משנה נגעים פרק ט׳ משנה ב׳

כבר קדם ביאור ההלכה הזאת וזכר שרשה בסוף הפרק הששי ולא נשאר לנו תוספת ביאור בסיפור השחין והמכוה וזה שהגשם כאשר יתנגע ונבקע העור ונתפשט באי זו סבה שיהיה אם בסבת האש או בסבה אחרת הנה זה המקום הנפשט לא יטמא בנגעים כל מה שהוא הבשר מגולה והוא אשר יקרא מורד וכאשר בושל הנגע ונתכסה הבשר והעור ולא נשאר בו רושם לבד כמו שישאר בשאר הנגעים והמורסות הנראות שהוא אז דינו כדין העור הבריא אשר לא נוגע ויטמא בנגעי עור ובשר וכאשר בישל והתחיל להתקשות ונתלקח בעליונו קרום דק אז יקרא שחין או מכוה או קדח כפי סבתו ואז יטמא בנגעי שחין ומכוה הנזכרים בתורה והרושם אשר ישאר בגוף אחר שלימות רפואתו והתכסותו ותדמה שטוחה בעור יקרא צלקת ולשון ספרא (ויקרא י״ג:י״ח) ובשר כי יהיה בו בעורו שחין יכול למורד ת"ל ונרפא אי נרפא יכול עד שיהיה צלקת ת"ל שחין הא כיצד נרפא ולא נרפא וכן הוא אומר צרבת השחין עד שתקרום כקליפת השום ודין הקדח והשחין דבר א' לפי שהן שני מינין מן השחין אם הית' סבתו מליחה שורפת יקרא קדח מכוה ואם היתה בסבת הכאה באבן או בעץ יקרא שחין ובספרא אין לי אלא שחין שעלה מאליו מניין לקה בעץ ובאבן ת"ל שחין שחין ריבה:

השחין והמכוה אין מצטרפין זה עם זה. שכיון שחלקן הכתוב בשתי פרשיות. ופי' משפט כל אחת בה. ולא צירפם יחד. שהרי משפטן שוה. וה"ל לכתוב כי יהיה בו בעורו שחין או מכוה. אלא לכך חלקן לומר שאין מצטרפין זה עם זה. גמ' דחולין שם:

היו מורדין כו'. מפורש בספ"ו:

זו היא צרבת השחין האמורה בתורה. שזה שנאמר בתורה. ואם תחתיה תעמוד הבהרת לא פשתה צרבת השחין היא וטהרו הכהן. ענינו שאינו בהרת ונגע טמא כיון שלא פשה. אבל היא צרבת השחין כשהיה בבואו אל הכהן ואילו פשה או בא בשער לבן היה טמא:

אין מצטרפין זה עם זה אם סמוכין יחד חצי גריס מכל א' אמ"צ להסגיר:

ואין פושין מזה לזה כשסמוכים יחד גריס מכל א'. ופשה א' מהן לתוך חבירו לא מחשב פשיון לטמאו:

ואין פושין לעור הבשר דכשפשה א' מהן לעור הבשר שסמוך להן. לא מחשב פשיון. אלא צריך שיפשה כל א' על הצרבת שיש תחתי':

ולא עור הבשר פושה לתוכן ר"ל נגע שבעור הבשר אין פושה לתוכן:

היו מורדין ר"ל ואם השחין או המכוה מוציאין ליחה [עי' פ"ו סי' נ"ח]:

טהורין ר"ל אם יש אז עליהן נגע בא' מד' מראות. טהורה לגמרי:

זו היא צרבת השחין האמורה בתורה דרק אז מטמא בא' הסימני' כבריש פרקן. דמה שאמרה תורה. ואם תחתיה תעמוד הבהרת לא פשתה. צרבת השחין היא וטיהרו הכהן. ה"פ דמפני שצרבת השחין היא. לכן כשעמד בעינו שבוע א' יטהרו הכהן ולא יסגירו שוב הסגר ב' כבהרת שבעור הבשר:

אף על פי שמקומן צלקת נארבע בל"א. והוא עור עב שניכר שהי' שם מכה:

נדונין כעור הבשר דכשיולד שם נגע דינה כשאר נגע שבעור הבשר:

אמר קטין חריך שקא. בר יומא בקי דקה. בזיעת אפי אכלתי לחם משנה ג' החמורה. ערוכה בכל ושמורה. ורבותינו נותני לחמינו בכל עת בעוז וגבורה. הניחו פה העיסה לפנינו קמורה וטמורה. והן גוענו אבדנו כולנו בלעדם כשורה. דוהכי גמרא גמור זמורתא תהא אמורה. ומאן האי דלא חש לקמחיה ותהי לא ברורה. והכי נכסינן שערא כחמור חמורתים גמורה. דהרבה יש לדקדק במשנה זו בעין שמורה. (א) למה שאלו לר"א על בהרת כסלע. והרי הוה סגי בשישאלו שאלתם בבהרת כגריס. ולא עוד. אלא שבבהרת כסלע יהיה לו נקל להשיב להם כאשר השיב באמת שמא תכנס ותפשה. והרי עדיפא מינה הו"ל לשאול מיד על בהרת כגריס על צרבת כגריס. כמו ששאלו בסוף שלא מצא ר"א מענה להם שמא תכנס ותפשה. (ב) מה זו שאלה למה יסגיר. רחמנא אמר הסגר. וכך גזרה התורה. דאף שא"א שיתהווה בה סיט"ו אפ"ה עכ"פ יטמא ז"י בטומאת הסגר. (ג) מה זה שהשיב ר"א שמא תכנס ותפשה. ופי' הר"ב שמא ימצא הכהן בסוף שבועת ההסגר שכנסה עד כגריס. ויפטרנו. ולאחר הפטור יחזור ויפשה הבהרת על הצרבת. ואתמהה. דאי משום הא. ודאי א"צ הסגר. דראוי לו להמנוגע להמתין מלהסגר. עד שיראה שכנסה נגעו עד כגריס. ואז יסגירו הכהן. שאם תחזור ותפשה יחליטנו. (ד) גם התשובה בעצמה שהשיב ר"א תמוה מאד. דהרי לעיל [פ"ד סוף מ"ז] אמרי' בפירוש. כנסה ופשתה חכמים מטהרים. והרי הוכחנו שם בס"ד סי' נ"ח דמיירי התם בהיתה בתחלה יותר מכגריס. ונתמעטה בסוף ההסגר עד לכגריס. ופטרו. וחזרה ופשתה ליתר מכגריס. דלרבנן לא מחשב פסיון עד שיפשה טפי ממה שהיתה בתחלה. וא"כ למה הכא יחליטנו. (ה) הכי עמוק עמוק כ"כ תשובת ר"א להם. ותשובת ריב"ב לכולם. עד כי שרים עצרו במילין באין מענה למצוא דבר זה מכח סברא. (ו) מה זה שהקשו בקו' הב' והלה מקומה כגריס. ופירשו רבותינו. דהאי והלה. פירושו כמו ואם מקומה כגריס. ובמחכ"ר זה דחוק מאד. דטפי משמע לשון והלה. שהקשו לרבם ר"א כאילו נעלם ממנו דבר ידוע. וכן משמעות מלת הלה בכ"מ. והכא הרי זה פנים חדשות בא לכאן שלא שאלו עדיין עליה. (ז) מה זה הקילוס דקלסי' לריב"ב לחכם גדול לקיים דברי חכמים. וק' וכי הסגר זה מדרבנן הוא. ובכל מכילתין לא אשכחן הסגר מדרבנן. ואפן כה וכה. וארא כי אין איש מרבותינו עומד להוציאני ממבוכתי. חשבתי דרכי. דאלה אומנינו לחדודי נפשן הצעירה הוא דבעו. וכען עיני לשמיא נטלית. אנו ליה וליה עינינו. מן המצר קראתי. ולעזרתו מקודש צפה צפיתי וקוה קויתי. ויט אלי וישמע שועתי. ויושע ה' ביום ההוא את ישראל כי הוא מגיני וצנתי. מעוז צור ישועתי:

ואין פושין לעור הבשר וכו'. דכתיב ואם תחתיה במקום שתחתיה היא פושה אבל לא פושה לעור הבשר ולא עור הבשר פושה לתוכה ואינה פושה לעור המכוה ולא המכוה לתוכה. וברמב"ם פ"ה כתב וז"ל התחילו השחין והמכוה לחיות ולהתרפאות ונעשית עליהם קליפה כקליפת השום זו היא צרבת השחין האמורה בתורה ומחית המכוה האמורה שם ומטמאות בשני סימנים בשער לבן או בפשיון ואין בהן הסגר אלא שבוע אחד כיצד בהרת שהיתה בצרבת השחין או במחית המכוה אם היה בה שער לבן יחליט לא היה בה שער לבן יסגיר שבוע אחד ויראה בסוף השבוע אם נולד בה שער לבן או פשתה יחליט ואם לא נולד בה כלום יפטור פשתה לאחר הפטור. או נולד בה שער לבן יחליט עכ"ל ז"ל: