאליהו ז"ל ידע שלא נגע בעצמותיהם ע"כ]. ויש מקום שלא גזרו כגון לצאת לקראת מלכים וכיו"ב וכן מצינו כשהיה קובר את ר' עקיבא היה דוחה שאמר לו וכי אינך כהן א"ל צדיקים אין מטמאין ודחה אותם כן משום כבודו דר"ע ועיקר טעמו היה לפי שהיה מת מצוה לפי שהיו יראים לקוברו שהי' מהרוגי מלכות והכי נמי איתא בסדר אליהו רבא שהיו אומרים בבית המדרש שהיה מבני בניה של לאה ואמר להם רבותי איני אלא מבני בניה של רחל והכא אמרינן שכהן היה ועל כרחין לאחד היה מפליג בדברים ע"כ:

אע"פ שאין עמו אשה. גזרה משום מדור שתהיה בו אשה כך כתב הרמב"ם ז"ל שם פי"א ולטעם זה תימה איך לא הוי גזרה לגזרה דהא אפילו מדור שיש בו ודאי אשה אינו טמא אלא משום גזרה שמא קברו נפל ושמא דכולה חדא גזרה היא ולטעם שהביא ר"ע ז"ל ניחא. ומוכח התם דה"ה אשה אע"פ שאין עמה איש: