משנה אהלות פרק י״ב משנה ב׳

כבר התבאר בתוספתא (פי"ג) שזאת הסרידה עודפת ע"פ התנור כל שהוא ובתנאי שיהי' לה שפה עגולה עד שיהיה לה בית קיבול וכן התנה בתוספת' שיהיה לה בית קבול ואמר שם ואם היתה חלקה הרי היא כנסר וצריכה פותח טפח ואז תבדיל אשר על גבה מאשר תחתיו: ואמר כנגד אוירו של תנור הוא שתהיה הטומאה על הסרידה אשר על אויר התנור לא על אויר העגול היוצא מפי התנור ומבואר שזאת הסרידה היא של חרס וכבר ביארנו זה בח' מכלים:

סרידה. פי' הר"ב כמין סבכה כו'. ועיין עוד פי' אחר במ"ג פ"ח דכלים ומ"ש שם. ומ"ש הר"ב והיא חלקה כו'. וכ"כ הר"ש. ומסיק דטעמא דכשיש לה לזביז. הוא דחשיבא לחוץ וחוצצת. אבל כשאין לה לזביז לא חשיבא. ואינה חוצצת. ע"כ. ותמיהני דבמ"ו פ"ה משוינן סרידה שאין לה גפיים. לנסר חלק. דחוצץ. ואע"ג דהתם בכלים שאין מקבלים טומאה. מ"מ שמעינן מינה דסרידה שאין לה גפיים חוצצת. ולא כשיש לה גפיים. והרמב"ם פי' ע"פ התוספתא דביש לה לזביז (טפח). והתנה גם כן בשם התוספתא שעודפת ע"פ התנור כל שהוא. גם בחבורו ספכ"א מהט"מ כתב. שיש לה שפה והיא עודפת ע"פ התנור. ומדלא כתב עודפת טפח כמ"ש בפי"ב [שם]. ש"מ דכל שהוא קאמר. וצ"ל דהכל טמא. היינו כל שכנגד הטומאה ולא כל הסביב לתנור. ונמצא כיוצא בזה להרמב"ם שם בפי"ט. גם [עיין מ"ש] במשנה ד פ"י. אבל קשיא א"כ עודפת כל שהוא למה לי [*ואפשר דלאו מכל צד קאמר. אבל במקצתו ששם הטומאה תחתיו. וא"נ לרבותא דאין כל סביביו טמא] ועכשיו באו לידי דברי מהר"ם שכתב וז"ל. בתוספתא מוכח דמיירי בסרידה שאין לה לזביז. דחזיא לשכיבה ומקבלת טומאה. דכל המטמא מדרס מטמא טמא מת. [*בפ"ו דנדה מ"ג] להכי לא חייצא בפני הטומאה. אבל יש לה לזביז דלא חזיא לשכיבה וטהורה. וחייצא בפני הטומאה. וכגון שאין לה לזבזין מד' רוחותיה דלא מטמאה מטעם כלי קבול. וק"ל והא אפי' נדבך הנתון על כלי אבנים כלי גללים כלי אדמה שאין מקבלין טומאה. תנן לעיל [ריש] פ"ו טומאה תחתיו כלים שע"ג טמאים. טומאה ע"ג כלים שתחתיו טמאים. וא"כ ה"נ הרי נתון על כלי חרס. וא"כ כי אית ליה לזבזין אמאי גרע מנדבך הנתון על כלים הטהורים. וצ"ל כיון דהכלי חרס מוקף צ"פ. שאין לו פתח. ואין ראוי להשתמש בו כך. ה"ל כנתון על אבנים דאמרינן לעיל [שם]. טומאה תחתיו כלים שע"ג טהורים. טומאה ע"ג כלים שתחתיו טהורים. וכן היה הדין בנתון על כלי אבנים כלי גללים כלי אדמה המוקפים צ"פ. כאילו נתון על אבנים שאינן כלים. וחוצץ. ע"כ:

טומאה תחתיו. או על גביו. בנוסחת מהר"ם. טומאה תחתיה. או על גבה:

הכל טמא. הא דקתני הכא הכל טמא. וברישא קתני ובישן טמא. ולא קתני הכל טמא. נ"ל משום דבעי למימר וכנגד אוירו של תנור טהור שייך למתני ברישא הכל טמא. כלומר הכל טמא. חוץ מכנגד אוירו. מהר"ם:

כנגד אוירו של תנור. הוא שתהיה הטומאה על הסרידה אשר על אויר התנור. לא על אויר העגול היוצא מפי התנור. הרמב"ם.

סרידה הוא לוח חרס פשוט בלי ב"ק שלשין עליו. וסותמין ג"כ עמו פי התנור [ככלים פ"ח מ"ג] ויש ג"כ סרידה שיש לה ב"ק [ככלים פט"ו מ"ב]. מיהו הכא שלא הזכיר התנא שהפך תוכו של סרידה לצד פה התנור כדי שיהיה גבה לחוץ דהרי אל"כ לא מהני צמ"פ דהרי תוך הסרידה שפונה לחוץ מק"ט. ש"מ דהכא בסרידה חלקה שאין לה ב"ק מיירי. דאע"ג שהוא כלי. אמק"ט כלל ככל כלי חרס שאין לו ב"ק [ככלים פ"ב מ"ג]:

שהיא נתונה על פי התנור נ"ל דהכא א"צ תנא לפרש דבתנור ישן מיירי וכלעיל בנסר. וכ"כ לקמן מ"ג. דהכא שאני. דהרי הכא במוקף צמ"פ מיירי. וממילא משתמע דע"כ בישן מיירי. דאי בחדש מה מהני לי' צמ"פ. הרי כל הטמון בתוכו כטמון תוך גוש טיט דמי [וכלעיל סי' ח']. ותו מדנקט הכא שהסרידה מונח על התנור. והרי סרידה כלי של לישה ואפייה הוא. ומדזקוק התנור לכלי תשמיש כזה. ש"מ דמיירי שכבר נגמר התנור לאפות בו. והיינו תנור ישן:

מוקף צמיד פתיל ר"ל שהסרידה דבוקה בהתנור בצמ"פ. והסרידה בולטת טפח לכל צד סביב התנור:

טומאה תחתיו או על גביו ר"ל תחת או ממעל להטפח העודף סביב לכותל התנור:

הכל טמא ר"ל כל מה שתחת או ממעל מהעודף כולו טמא. אף שהטומאה רק בצד אחד בעבר השני. והיינו משום דהסרידה אף שאמק"ט. עכ"פ צורת כלי עליו והו"ל ככלי גללים וכו' דאף שאמק"ט אינן חוצצין בפני הטומאה. הא אם היה נסר דבוק בצמ"פ בהתנור. הרי נסר אינו כלי. והיה חוצץ בין מטה למעלה. ואע"ג דברישא אמרינן דנסר אינו חוצץ מדנתמך ע"י התנור שהוא כלי. התם באין הנסר דבוק בצמ"פ. משא"כ כשיש על התנור צמ"פ. עי"ז הו"ל התנור כאבן בעלמא ולא נחשב הנסר הנתמך על ידו כנתמך ע"י כלי. דמדסתום בצמ"פ הו"ל כאבן:

כנגד אוירו של תנור ר"ל אבל הטהרות שהן למעלה ממש מהתנור הסתום בצמ"פ כנגדו:

טהור בין שהטומאה למעלה או למטה מהעודף. דהרי לא התפשטה הטומאה לתוך חלול התנור תחת הסרידה דהרי התנור סתום בצמ"פ. ואע"ג דהאויר שע"ג העודף מעורב עם האויר שע"ג התנור אפ"ה לא דמי לטומאה שהיא רצוצה שתחת קרקע הבית שבקעה לתוך הבית. שהבית כולו טמא. מטעם שהאויר הטמא והטהור מעורבים [כביב פ"ג מ"ז]. התם שאני שתקרת הבית מאהיל על ב' האוירים. משא"כ כשאין שום דבר מאהיל על ב' מיני האוירים. אין א' מתטמא מחבירו. רק כשהאויר הטמא למעלה מאויר הטהור [כהר"ב ספ"ט]. מיהו תוך התנור פשיטא דטהור דהרי מוקף צמ"פ:

תנור שהטומא' מונחת על הסרידה שדבוקה בהתנור בצמ"פ:

טמא אבל למטה אינו יכול לבקוע דהרי סתום בצמ"פ. וגם למעלה ולמטה מהעודף שבסרידה. גם שם אין טומאה באה לשם. דאין טומאה מתפשטת לצדדים. מיהו נ"ל דכל זה דוקא כשהתנור יושב על הארץ. אבל כשיש בין שוליו להקרקע טע"ט. אע"ג דתוכו טהור. מדסתם בצמ"פ. עכ"פ טומאה שלמעלה מהתנור בוקעת לתחתיו [כתוספתא דמכילתין ספ"י] ומתחתיו מתפשטת הטומאה גם תחת העודף של הסרידה לכל הצדדים. וחוזר ובוקע למעלה לטמא כל כנגד הסרידה ואפי' מה שהוא נגד אויר התנור הכל טמא:

כך נ"ל פי' משנה זו משנה ב'. דמדנקט תנא סתמא משמע דמיירי כהנך בבי דמשנה א'. דהיינו דהסרידה עודפת מכל צד טפח. וכן מוכח מדקאמר במשנתינו בטומאה תחתיו או ע"ג הכל טמא. ואי בשאין הסרידה בולט טפח סביב. מאי הכל. הרי אינו רק בוקע ועולה וכו'. אע"כ דבבולט טפח סביב מיירי. וכן מוכח נמי מדנקט במשנה ג' אבל לא מן הצדדים. ש"מ דהא כולה פרקן. וכ"ש משנה ב' הקודמת לה. כולהו בבולטת הסרידה טפח מיירי. ובסרידה חלקה מיירי. דאי ביש לה ב"ק. הרי מק"ט. וכשהטומאה תחתיה או ע"ג. הרי נטמא הסרידה. ומה מהני ליה צמ"פ להתנור. אע"כ דמיירי בסרידה חלקה שאינה בת קבלת טומאה. ואפ"ה אינה חוצצת בין הטומאה להטהרה. מדעכ"פ כלי הוא. אולם כמו שבלול תמס יהלוך אישות בריה שאין לה עינים. כי הצצתי ברתוי"ט דברים שלא יכולתי להולמן. שהראה פנים לומר דלהרמב"ם משנתינו מיירי בשהסרידה עודפת רק כ"ש. והכל טמא דקאמר תנא. היינו רק נגד הטומאה למעלה ולמטה. ותמהני דא"כ לא די דכללא דכולה טמא לאו דוקא. אלא דגם פרטא דפרט התנא וקאמר נגד אוירו של תנור טהור. יהיה ג"כ לאו דוקא דהרי גם כל העודף סביב שלא כנגד הטומאה נמי טהור. והיותר תמוה בדברי רבינו וקשה כתורמס. מה שהביא בשם מהר"ם. וכן מצאתי ג"כ בהר"ש (משנה ב') שכתב דמיירי בסרידה חלקה. ולהכי אינה חוצצת מדחזי לשכיבה. וכל המקבל טומאת מדרס. נטמא ג"כ בטומאת מת. וזה תמוה מאד דהרי רבינו הביא תחלה דברי הר"ב דאוקמה בשל חרס. ואהא נקט ואתא גם עם דברי מהר"ם. והרי תלמוד ערוך הוא בידינו (שבת דפד"א. ועירובין דקד"ב ובכורות דלח"א) ילפינן מקרא דכ"ח אמק"ט מדרס בשום גוונא. מדאין לו טהרה במקוה. ותנן נמי (כלים פט"ו מ"ב ואהלות פ"ה מ"ו) דסרידה כה"ג אמק"ט. וכ"כ תנן (כלים פ"ב מ"ג) הטהורים שבכ"ח טבלא שאין לה לזבז. וזה אפילו יחדה לישיבה ולשכיבה. וכ"ש בסרידה שנוכל לומר להזב עמוד ונמ"ל. ואפילו נדחק לומר דלמהר"ם משנתינו מיירי בסרידה של שאר מינים. וכן כתב באמת הר"ש. ורק בדברי רתוי"ט דחיקא לן מלתא לאוקמא הכי. דהרי בחדא מחתא מחתינהו עם דברי הר"ב שהביאן בתחלת הענין. והר"ב כ' בפירוש דבסרידה של חרס מיירי. עכ"פ גם בל"ז ק"ל כיון דבסרידה המק"ט מיירי א"כ כשהטומאה תחתיו או ע"ג. הרי ודאי נטמא הסרידה. ואיך יהיה מה שבתוך התנור טהור. ע"י שנסתם בצמ"פ בדבר המק"ט. ודוחק לומר דמתניתין מיירי שהתנור סתום בצמ"פ תחת הסרידה. והסרידה מונחת על הצמ"פ. ליתא. דהרי מדנקט על פי התנור. ולא נקט שמונחת על התנור. משמע טפי שהסרידה סותמת פה התנור. וכן כ' ופי' גם הר"ב (כלים פ"ט מ"ז). ותו דאי בשהסרידה רק מונחת על התנור. למה נקט בשהטומאה על הסרידה דרק כנגדו עד לרקיע טמא. הרי הסרידה אינה חוצצת מדמק"ט. גם הכלים שתחת הסרידה. בינה להתנור גם כן טמאין. ואת"ל הרי גם לדידן דאוקמינן שהסרידה מודבקת בהתנור בצמ"פ נמי ק'. דכשהטומאה ע"ג אוירו של תנור. עכ"פ הול"ל דטהרות שתחת שולי התנור טמאין. דאע"ג דכל שהטומאה אינה רצוצה אינה בוקעת לתחתית הארץ. הרי עכ"פ בוקעת לטמא מה שתחת שולי הכלי על הארץ (כהראב"ד שהביא רתוי"ט פ"י מ"ו ד"ה בוקעת). י"ל לדידן בתנור א"א לומר כן. דהרי אין לו שולים. ומדסגור בצמ"פ לא נכנס טומאה לתוכו. וגם אין לומר לדברי רבותינו הנ"ל דמיירי הכא בסרידה שהוא מכלי גללים וכדומה. דהרי בדוקא בשהסרידה מק"ט מוקי לה. וצ"ע:

סרידא. בחלקה מיירי שאין לה לזבז אבל כשיש לסרידא לזבז טפח קתני בתוספתא דטהורים ושמא היינו טעמא דכשאין לה לזבז חזיא לשכיבה ומקבלת טומאה ומביאה ואינה חוצצת אבל כשיש לה לזבז טפח לא חזיא לשכיבה וחוצצת דאינה מקבלת טומאה. הר"ש ז"ל ועוד האריך ע"ש: