משנה נגעים פרק ח׳ משנה ח׳

זה כולו מבואר וכבר הקדמתי לך שרשו וכבר ביארנו דין המוסגר והמוחלט בתגלחת ובצפרים בפרק ראשון מכלים. ושהענין מטמאין בביאה כאשר יכנס באהל נטמא כל מה שבו על התנאים אשר נתבארו בי"ג מזאת המסכתא:

הטהור מתוך הסגר פטור כו'. עיין במשנה ה פ"ק דכלים. ובמשנה ז פ"ק דמגילה:

מטמאין בביאה. מפורש בפי"ג ממשנה ז ולהלן:

אם בכולו פרחה כאחת מתוך הטהרה טמא ומתוך הטומאה טהור אי אפשר לומר דהך בבא מיירי בכל נגע קטנה שנטהר או נטמא. ועלה קאמר הכא דבפרח אח"כ בכולה כאחת אם מתוך הטהרה טמא. ומתוך הטומאה טהור. ליתא דא"כ מה לשון כולו כאחת דקאמר הרי כיון שכבר הי' שם נגע קטנה מקודם. א"כ לא פרחה כולו כאחת ותו הא כבר תנא הך דינא בריש פרקן. אלא נ"ל דפרח כולו כאחת דקתני. לאו אכל הגוף קאי. רק אכל רא"ב. ומשנתינו סיומא דמשנה ז' היא דקתני התם ג' מיני הפך לבן דהיינו שהוסגר או הוחלט או נטהר עמה. ואם אחר א' מג' אלו אירע בו ג' חזרות. דהיינו שחזרו ונתגלו רא"ב הרי הוא כמו שהי' ואם אחר שנתגלו חזר ונתכסה קצתן. טמא משום פסיון. ואם אחר שנתכסה קצתן חזר ונתכסה כולן טהור. ועלה קאמר הכא. דאם לאחר חזרתו רא"ב הראשונה שהי' דינו כמו שהי'. חזרו ונתכסו הרא"ב כאחת ר"ל לא שנתכסו במקצת וחזרו ונתכסו כולן. רק נתכסו כל הרא"ב בבת אחת. אם מתוך הטהרה. ר"ל אם אירע זה אחר שחזרו הרא"ב מתוך הטהרה וכגון הפך לבן שבו ש"ל והושחרו ונטהר וכשחזרו הרא"ב ונתגלו והרי הוא כמו שהי' ונשאר בטהרתו. חזר השתא ונתכסו בבת אחת הר"ז טמא. ואם מתוך הטומאה. ר"ל ואם אחר שחזרו הרא"ב אחר ההסגר או אחר ההחלט של ההפך לבן. חזר השתא ונתכסו הרא"ב בבת אחת. הר"ז טהור. ואע"ג דכבר שמעינן מריש פרקן החילוק שבין פרח בכולו מתוך טומאה או מתוך טהרה. התם שמעינן רק בבהרת קטנה. והכא אשמעינן דגם בבהרת גדולה כך הוא הדין:

ומן הפרימה רישא דקרא נקט דכתיב במוחלט בגדיו יהיו פרומים וראשו יהי' פרוע. ועל שפם יעטה. וטמא טמא יקרא. וקאמר הכא דמכולן פטור המוסגר:

ומן הצפרים כשיפטור לגמרי מההסגר:

מתוך החלט חייב בכולן הכא נמי פירושי' כברישא דהיינו שחייב כל א' בזמן הראוי לו. דהיינו בפריעה ופרימה. עטוי. וקריאת טמא טמא כל ימי חלוטו. ובתגלחת וצפרים כשיפטור מחלוטו:

זה וזה מטמאים בביאה ר"ל בין מוסגר או מוחלט שבא לבית נטמא כל אשר בבית ונעשה ראשון לטומאה. [ועי' מ"ש במראה כהן סי' יד]. וה"ה דשניהן שוין לענין שלוח למחוץ לעיר המוקף חומה בא"י:

והא דנקט פריעה קודם לפרימה. ותגלחת קודם לצפרים. ושניהן שלא כסדרן בקרא. נ"ל דתמיד נזכרין בדרך לא זו אף זו. ולהכי כשנזכרין בהן. כגון במוחלט מזכיר חיוב שחוץ מגופו קודם לדבר חיוב שבגופו. וכשנזכרין בלאו כגון אחר מיתת בני אהרן [ויקרא י' פ"א]. וכמו כן בפטור של המוסגר דתנא הכא. מזכיר דבר שבגופו קודם לדבר שחוץ מגופו [ועי' מ"ש בזה פ"א דמגילה סי' מ"ג]. והא דנקט דהנטהר מתוך הסגר פטור מהם. רק משום תגלחת וצפרים נקט בהך לישנא. וה"ק הטהור מתוך הסגר פטור היה מתחלת חיוב הסגרו עד שנטהר לגמרי מההסגר. מפריעה וכו' ודו"ק. אמנם פי' מלת פרימה. היינו שיהיה כל בגד מבגדיו קרוע קרע טפח בכל א'. כדרך שקורעין על מת [כרמב"ם בספר המצות מצוה קס"ד]. משא"כ מלת קרוע. כולל נמי קריעה קטנה. וכן משמע בסוטה [פ"א מ"ה] דקאמר אם נקרעו נקרעו אם נפרמו נפרמו. דמשמע קצת דפרימה יתירה מקריעה [ועי' מ"ש שם בס"ד סי' כ"ט]. ובפירוש מלת פריעה נחלקו רבותינו [במ"ק דט"ו א']. דלר"א פריעה היינו שיניח שערותי' לגדל בערבוביא שלא יגלחם. ולר"ע היינו לשון גילוי. שלא יניח בראשו כומתא וסודרא. ופי' בערוך דכומתא היינו כובע. אולם מלת סודרא. נ"ל דהיינו סודר חשוב שהיו רגילים החשובים לפרוס ממעל להכובע. וכדאמרי' [פסחים קי"א] סודרא דמר כי צורבא דרבנן. וה"נ אמרי' [קידושין כ"ט ב'] חזיי' דלא פריס סודרא ארישיה. ועי' רש"י שם. אבל א"א לומר דסודר היינו מטפחת פשוט שהיו רגילין כל אדם לעטף בו ראשן. ליתא. דוכי אפשר לומר כן שלא יעטף ראשו במטפחת. והרי התורה אדרבה צותה ועל שפם יעטה. דהיינו שיהיה ראשו מכוסה עד שפמו. ולפי מה דקי"ל דהלכה כר"ע מחבירו [כעירובין מ"ו ב']. וכ"ש נגד ר"א דשמותי הוא [כנדה ד"ז ב']. א"כ נפרש לפ"ז מלת פריעה אליבא דהלכתא דר"ל כומתא וסודרא. ורק התוס' במו"ק שם מסתפקין דדלמא לר"ע תרתי בעי. ומודה לר"א דצריך נמי שלוח פרע. ותמוהין דברי רש"י בחומש שפי' כר"א. והרי זה כנגד הכלל שזכרנו. וצ"ע. אמנם מה שנחלקו שם בפי' מלת שמותי. דלרש"י היינו משום דברכוהו [כב"מ נ"ט ב']. והקשו על זה בתוס' שם בשם ראב"י. הרי מנודה אסור בתפילין [כמ"ק דט"ו א'] והרי ר"א הניח תפילין. וכמו דאמרי' [סנהדרין ס"ח א'] שנכנס הורקנס לחלוץ תפיליו. ותמהני מאד על קושיתם זו. דכפי הנראה רצו להוכיח מזה שהתירו ברכתו לאחר שעבר כעס המחלוקת. וא"כ למה לא ניקום כוותיה בהלכתא. ואם כך הוא קושיתם. במחכ"ר הרי בכל הסוגיא שם מוכח שהי' מבורך עד אחר גויעתו. דהרי נכנסו חכמי ישראל אצלו לבקרו. וישבו לפניו בריחוק ד' אמות. ורק לבתר דנח נפשיה. אמר ר' יהושע בבכייה הותר הנדר. ואי משום קושיתם מהנחת תפילין על כרחך צ"ל דהורקנס לחלוץ תפילין של עצמו נכנס. ואעפ"כ נ"ל ראיה כפי' תוס' [שבת דק"ל ע"ב] שכתבו בשם הירושלמי דפי' מלת שמותי הוא מדהי' מתלמידי ב"ש. דאי משום דברכוהו לא היה ראוי לבטל דבריו היכא דמסתבר כוותיה. דאע"ג דביום המחלוקת הביאו כל הטהרות שטיהר ושרפום [כב"מ דנ"ט ב']. היינו רק להחמיר במקום שהקיל ר"א [כנדה ד"ז ב'] אבל לא להקל במקום שהחמיר. והרי אנן לא קי"ל כר"א בין להקל ובין להחמיר. וא"ת כיון דכל עיקר טעמא שנמנו וגמרו דלא ניקום הלכתא כר"א היינו כדי דלא לגררו כ"ע אבתריה. א"כ מה"ט היו רשאין להקל גם במקום שמחמיר. וכדאשכחן ממש כה"ג [ברכות ס"ג ב'] שהקילו במקום שהחמיר. נ"ל דהתם רק בדרך למוד ופלפול הקילו במקום שהחמיר. אבל ח"ו שמטעם דלא ליגררו אבתריה יקילו במקום שהדין כדבריו להחמיר. והרי ר"א לא אמר שום דבר מסברת עצמו רק מה שקיבל מרבותיו [כסוכה דכ"ז ב']. וא"כ אם החמיר ר"א בדבר שידעו חכמי דורו שכך הוא האמת כפי שקבל מרבותיו היאך היו יכולין להקל בדבר. הרי אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד הקודם [כמו"ק ד"ג ב']. ותו הרי בסנהדרין שם מוכח ששאלוהו כמה דינים. ואי לא קי"ל כוותיה בשום דוכתא. לענין מה שאלוהו. ולא לבד התם דהוה שעת מיתתו כ"א גם בשעת בריאתו לאחר פטירת ר"ג. דהיינו בתר דברכוהו. מוכח בש"ס [מו"ק כ"ז א'] שהיה מורה הלכה ובא ואין מכלים דבר. ותו אי משום דברכוהו לא היו להם משום זה לבטל הלכה מדבריו לעולם. דהרי לבתר דנח נפשיה נענה ר' יהושע ואמר הותר הנדר. אע"כ דפי' מלת שמותי היינו מדהיה מתלמידי ב"ש. ולפיכך שאלוהו בשעת פטירתו כמה דינים. במילי דידעו דלא פליגי תלמידי ב"ה עמו. וכ"כ במקום דליכא קולא או חומרא כלל כהך דמו"ק הנ"ל [דכ"ז א'] היה מורה הוראות. ורק היכא דפליג עם תלמידי ב"ה לא קי"ל כוותיה:

ולכאורה אין למשנה זו שום המשך לא לעילא ולא לתתא. וטפי הוה מסתבר למסמך משנה ט' לרישא דמשנה ח'. מדמיירי תרווייהו מדין הפך לבן ככולה פירקין. ולמה פתק ושדא בינייהו הך בבא ולהפריד בין הדבקים. ואמר מהו' משה טהארען נ"י דמדסיים רישא דאם הפך לבן מתוך הטומאה טהור דהיינו בין מתוך טומאת הסגר או החלט. להכי קאמר מיד בסמוך לו. דדוקא טומאה או טהרה שוין נפטר מתוך הסגר והחלט. אבל לענין אופן הטומאה והטהרה דהיינו פריעה ופרימה יש חילוק רב ביניהן:

בפי' ר"ע ז"ל דאם פרחה כולו בבת אחת נמי טמא כמו פרחה במקצתו. אמר המלקט דפרחה במקצתו דקתני במתני' דלעיל לאו דוקא:

הטהור מתוך הסגר פטור מן הפריעה. האי לישנא לאו דוקא דגם הטהור מתוך החלט פטור מפריעה ופרימה ומשום תגלחת וצפרים נקט האי לישנא והכי איבעי ליה למיתני מצורע מוסגר פטור מפריעה ופרימה ומוחלט חייב ובפ"ק דמגלה הלשון מכוון אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וצפרים. הר"ש והרא"ש ז"ל: