משנה אהלות פרק ט״ז משנה ה׳

כבר ביארנו בשני מפיאה ששלולית היא אמת המים אשר תצא מן הנהר להשקות בו הגנות והפרדסים ודרד הרבים לא יקבר אדם בו ולזה לא יצטרך בדיקה ולכן כאשר הגיע לזה כבר סיים שכונת קברות ולא יצטרך להשלים כ' אמה ואין הלכה כר"ש:

מלקט עצם עצם והכל טהור. פי' הר"ב ואין להם תפוסה כו'. וכל שכן שאין להם שכונת קברות וטעמא פירש הר"ש הואיל ולא נתקנה לקבר כדקאמר גבי בור ועי' במשנה ה פרק בתרא דעדיות:

המפנה קברו מתוך שדהו כו'. בתוספ' המפנה קברו לרשות הרבים והלך לשם אחר [גי' הר"ש אדם] מפנה עצם עצם. והכל טהור:

הגיע לנחל ר"ל נהר קטן. וכ"ש גדול.

או לשלולית בב"ק [ס"א א'] אמרינן דלשמואל שלולית הוא עמק שבין ההרים. שכשהגשמים מרובים מתכנסין ונשללים לשם שטף מי הגשמים מן ההרים שסביבות העמק [וא"כ יהיה מלת שלל לשון כינוס. כמו שלל של ביצים. דר"ל המעי של העוף שכל הביצים שנתעבר העוף מהן כנוסים עליו. וכ"כ אמרינן במ"ק [כ"ו ב'] שוללת קריע'. וכ"כ אמרינן [פרה פי"ב מ"ט ועוקצין פ"ב מ"ו] שלל הכובסין. דר"ל שאינן תפורין מהודקין יחד. רק כנוסין זל"ז] ולר' יוחנן שלולית היא חפירה עשויה בידי אדם סמוך לאמת המים. ועושין כן כדי שכשירבו המים בהאמה. לא ישטפו משפתו להשדה. רק ירדו לשם מהאמה [ולפ"ז מלת שלולית לשון חטיפה הוא. שחוטפין המים ממקום גדילתן. לתוך החפירה שבשפת האמה]. וקמ"ל הכא דאף שאין המים תדירין שם. אפ"ה מדמצויין שם ביאת מים לא חיישינן שיקברו שם:

או לדרך הרבים דרבים מצויין לילך שם. ומהאי טעמא גם כן אין לחוש שיקברו שם ויגרמו טומאה לרבים:

מפסיק ואין צריך לבדוק בעבר השני לתשלום העשרים אמה. וכ"כ במצא סלע מחובר בולט מהקרקע באמצע בדיקתו. אין צריך לבדוק משם ולהלן [רמב"ם פ"ט מטו"מ]. ולא דמי לדלעיל סי' [מ"ה] שכשמגיע לסלע בודק ממנו ולהלן. דהתם שאני. די"ל שאפשר למעלה מהסלע היה הכוך. משא"כ הכא הרי הסלע בולט:

שדה שנהרגו בה הרוגים אפי' ישראלים:

והכל טהור נ"ל דהאי הכל טהור. לרבויי אתא. דלא לבד מקום שכיבתן טהור. דהרי פינה אותם. והרי הרוגים אין להם תבוסה [כנזיר ס"ה א']. אלא גם שכונה שלהן. דהיינו לבדוק משם ולהלן כ' אמה. ג"כ א"צ. דמדלא הונחו שם מדעת. לא חיישי' שאחר שנהרגו אלו שם יחדו אותו מקום לקברות:

המפנה קברו מתוך שדהו כך היה דרכם. בתחלה קברו את המת במהמורות. והיינו חפירה עמוקה ולחה כדי למהר עיכול הבשר. ואח"כ מלקטין העצמות וקוברין אותן במקום נכבד [כירושלמי מ"ק פ"א ה"ה. ונ"ל דעשו כן משום דכל עוד שלא נתעכל הבשר עדיין הדין מתוח על הנפש. כמ"ש המקובלים. ורמז לדבר אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל] וקאמר הכא שכשקבר המת תחלה בשדהו. לא על דעת שישאר שם קבור עולמית רק עד כדי שיתעכל הבשר שם כשמפנהו הר"ז מלקט וכו'. ויש ספרים שגורסים בתוך שדהו והיא היא שוה עם הגי' מתוך שדהו. דר"ל שמפנה קבר שהוא בתוך שדהו:

מלקט עצם עצם והכל טהור ר"ל ג"כ כלעיל דאין לו תבוסה ושכונה. דאע"ג דהונחו שם ג' מתים מדעת. עכ"פ דעתו היה לחזור ולטלן משם ולהכי לא חיישינן שאח"כ קבר שם מתים אחרים:

והכל טהור אע"ג שהונחו שם מדעת. אפ"ה כל נפל או הרוג אין לו תבוסה. וגם שכונה אין להם. לא לבד מדאין קבורים שם מד' ועד ח' אמות וכלעיל וכל כה"ג הרי אפי' בגדולים שמתו כדרכן אין להם שכונה אלא גם בל"ז דדוקא בקבורים בדרך כבוד במערה חיישינן שהיו שם מערות אחרות סביב. אבל אלו שהושלכו לבור. דרך בזיון הוא. ולהכי אין חוששין שסמכו להבור קברים אחרים שיהיה גם להם בזיון שקבורים סמוך למקום בזיון. וקמ"ל בבא זו טפי מרישא. דאע"ג דיחדו להן בור זה להיות קבור שם עולמית. והרי בידים הטילום לשם. אפ"ה אין להם שכונה ותבוסה:

יש לו תבוסה נ"ל דברישא מודה ר"ש דאין להן תבוסה. מדלא הונחו לשם מדעת. ופשעו לערוך מלחמה בשדה שאינה של וכדאמרן [בבועז סי' יג]. וגם בסיפא דוקא לענין תבוסה פליג ר"ש. מדהונחו שם מדעת. אבל שכונה גם ר"ש מודה דלית להו ומטעמא דאם

והר"ש כתב דאין להן תבוסה מדלא הונחו שם מדעת. וכן כתב הרא"ש. וכן העתיק רתוי"ט. וזה תמוה. דהרי אפי' הונחו שם מדעת הרי כל הרוג אין לו תבוסה. וכמדומה יש חסרון הניכר בדברי הר"ש וכצ"ל אין להם תבוסה מדהן הרוגים. וגם אין להם שכונה מדלא הונחו שם מדעת. אולם ק"ל היאך רשאי ללקט שם מההרוגים עצם עצם הרי מדנהרגו שם. מת מצוה הן וקנו מקומן (כב"ק דפ"א). ובשלמא במצא מת קבור. ומסופק אם מת במקום שמצאו קבור. הרי אמרינן בסנהדרין (מז"ב) דמת מצוה קלא אית ליה. ולהכי לולי שקברוהו שם פ"א בכוונה. קלא הו"ל למלתא (ועי' לעיל פט"ז סימן ל"ד). אבל הכא דודאי נהרג במקום שמצאו. א"כ ודאי קנה מקומו. ואפי' אית ליה יורשין שמחוייבים לקברו (כעירובין יז"א). ונ"ל דהא דנקט בזה במשנתינו הרוגים בלשון רבים. היינו לא לבד לאשמעינן דאע"ג דג' הן אפ"ה אין להן שכונה. דאי הכי מי הוה סני למנקט שנהרג שם ג' הרוגים. אלא אתא ג"כ לאשמעינן דבשדה מלחמה מיירי. ודוקא בנהרג אדם בעברו שם בדרכו. ולא פשע בהליכתו שם. אמרינן דבנהרג שם קנה מקומו. אבל אלו מערכת המלחמה. שהלכו בשדה אחרים אדעתא דהכי אם להרוג או ליהרג. הם עשו שלא כדין לעסוק במלחמה בשדה אחרים שודאי יפסידוהו. דהלא כזה וכזה תאכל. ודאי לא כל כמינהו לאפקועי זכות הבעלים משדה שלהן. ולכן הם עשו שלא כהוגן וגם להם ראוי לעשות עמהן שלא כהוגן להוציאן מהשדה שנפלו שם. ואע"ג דבסוגיא דעירובין הנ"ל חזינן דאפילו הרוגי מלחמה יקברו במקומן. התם כדמפרש דבמלחמת הרשות מיירי. דכדין עשו שערכו מלחמה גם בשדה אחרים ברצון המלך שפורץ גדר ועושה לו דרך (כסנהדרין ד"כ ע"ב) אבל הכא מיירי במלחמה שעשו יחידים ברצון עצמן:

שילולית. פי' הר"ש והרא"ש ז"ל מקום שמי גשמים שוללין שם:

מפסיק. ואינו בודק עוד להשלים עשרים אמה אבל בודק מצד אחר כדמשמע בתוספתא. הר"ש והרא"ש ז"ל:

המפנה קברו. שקברו שם אדעתא לפנותו:

יש לו תבוסה. ואסור לפנותו הרא"ש ז"ל. ומצאתי שנמחקו מלות ר"ש אומר והגיהו ואם התקינו לקבר וכו' וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל וכתב כן מצאתי ע"כ: