משנה נדה פרק ה׳ משנה א׳

יוצא דופן אין יושבין עליו ימי טומאה כו': חכמים אומרים אשה כי תזריע וילדה זכר עד שילדה ממקום שמזרעת רבי שמעון אומר שאמרו תלד לרבות יוצא דופן והוא שישוסע חלצי האשה אם תקשה עליה הלידה ויצא העובר משם: ובית החיצון כנוי מן המקום אשר הוא יוצא מצואר הרחם והוא המקום שיכנס בו האמה בעת המשגל אם יצא דם מן המקום אשר יגע ראש האמה הנה היא טמאה ואע"פ שהדם לא יפלוט ולא יצא חוץ לגוף והוא אמרם בגדר בית החיצון מקום שהשמש דש ובא בזב כי יהיה זב מבשרו עד שתצא טומאתו מבשרו ובא בבעל קרי ואיש אשר תצא ממנו שכבת זרע עד שתפרד מגופו ואז יטמאנו והלכה כר' שמעון:

רבי שמעון אומר הרי זה כילוד. פירש הר"ב שנאמר ואם נקבה תלד. וה"ל למכתב ואם נקבה היא. אלא ריבה כו'. כך לשונו בפי' מ"ה פ"ק דכריתות. [*וע' [מ"ש] ספ"ג]:

כל הנשים מטמאות. פירש הר"ב בנדה. משמע דאילו בזיבה לא. ואילו בסיפא לא תנן אלא הזב וכן לא מייתי הר"ב קרא אלא דגבי זב. ובגמרא דף מא ע"ב. ת"ר בבשרה מלמד שמטמאת בפנים כבחוץ. ואין לי אלא נדה זבה מניין ת"ל זובה בבשרה. פירש רש"י ואע"ג דבנדה כתיב מדאפקי' בל' זיבה ילפינן זיבה ע"כ. פולטת ש"ז מניין ת"ל יהיה פירש רש"י יהיה זובה בבשרה:

בבית החיצון. לשון הר"ב בית החיצון מקרי מקום שהאבר דש בו בשעת ביאה. [*לאו למימרא] שכל המקום שדש בו האבר הכל מקרי בית החיצון ואפילו במקום שראש האבר מגיע שז"ל הרמב"ם [*המקום אשר יוצא מצואר הרחם] והוא המקום שיכנס בו האמה בעת המשגל אם יצא דם מן המקום אשר יגע ראש האמה הנה היא טמאה כו' והוא אמרם בגדר בית החיצון מקום שהשמש דש בו ע"כ. ומ"ש הר"ב בשעת ביאה אינו אלא תוספת באור לשהאבר דש בו וכמו שהקדים הרמב"ם וכתב בעת המשגל. ואח"כ כתב שזהו אמרם כו' שהשמש דש בו. [*וזה] לשונו בחבורו פ' ה' מהא"ב [הלכה ב] [*הואיל ויצא מבין השינים כו' ובין השינים הוא] מקום שיגיע אליו האבר בשעת גמר ביאה [*ובין השינים [עצמו] כלפנים. הנה מבואר שכל מה שחוץ ממקום שהאבר מגיע אליו בשעת גמר ביאה. הוא הנקרא בית החיצון בלבד. והשתא י"ל שז"ש הר"ב בשעת ביאה. אע"פ שכבר כתב שהאבר דש בו. היינו שבא לפרש לאפוקי בשעת גמר ביאה]. וא"ת וכי איזה שיעור נתנו לנו חכמים במקום שיגיע אליו האבר. דודאי דאין כל האצבעות שוות. ועוד בתולה ולא ידעה איש מה תהא עליה לדעת מה יעשה לה כשנעקר ממנה דם ויצא. אם יצא כשיעור אם לאו. ותריץ דכבר נתנו חכמים עוד שיעור אחר. כדאיתא בגמ' [שם] דתני רבי זכאי עד בין השינים [כמין שינים יש בתוך הרחם תלתולי בשר] בין השינים עצמן כלפנים. וזהו שדקדק הרמב"ם בחיבורו לכתוב לתרווייהו שכתב הואיל ויצא מבין השינים כו'. ועד היכן הוא בין השינים עד מקום שיגיע אליו האבר וכו' [*ועל כרחינו חז"ל באמרם מקום שהאבר דש באיש בינוני ובאשה בינונית אמרו (וכן) [וכה"ג] כתבו התוספות בד"ה [וסבר] ר"ש כו' וא"כ קצת קשה הברייתא שלא הזכירה לבין השינים. וקתני מקום שהאבר דש בו. שהוא דוקא בבינוני ובינונית אמאי לא שנאה כדרבי זכאי. שהוא שיעור השוה לכל]:

יוצא דופן ולד שיצא על ידי חתך שבדופן האשה ונתרפאה:

אין יושבין עליו ימי טומאה שבעה לזכר וארבעה עשר לנקיבה:

וימי טהרה דם טוהר שלשה ושלשים לזכר ששה ושמונים לנקיבה:

ואין חייבין עליו קרבן קרבן לידה:

כל הנשים מטמאות בבית החיצון משיצא הדם מהמקור. אף שנתעכב מכותלי פרוזדר:

שנאמר דם יהיה זובה בבשרה אף שעדיין הדם בבשרה:

ואין חייבין עליו קרבן. דכתיב אשה כי תזריע עד שתלד ממקום שמזרעת ור"ש דריש להאי קרא לדרשא שכתבתי לעיל פ' המפלת סוף סי' ד'. ור"ש יליף לרבות יוצא דופן בת"כ ר"פ כי תזריע מקרא דכתיב ואם נקבה תלד ומצי למכתב ואם נקבה וטמאה שבועים. ורבנן דרשי ליה לרבות טומטום ואנדרוגינס דלא תימא זכר ונקבה כתיבי בפרשה עד שיהא זכר ודאי ונקבה ודאית קמ"ל. ור"ש נפקא ליה מדכתיב לבן או לבת בן מכל מקום בת מכ"מ. ורבנן דרשי לבן לחייב על כל בן ובן קרבן אחד לבת לחייב על כל בת ובת קרבן אחד. ור"ש דריש להאי דרשא מזאת תורת היולדת כמו שמפורש בספ"ק דכריתות. ורבנן אע"ג דכתיב זאת איצטריך לבן או לבת סד"א ה"מ בתרי עבורי כגון שילדה וחזרה ונתעברה בתוך ימי טוהר וילדה לאחר שמנים אבל בחד עבורא כגון יהודה וחזקיה אימא בחד קרבן סגי ליה קמ"ל לבן או לבת. א"ר יוחנן ומודה ר"ש ביוצא דופן בקדשים שאינו קדוש קדושת הגוף אלא כשאר קדשים שקדם מומן להקדשן דלא קדשי אלא כעצים ואבנים לדמיהן ויוצאים לחולין להגזז ולהעבד מ"ט גמר לידה לידה מבכור מה התם פטר רחם אף כאן פטר רחם. ובפ' בתרא דבכורות אמרינן דר' אלעזר בר' יהודה ס"ל כר' שמעון דיוצא דופן ולד מעליא הוא ועדיפא מדר"ש דאפי' בקדשים קאמר דקדוש: