משנה נגעים פרק ח׳ משנה ו׳

בהרת טמאה היא אשר תהיה לה שער לבן או מחיה או פסיון ואודיעך בכאן כי כאשר היו באדם ב' בהרות אחת טמאה ואחת טהורה ופרחה הצרעת בכולו מן הטהורה הנה הוא טהור ולא נשימהו כמו פרח מן הטהור שהוא טמא כמו שקדם:

אע"פ שמדובקים זה בזה והן נראין כאחת טהור. הענין בזה המאמר כי כאשר פרחה הצרעת בכל גופו וכללה ב' אברים מתדבקים הנה התדבקותם לא יועיל אלא משירבה הלובן יכלול אותן יחד כמו שיכללהו האבר האחד ואם היו שתי אצבעות דרך משל כאשר יתפרקו יראה במה שביניהם בשר חי וכאשר חוברות ויראה כא' יראה הלובן כולל להן הנה הוא טהור וזהו ענין אמרו אע"פ שמדובקים זה לזה ר"ל אע"פ שלא יראה כולו לבן אלא אצל חבורם קצת לקצת הנה הוא טהור ואמר יתעלה כאשר יתלבן כולה (ויקרא י״ג:י״ג) והנה כסתה הצרעת ולזה יצטרך שיהיה למראה הלובן אשר יכלול כל גופו צרעת לא בהק וכאשר כלל גופו אחת מד' מראות או כולן הנה הוא הטהור כמו שהתבאר בראש המסכתא שהן מצטרפין לפטור את ההופך כולו לבן אולם אם כללו הלבן וקצת זה הלובן צרעת וקצתו בוהק הנה הוא טמא עד שישוב זה הבהק לא' מד' מראות ואם כללה הצרעת יהיה טהור כמו שאמרנו עוד נתגלה ממנו ראשי אברים אם להם לא תשוב בשר חי אבל יתנגד הלובן ממנו עד שישוב בהק הנה הוא טהור כמו שהיה לאומרו (שם) וביום הראות בו בשר חי יטמא לא מקום לבן ואמר יתעלה (שם) או כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן ולא אמר ונהפך לצרעת כמו שאמר תחלה וכסתה הצרעת הנה יתבאר מכל זה שאצל פריחת. הצרעת לא יטהר ונאמר בו כולו הפך לבן עד שיחזור מקום הבוהק צרעת ואצל הראות בשר חי אחר זה לא יטמא בו עד שיחזור ממנו הלובן לגמרי והבוהק לא ישאר הבשר בזה הבשר החי. חזרו בו ראשי איברים פחות מכעדשה ר"ל כי אשר היה בשר כעדשה ופחות מכעדשה מזה העדשה בהק ר"מ אומר שזה הבשר החי אינו כולו בהק אבל אשר בו מן הבהק פחות מכעדשה וכל פחות מכעדשה לא יתחבר אליו הנה הוא טמא זה המאמר אמר אותו ר"מ לדברי רבי יוסי אשר יאמר כי כאשר יראה בשר חי בראשי אברים לא יטמא עד שיהיה כעדשה ואמר לו ר' מאיר לפי זה הדעת ואפילו היה קצת העדשה ההיא בוהק אמנם אצל ר"מ הנה יאמר שבשר חי כאשר יראה כאשר נהפך כולו לבן הנה הוא טמא בכל שהוא כמו שהתבאר בספרא וחכ"א שאצל פריחת הצרעת בגופו כאשר כללתו כולו זולת פחות מכעדש' בשר חי וישלם שלמות השיעור כעדשה בהק הנה הוא נשאר בטומאתו ונאמר שכעדש' בכללו בשר חי יחשב לאמרו והנה כסתה הצרעת וזה בהק כמו שקדם אמנם כאשר כללה הצרעת וטהר ונתגלה ממנו בשר חי כעדשה וממנו קצתו בהק ר"ל קצת זאת העדשה הנה אינו סימן טומאה ולא נחשוב אותה כולה בשר חי עד שיתגלה בשר חי מן בהק כעדשה כמו שהשרשנו ואין הלכה כר"מ:

פרחה מזו לזו. פירש הר"ב בין מטהורה לטמאה כו'. משום דטהורה נעשית טמאה כו'. וכ"כ הר"ש. ובת"כ יליף ליה מדכתיב כפל לשון. ואם פרח תפרח. וכתב מהר"ם דלא נהירא לו לפרש כן משום דטהורה נעשית טמאה. דכל כמה דלא נזדקק ליה כהן לטמאו. פורח מן הטהור קרינן ליה. דכולה מלתא בכהן תליא כדמוכח בפ"ק בלהקל ולהחמיר. וכן בסוף פרקין. ועוד למה לי דתני פרחה מזו לזו ואח"כ פרחה בכולו. לתני סתמא פרחה בכולו. על כן נ"ל לפרש דדוקא נקט פרחה מזו לזו ואח"כ פרחה בכולו. אבל אם פרחה מן הטהורה ברישא לצד חוץ ולבסוף פרח מזו לזו. ה"ל פורח מן הטהור. וטמא. אבל השתא דפרחה ברישא מזו לזו. אפי' פרחה מן הטהורה לטמאה. כיון דנתחברו ונעשו אחת קודם שפרח בכולו. כי הדר פרח בכולו. לא אמרי' ה"ל פורח מן הטהור וטמא. אלא פורח מן הטמא וטהור. דכיון דנתחברו ונעשו אחת. מסתבר טפי שהטהורה בטלה לגבי הטמאה. כלומר שהטמאה בטלה לגבי הטהורה כיון דאילו הוה חזי ליה כהן בההיא שעתא. הוי מחליט ליה משום פשיון ועוד כל היכא דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי. בנגעים אמרינן לקולא. וטובא אשכחן כה"ג במכילתין דאזלינן לקולא. וטעמא הוי כדמפרש בשלהי מס' נזיר הואיל ופתח הכתוב בטהרה תחלה. לטהרו או לטמאו. [וכתבתיו ספ"ד] הלכך אמרינן הכא. דה"ל פורח מן הטמא. וטהור. ע"כ. והרמב"ם בפ"ז מהט"צ [הלכה ז] כתב בל' הזה ופרחה הטהורה לטמאה ואח"כ פרחה בכולו. הרי זה טהור. מפני שהיה מוחלט בטומאה. אע"פ שהטהורה היא שפרחה. ע"כ:

בשפתו העליונה בשפתו התחתונה כו'. פירש הר"ב בשפתו העליונה חצי גריס בהרת וכו'. וכ"כ הר"ש. וכלומר מאחר דע"י דבוקם נראה כגריס. הוי טמא. וכשפרח ממנה הוי פורח מן הטמא וטהור. וכ"כ הכ"מ [שם] [*ולשון אע"פ שמדובקים כו'. כלומר אע"פ שדוקא כשמדובקים וכו']. והרמב"ם מפרש דהא קמ"ל שאע"פ שאינו נראה כולו לבן אלא בשעת חיבורן זה לזה. חשיב הפך כולו לבן. ומהר"ם לפי שטתו דלעיל דדוקא בפרח מזו לזו ברישא כו'. כתב בכאן. דה"פ דכשהיו לו שתי בהרות אחת בשפתו העליונה ואחת בשפתו התחתונה [*אחת טמאה ואחת טהורה. ויש מעט הפרש ביניהן. כשאינו מדביק שפתיו בחוזק זו לזו. וכן בשתי אצבעותיו. וכן בב' ריסי עיניו] ופרחה מזו לזו. ואח"כ פרחה בכולו מצד הטהורה לחוץ. ואתא לאשמעינן דלא תימא מאי דפרח ברישא מזו לזו ומחבר להו הוי כמאן דליתא. ולא חשיבא פריחה שמזו לזו לאחשובינהו כנגע אחד. כיון דזימנין כשמדבק שפתיו. אינו נראה. וכי הדר פרח מן הטהורה לחוץ. ליהוי כמו פורח מן הטהור. וטמא קמ"ל. דפריחה שבינתים חשיבא חבור. אע"ג דזימנין לא מתחזיא. וה"ל פורח מן הטמא וטהור. עכ"ל. וניחא טובא לדידיה דהשתא בשפתו העליונה וכו'. קאי שפיר ארישא אדקתני שתי בהרות וכו' [*וגם ניחא לדידיה. לישנא דאע"פ כו'. אבל ק"ק לי דלמה יגרע בנראי' כאחד. דהא כתבתי לעיל בשמו דכשמחוברים אמרינן כאילו כולו טמאה. ועל כרחנו צריכין לומר. דסברתו דה"א שצריך שהפריחה תהיה נראית]:

פרחה בכולו אבל לא בבוהק טמא. בת"כ וכסתה הצרעת. ולא הבהק. שהייתי אומר הואיל והוא סימן טהרה בסוף תהא סימן טהרה בתחלה. ת"ל וכסתה הצרעת ולא הבהק. הר"ש. ועיין לשון מהר"ם דלקמן:

חזרו בו ראשי אברים כמין בהק טהור. מדלא יהיב שעורא כמה. ש"מ אפילו כעדשה. ואפילו טובא חזרו ונעשו בהק טהור. דאינה מעכבת את הפריחה לבסוף כלל. דדינו לבסוף כמו ד' מראות. וכן פרחה בכולו. אבל בבהק דרישא. לא יהיב שעורא. דאפילו פחות מכעדשה מעכב את הפריחה בתחלה לכ"ע. ומ"מ אצטריך לפרושי בסיפא וחכ"א בהק פחות מכעדשה סימן טומאה בתחלה. כי היכי דלא נטעי למימר דוקא כעדשה דומיא דמחיה. מהר"ם:

טהור. בת"כ בשר חי. בשר חי החוזר טמא. ואין בהק החוזר טמא. והלא דין הוא. בהק מעכב. ומחיה מעכבת. מה מחיה חוזרת ומטמאה. אף בהק יחזור ויטמא. ת"ל בשר חי בשר חי החוזר טמא. ואין בהק החוזר טמא. הר"ש:

חזרו בו ראשי אברים ונתגלו פחות מכעדשה ר"מ מטמא. נ"ל מדלא קאמר בהדיא בהק. ש"מ דבכל ענין קאמר. בין שנתגלו ונעשו בהק. בין שנעשו בשר חי לגמרי ר"מ מטמא. והכי אמר ר"מ בהדיא בת"כ. מהר"ם:

וחכמים אומרים בהק פחות מכעדשה סימן טומאה בתחלה. ואין סימן טומאה בסוף. וכתב הר"ב דרבנן מטהרי אפילו טובא נמי. דבהק בסוף אינו מעכב וכן כתב הר"ש. ומשום בתחלה דדוקא פחות מכעדשה. הוא דנקטי במלתייהו פחות מכעדשה. וכ"כ מהר"ם בתחלה. ואח"כ חזר בו. וכתב דבחנם נדחק בכך. כי מתפרש יפה בלא דוחק. דהא לא קאמר. ואין פחות מכעדשה סימן טומאה בסוף. אלא סתמא קתני וא"כ ה"ק בהק פחות מכעדשה סימן טומאה בתחלה. ואין בהק סי' טומאה בסיף כלל וכלל. ואפי' טובא כדפריש ברישא חזרו ראשי אברים כמין בהק טהור. ואפי' טובא. ואיכא למימר נמי דאיירי נמי בלא בהק. (אין) [וק"נ דאין] גלוי אברים בלא בהק סימן טומאה בסוף בפחות מכעדשה. כמו שהוא סימן טומאה בתחלה. וחכמים דהכא הוא ר' יוסי דפליג אר' מאיר בת"כ בגלוי אברים בלא בהק פחות מכעדשה דאין מעכב הפריחה בסוף ולהכי לא קתני ואין בהק סימן טומאה בסוף. אלא סתמא ואין סימן טומאה כו'. משום דבתרי גווני איירי. בלא בהק אין סימן טומאה פחות מכעדשה. הא בכעדשה הוי סימן טומאה בסוף בגלוי ראשי אברים. ובבהק אין סימן טומאה כלל בסוף בגלוי ראשי אברים. ואפי' טובא. והשתא ניחא דקיימא אר"מ. דאיירי נמי בתרתי כדפרישית. ופליגי עליה בתרוייהו ע"כ:

שתי בהרות אחת טמאה שהוחלט או הוסגר על ידה:

ואחת טהורה שעמדה בעיני' ב' שבועות ופטרה:

פרחה מזו לזו אפילו מהטהור להטמא:

ואח"כ פרחה בכולו טהור דאף שהתחיל לפרוח מהטהורה. עכ"פ מיד כשפרח מזו לזו ונתחברו. נתבטלה הטהורה בטמאה. ולא איפכא. מדאין כח הטהורה חזק כל כך ככח הטמאה. דטהורה אין מטהרת את האדם והטמאה מטמאתו. ולפיכך היא טפילה לגבי טמאה. ומדנתבטלה הו"ל ככולה טמאה וכפרח אח"כ מטמאה דיינינן לה וטהורה. ולרמב"ם [פ"ז מטו"צ ה"ו] ה"ט דטהור דאע"ג דפרח מהטהורה. עכ"פ כיון דכל הגיף מוחלט הי'. הו"ל הטהורה כליתא. והו"ל כאילו פרח מהטמאה:

בשפתו התחתונה ארישא קאי ור"ל שהי' בו ב' נגעים א' כאן וא' כאן. אחת טהורה ואחת טמאה. אע"ג שב' השפתות מפורדין זמ"ז שא"א לומר כברישא שנתבטל הטהורה בטמאה:

בשתי אצבעותיו ר"ל לא מבעי' השפתות שברוב הפעמים הם מותאמים יחד ונוגעים זב"ז. אלא אפילו באצבעות שברוב פעמים אינן תכופים וסמוכין כל כך יחד כהשפתות:

בשני ריסי עיניו אע"ג שברוב הפעמים העין פתוח ועומדין הריסין מרוחקים זמ"ז גם יותר מהאצבעות:

והם נראים כאחד ר"ל אם רק נראין כנגע א':

טהור אפילו התחיל הפריחה מהטהורה. ורבותא קמ"ל בהך בבא. דלא מבעיא ברישא שפרח מזל"ז תחלה. אפי' התחיל הפריחה שמזל"ז מהטהורה. עכ"פ תיכף כשהגיע הפריחה שמזל"ז להטמאה. י"ל דפקע כח הטהורה. וכשפרח אח"כ בכולה הו"ל כפרח מהטמאה אלא אפילו בהנך. דרק כשמדובקין זל"ז נראין כא' אבל באמת הן מופרשין זמ"ז הפרש רב. וא"א לומר שנתבטלה הטהורה בטמאה קודם שפרח כולו. אפ"ה מדעכ"פ נראין כנגע א' אם פרח אח"כ בכולו. אפילו התחיל הפריחה מהטהורה מחשב כאילו פרח מהטמאה:

פרחה בכולו אבל לא בבוהק שהי' לו נגע קטנה והוסגר על ידה. ובסוף הסגר מצא שפרח בכולו רק שנשאר בהק או שהוחלט בנגע קטנה ע"י סיט"ו ואח"כ פרח בכולו רק שנשאר בהק ובוהק היינו כתם שלמטה מד' מראות. שאין דינו כבהרת:

טמא דאע"ג דבוהק אמ"ט משום מחיה [כפ"ו סימן ל"ו] עכ"פ מעכב הוא את הפריחה בתחלה. ולהכי אם מתוך הסגר פשה הרי הוא טמא משום פשיון. ואם מתוך החלט פרח לא מחשב פריחה לטהרו. אבל אי"ל דמיירי הכא בבא בתחלה פרח בכולו חוץ מבהק. או שפרח כך אחר שנפטר בנגע קטנה. ליתא דא"כ אפילו יהי' דינו כפרח בכולו ממש. אפ"ה אם בתחלה צריך הסגר ב' שבועות. ואם לאחר הפטור הו"ל פרח מתוך הטהרה ויוחלט:

חזרו בו ראשי אברים כמין בוהק שפרח בכולו וטיהרו הכהן. ואח"כ חזרו בו רא"ב ובמקום החזרה הי' שם בהק:

טהור וק' למה נקט הכא תרתי. בהק שבראשי [אברים] הרי גם בהק לבד החוזר אינו מעכב וטהור. וכדדרשינן בת"כ [שהביא הר"ש ותוי"ט] ובהראות בו בשר חי יטמא ולא בהראות בו בהק. ונ"ל דה"ט דהרי על כרחך הכא מיירי בשעיכבו רא"ב בתחלת הפריחה דאל"כ גם הם לבד בלי בהק אין מעכבין בסוף לפיכך אי הוה נקט בהק לחוד סד"א דדוקא בהק בשאר עור הבשר אינו מעכב בסוף. אבל בהק ברא"ב. כיון דרא"ב חמירי שכשיש בהק כעדשה ברא"ב מעכבין בתחלה [כרמב"ם פ"ז מטו"צ ה"ז] להכי יעכבו גם בסיף. קמ"ל דאע"ג שעכב בתחלה אפילו הכי מדאיכא תרתי לטיבותא בהק ברא"ב בסוף אין מעכבין וטהור:

חזרו בו ראשי אברים פחות מכעדשה דהו"ל נמי ב' לטיבותא:

ר' מאיר מטמא דלא דמי לבהק ברא"ב דמודה ר"מ דאינו מעכב בסוף. די"ל בהק קיל מפחות מכעדשה. דבהק מצ"ע אינו מטמא כבהרת. משא"כ פחות מכעדשה רק מצד שיעורו אמ"ט דעכ"פ עור הבשר הוא. וראוי להטמא בבהרת כשאר עור הבשר. ולפיכך ס"ל לר"מ דכיון דהך פחות מכעדשה ברא"ב עיכב בתחלה הפריחה. להכי מעכב גם בסוף:

סימן טומאה בתחלה בתחילת הפריחה בין א' מהן לבד בין שניהן יחד מעכבין הפריחה:

ואין סימן טומאה בסוף דכמו כן בסוף בין א' מהן בין שניהן יחד אין מעכבין הפריחה. ותמוה דטענו חיטין והודו לו בשעורין. דר"מ קאמר דינו ברא"ב פחות מכעדשה דמעכב. ורבנן השיבו לו מבהק פחות מכעדשה דאינו מעכב. ולכן נ"ל גירסת הראב"ד [פ"ז מטו"צ ה"ה] היא עיקר. דגרס במשנתינו בהק ופחות מכעדשה. וא"כ ה"ק רבנן לר"מ. הרי בהק ופחות מכעדשה דינן שוה. דשניהן סיט"ו בתחלה ואינן סיט"ו בסוף. וא"כ כמו דמודית לן בבוהק ברא"ב בסוף שאינן מעכבין. ה"נ בפחות מכעדשה ברא"ב בסוף אף שעכב בתחלה אינו מעכב בסוף דהרי בשניהן יש ב' לטיבותא. ולפי"ז ג' חלוקים יש בחזרה. עור הבשר. בהק. ראשי אברים. בתחלה כל השלשה אפילו בפחות מכעדשה מעכב. דבפרח בכולה חוץ מפחית מכעדשה בא' מאלו הג'. לא מקרי פרח בכולה. אבל בסוף יש חילוק. (א) דבעור הבשר דוקא בכעדשה מעכב. (ב) ב ה ק אפילו בכעדשה אינו מעכב. אפי' עכב מתחלה הפריחה. (ג) ראשי אברים. צריך בסוף תרתי לריעותא. שיהי' כעדשה. ושכבר עיכב שם בתחילת הפריחה אבל בחדא לריעותא אינו מעכב. ר"ל בפחות מכעדשה. אפילו בעיכב בתחלה. או בכעדשה בסוף ולא עיכב בתחלה. אין מעכב בסוף. וכ"כ בוהק ברא"ב אע"ג דבתחלה עיכב. אפ"ה בסוף אינו מעכב הפריחה. והיינו נמי מדהו"ל תרתי לטיבותא [ועי' היטב לעיל פ"ו מ"י. ופ"ח מ"ה ודו"ק]:

כך כתב הר"ש הכא. וגם הרמב"ם [פ"ז מטו"צ ה"ו]. וא"ת מה אפילו. אדרבה שכהתחילה הפריחה מהטמאה הרי נשארה הטהורה בטהרתה. דהרי היא לא פשתה. וכשאח"כ פרח בכולו. היה פנים לטמאו כאילו פרח מטהורה. דהרי הא דאמרינן פרת מטהורה טמא. רק מדיוקא דקרא שמעינן לה. מדלא הזכיר טהרת פרח בכולו רק בשפרח על נגע טמאה [כרמב"ם בפרקן במ"א]. ומאותו דיוק ילפינן נמי בבבא תחלה הפך לבן דצריך סגירה. משום דבזה לא איירי הכתוב. א"כ מאותו דיוק. הוה מסתבר לכאורה דנידוק נמי. דדוקא כשפרח בכולו על נגע טמא לבד טהרו הכתוב. הא בשיש בו נגע טמא' וטהורה. לא נטהר בפריחה. אבל כשהתחיל הפסיון מהטהורה. הרי תיכף כשהתחיל הפסיון. נתהווה גם הטהורה טמאה מדפשתה. דאף דעדיין לא טימאו הכהן ועדיין טהור הוא [כלעיל פ"ז מ"ג]. עכ"פ מדהיתה סברא החיצונה נותנת דמשום כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו [כר"ה י"ג ב']. וא"כ יהיה נחשב כטמא אף קודם שטמאו הכהן. לפיכך פשוט טפי שנטהרו בפשה באופן זה. מאילו נטהרה בהתחיל לפשה מהטמאה להטהורה ומה אפילו. ואע"ג דגם כשפרח מהטמאה להטהורה. מחשב פשיון לטהורה דהרי גם פשיון הבא מבחוץ ג"כ שמו פשיון [כמ"ש בס"ד פ"ד סי' ז']. עכ"פ לא שייך לשון אפי'. דמה רבותא יש בפרח בטהורה טפי מאילו פרח מהטמאה. י"ל דרבותינו הנ"ל מחוי לן במחוג ע"פ מה דתנינן בתוספתא דר' נחמי' ס"ל דדוקא בפרח מהטמאה טהור. אבל בפרח מהטהורה טמא. ע"כ דטעמי' דכיון דהתחיל לפרוח מהטהורה. א"א שיחליט הכהן גם נגע זו. דהרי אין מחליטין את המוחלט [כרפ"ג] א"כ כיון שנשארה נגע זו בטהרתה. וגם ממנה החחילה הפריחה הו"ל כפרח מהטהורה. ולפ"ז שפיר קאמרי רבותינו דסתמא דמתניתין משמע דבכל גוונא טהור אפילו בפרח מהטהורה. ונ"ל דמה"ט נקט נמי אחת טמאה והדר נקט אחת טהורה. הרי הוי מסתבר למנקט טהורה תחלה. מדפתח הכתוב בטהרה תחלה. ותו דאז הוה שייך למנקט בתר הכי פרח מזו לזו דהיינו אפילו מהטהורה להטמאה. אלא דאי הוה נקט הכי סד"א דמיירי דאחר שראה הכהן נגע א' וטיהרה נולד לו השנייה וטימאה. ואז הרי נפטר בטומאה מלפני הכהן. להכי אמרינן אחר אחרון אני בא. וכשפשה אח"כ. אע"ג שהתחיל הפריחה מהטהורה הו"ל כפרח מהטמא. אבל כשנולדו שניהן כאחת. וראה הכהן הטמאה ואח"כ הטהורה. והתחילה אח"כ הפריחה מהטהורה. סד"א דלא תלינן הפריחה בהטמאה. מדהו"ל ב' לטיבותא. שנפטר מלפני הכהן בטהורה וגם הפריחה התחילה מהטהורה להכי נקט אחת טמאה ואחת טהורה דתו א"א לומר שראה הכהן הטמאה והחליטה. והדר נולד לו השנייה וראה הכהן וטיהרו. ליתא דהרי אחר שהוחלט באחת אין רואין לו השנייה שנולד בו אח"כ. אע"כ דמיירי שנולדו לו שניהן כאחת. דאז רואין אותן זו אחר זו [כרפ"ג]. ואפילו ראה הטהורה לבסוף וגם ממנה התחיל הפריחה. אפ"ה כפרח מטמא הוה וטהור:

ונ"ל דהנ"מ בין ב' הטעמים. כשלא פרח מזו לזו תחלה אלא פרח על שניהן בבת אחת. דלהטעם דנתבטל הטהורה בטמאה כשפרח מזל"ז. א"כ כשנשארו כל א' לבד עד שפרח בכולו ולא נתבטל הטהורה מקודם הו"ל כפרח מהטהורה וטמא. דלא טיהר הכתוב פריחה בכולו רק כשהיה בו רק נגע א' טמאה (וכלעיל סי' מ"ה) אבל להרמב"ם דהטעם הוא דבכל מוחלט חשבינן לנגע טהור שבו כליתא. א"כ גם בנשארו ב' הנגעים מופרדים. עד שפרח על שניהן בבת אחת נמי הוה כפרח מהטמאה וטהור. וא"ת להרמב"ם א"כ למה נקט תנא שפרח מזו לזו תחלה. הרי גם בלא פרח. כך הוא דינו דהו"ל כפרח מהטמ'. ואת"ל דאתא לאשמעינן אע"ג שהתחיל הפריחה מהטהורה אפ"ה חשבינן כפרח מהטמאה. ליתא. דא"כ לאשמעינן רבותא טפי וטפי. דאפילו פרחה תחלה מהטהורה לחוץ. אפי' הכי לא חשבינן לכל הפריחה שהתפשטה מהטהורה אח"כ על כל הגוף. כאילו פרח מהטהורה. משום דכל טהור במוחלט. חשבינן לה כליתא. י"ל דהתנא רצה לאשמעינן רבותא. דאע"ג שנתערבו ב' הנגעים יחד קודם שפרח בכולו לא אמרינן דנתבטל טמאה בטהורה. מדא"א לטהורה שתעשה טמאה. אם לא יוולד שום שינוי בגופה. אבל טהורה אינה בטלה בטמאה. מדאפשר לטמאה שתעשה טהורה בלי שינוי בגופה. דהיינו כשיפרח בכולה [וכמנחות כ"ג א']. ולא מחשב פריחה שינוי בגופה כמו פסיון של טהורה דמחשבינן לה שינוי. ה"ט מדלא נטהר בפריחה רק בנקודה האחרונה שהשלימה הפריחה והרי נקודה ההיא רחוק מהאום. משא"כ פשיון של טהורה הרי נקודה הראשונה שפשתה האום משהו. שבה הוחלט מיד הוא שינוי בגופה. ודו"ק:

כך נ"ל לפרש ע"פ דעת הרא"ש ומהר"ם שכתבו דבבא זו נמי מיירי בפרח בכולהו. וכהרישא. דבלא דברינו לא זכיתי להלום סברת רבותינו בפירושם במלת אע"פ. דאדרבה מדנראין כאחת וודאי נתבטל טהורה בטמאה. אולם לפמ"ש בפנים לעיל סימן מ"ו. דלרמב"ם כל נגע טהורה שבאדם מוחלט חשבינן לה כליתא א"כ אפילו היו ב' הנגעים מופרדים. עד שפרח בכולהו על שניהן כאחת. ג"כ חשבינן כפרח מהטמאה. והא דנקט ברישא פרח מזל"ז. היינו רק לרבותא. מדסד"א דמדנתחברו ע"י חוט הפסיון בטלה טמאה בטהורה קמ"ל. א"כ לפ"ז מיושב שפיר מלת אט"פ שבבבא זו. דמדסד"א דדוקא במחוברים יחד בחוט הפשיון. לא נתבטל טמאה בטהורה. להכי קאמר הכא אע"פ שמדובקים יחד זב"ז והן נראין כנגע א'. אפ"ה אמ"צ. וטהור. ולפיכך כשפרח אח"כ בכולו סד"א דהו"ל ודאי לענין פריחה בכולו כאילו בטלה טמאה בטהורה. קמ"ל. אמנם לר"ש והר"ב מיירי הך בבא שיש חצי גריס כאן וחצי גריס כאן. ועי"ז כשהן מדובקין נראין כנגע א'. ותמוהין דברי רתוי"ט שכתב שלהר"ש והר"ב אין מלת אע"פ מדוייק ורק למהר"ם מדוייק. ובמחכ"ר הדבר הוא ממש מהיפך להיפך. והגם שרתוי"ט הוסיף בדברי הר"ש והר"ב דמיירי שאח"כ פשה בכולו. ולפי דבריו מלת טהור דקאמר תנא. היינו דהפריחה טהור. וא"כ לפ"ז באמת יקשה מלת אע"ג שמדובקין. והן אמת כי מוכרחים אנחנו להודות בזה לרתוי"ט דגם בבא זו מיירי בפרח בכולו. דאל"כ לא יהיה שייכות לבבא זו לא למעלה ולא למטה. דכולהו בפרח בכולהו מיירי. אבל אזנינו קשה לשמוע דברי רבינו במ"ש דטהור דקאמר מתני' אפריחה קאי ותלי תניא בדלא תניא. דהרי אכתי לא שמעינן בשום דוכתא במכילתין דח"ג באבר א'. וחצי גריס באבר השני הסמוך לו שמצטרפין. והיאך שבק תנא מלאשמעינן הך דינא הכא. כאילו הוא מלתא דפשיטא. ונקט טפי דין של הפורח בכולו על נגע מצורפת כזו כאילו זהו מלתא חדתא שהפורח מהטמא. טהור אתמהה. וגם בל"ז במחכ"ר. הך דינא קשה מאוד להולמו. דנימא דח"ג וח"ג שבב' אברים סמוכים וכ"ש בב' אצבעות שיש אויר רב מפסיק בין הביניים. ואפ"ה יצטרפו לכגריס. והרי לקמן [פי"א מי"א] בחמת ותורמל דנראין כדרכן. פי' רבותינו כולכ. דאה נגע בין השנצין מחשב ביהס"ת וטהור. ולא פי' לחומרא דאם נגע על קצוות השנצין למעלה מצטרף לכגריס. ש"מ דבאמת אמ"צ. וא"כ מה התם שרובא דרובא השנצין מונחין רצופין זא"ז אפ"ה אין נגע שעל גביהם מצטרף מכ"ש הכא שב' השפתות וב' הריסין. וב' האצבעות ברוב פעמים עומדים מרוחקים מהדדי. מכ"ש שלא יצטרף ח"ג שבזה לח"ג שבזה. ואפי' לדברינו שם דנגע שבראשי שנצות מצטרף אפ"ה יש לחלק בין התם להכא וכדאמרן. ואדרבה ל"מ היה נ"ל דהא דאמרי' לעיל [פ"ו מ"ח] ואין מצטרפין בנגעים. גם אקמטים קאי. דכשיש ח"ג מזה וח"ג מזה והקמט ביניהן אמ"צ. וא"כ מכ"ש ח"ג וח"ג שבב' אצבעות שאמ"צ. לפיכך מסתבר טפי לומר דלר"ש מלת טהור אנגע זו המצטרפת קאי וקמ"ל דאמ"צ וטהור. וממילא שמעינן דבפרח אח"כ בכולו אין לטהרו. ויהיה לפ"ז מלת אע"ג דבמתני' מדויק שפיר. ואפ"ה דחיקא לן מלתא טובא לאוקמא למתני' כרבינו הר"ש. דח"ג וח"ג וענין צירוף מאן דכר שמיה במתני'. והרמב"ם בפירושו כאן אוקי למתני' דאיירי בכולהו הפך לבן. ונשאר הריוח שבין ב' השפתות. או שבין ב' האצבעות וכו' שלא התפשטה לשם הנגע. וקאמר תנא אע"ג שרק כשמדובקין זל"ז נראין כנגע א'. וכשמתרחקין זמ"ז נראה בשר בריא שביניהן. אפ"ה דינו ככולו הפך לבן וטהור. ורכ"מ [פ"ז מטו"צ ה"ו] אף הוא היה מתכוין לפרש כן דברי רבינו בחיבורו ג"כ על דרך זה. וגם רתוי"ט הביא פי' זה ולא העיר עליו. ואשתומם מאוד על המראה. חדא. דא"כ מה זה דקאמר תנא בשפתו עליונה ותחתונה. וכי שם לבד הי' מנוגע. והרי מכף רגל ועד ראש אין בו מתום. דהרי בכולו הפך לבן מוקי לה רבינו. ולא הו"ל לתנא לומר אלא אם כולו הפך לבן ולא בין ב' שפתי' או בין ב' אצבעותי' טהור. ותו וכי ס"ד שהרווחים הללו לא יעכבו הפריחה. ואנחנו לא נדע מקומות שאין מעכבין הפריחה רק ביהס"ת או מקומות שאין נקראין עור הבשר. ככל המנויין לעיל [פ"ו מ"ח]. ותו בין ב' אצבעות מאי"ל. וכי ס"ד שהבשר שביניהן לא יעכב הפריחה. וצ"ע:

ונ"ל עוד דמדנקט הב' לטיבותא בחזרה משמע דהא בנשאר בתחלה בהק ברא"ב. אף דנמי הו"ל ב' לטיבותא הי' מעכב הפריחה. דלא עדיף בהק ברא"ב מבהק פחות מכעדשה. דהו"ל נמי ב' לטיבותא. ואפ"ה בתחלה מעכב הפריחה. וכמבואר בסיפא דמשנתינו. לפי פי' רבותינו. וכ"כ הרמב"ם בפירוש [פ"ז מטו"צ ה"ד]. ונ"ל טעמא דמלתא משום דכל חזרה מדיש לו כבר חזקת טהרה עדיף טפי מבתחלתו. דהרי כל א' משניהן אינו מעכב בסוף. ואפ"ה מעכב בתחלה. וא"כ כ"ש רא"ב פחות מכעדשה בתחלה דמעכב הפריחה:

ורבותינו רצו ליישב קושיתינו. דר"מ נמי בבהק שברא"ב פחות מכעדשה מיירי. דאפי' בג' לטיבותא מטמא בסוף. וכ"ש דפליג ברישא. בבהק ברא"ב. מדאינו רק ב' לטיבותא. ורבנן בסיפא נמי בג' לטיבותא מיירי. רק ר"מ לא הזכיר בהק. ורבנן לא הזכירו בדבריהן רא"ב. אולם כל אשר עינים לו בעיניו יראה כמה קושיות ודקדוקים יתעוררו לנו ע"י פי' זה במשנתינו שלפשטותם לא נאריך בהם. ומלבד זה דחיקא לנו נמי טובא. דמי סני ליה לר"מ מלת בהק. ולרבנן מלת ראשי אברים מלמתניי'.

ואח"כ פרחה בכולו טהור. משום דטהורה וכו' לשון רעז"ל עד סוף. אמר המלקט כן פירשה הר"ש ז"ל. וכתב עליו הרא"ש ז"ל ולא נהירא לי האי טעמא דאי משום הפסק שבין שתי הפריחות קא מטהר לי' לפי שכבר טמא בפריחה ראשונה וה"ל פורח מן הטמא א"כ אמאי נקט שתי בהרות אחת טמאה ואחת טהורה ופרחה מזו לזו ליתני בהרת טהורה ופרחה וחזרה ופרחה בכולו טהור ועוד דהאי מלתא כבר תנינן לה לעיל פרחה במקצתו טמא פרחה בכולו טהורה ונראה לפ' דבלא הפסק פרחה אלא שפריחת הטהורה עברה דרך הטמאה וכשהגיעה הפריחה עד הטמאה השלימה ופסקה פריחת הטהורה ונקראת הפריחה מכאן ואילך ע"ש הטמאה ולכך טהור ור' נחמי' פליג בתוספתא ואמר אם מתחלה פרחה מטמאה לטהורה טהור ומטהורה לטמאה טמא דאזיל בתר התחלת הפריחה. בשפתו העליונה וכו'. לפי פי' שפירשתי נראה לפ' בשתי אצבעותיו קאי ארישא וה"ק ל"מ כשיש הפרש בין שתי הבהרות דאמרי' כשהגיעה הפריחה עד הטמאה שפסקה ונשלמה שם הטהורה אלא אפי' הם סמוכות זו לזו שאחת בשפתו התחתונה וכו' אפ"ה אמרי' כשהגיעה הפריחה עד הטמאה פסקה שם הטהורה ממנה עכ"ל ז"ל. ולשון הרמב"ם ז"ל שם פ"ז ולא עוד אלא אפי' היו אחת בשפתו העליונה ואחת בשפתו התחתונה וכ' והראב"ד ז"ל השיגו איני יודע מאי אפי' ע"כ ועיין שם בכסף משנה וזה קיצור לשונו ז"ל ורבינו ז"ל כפי פירושו שכתבתי דסיפא אשמעינן שאע"פ שאינו נראה כולו לבן אלא בשעת חבורן זה לזה חשוב הפך כולו לבן והשתא הוי שני הדברים מענין אחד ושפיר דמי למיתני ולא עוד ע"כ:

אע"פ שמדובקים. מ"מ מדביקים ונלע"ד שצריך הגהה להגהה וצריך להיות מדביקן:

אבל לא בבוהק. פי' רש"י ז"ל בפ' כל היד (נדה דף י"ט) בהק לשון לובן שנראה באנשים בחורים טפות לבנות מאוד בפניהם ע"כ:

חזרו בו ראשי אברים כמין בהק טהור. פי' הרמב"ם ז"ל שנאמר וביום הראות בו בשר חי יטמא לא מקום לבן ואמר יתעלה או כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן ולא אמר ונהפך לצרעת כמו שאמר תחלה וכסתה הצרעת הנה יתבאר מכל זה שאצל פריחת הצרעת לא יטהר ונאמר בו כולו הפך לבן עד שיחזור מקום הבהק צרעת ואצל הראות בשר חי אחר זה לא יטמא בו עד שיחזור ממנו הלובן לגמרי שאפילו הבהק לא ישאר בזה הבשר החי:

חזרו בו ראשי אברים פחות מכעדשה. ר"ל כי כאשר היה בשר חי כעדשה ופחות מכעדשה מזו העדשה בהק ר"מ אומר מאחר שזה הבשר החי אינו כולו בהק אבל אשר בו מן הבהק פחות מכעדשה וכל פחות מכעדשה לא יתתבר אליו הנה הוא טמא זה המאמר אמר אותו ר"מ לדברי ר' יוסי אשר יאמר כי כאשר יראה בשר חי בראשי אברים לא יטמא עד שיהיה כעדשה וא"ל ר"מ לפי דעת זה ואפי' היה קצת העדשה ההיא בהק טמא אמנם אצל ר"מ הנה יאמר שבשר חי כאשר יראה כאשר נהפך כולו לבן הנה הוא טמא בכל שהוא כמו שנתבאר בספרא [הגהה אמר המלקט עיין בספרא דפ"ה דפרשת נגעים ותמצא כדבריו אם הוא טעות שם שצריך להחליף שם דברי ר"מ לר' יוסי ודברי ר' יוסי אשר שם לר' מאיר אבל אם אין שם טעות צ"ע בדבריו ולא מצאתי מוגה בפי' משנה זו ע"י הרב בצלאל אשכנזי ז"ל כי לא הגיה ז"ל רק מסכת כלים וקצת פרקים ממסכת אהלות כאשר רמזתי קצת מהגהותיו שם:]. וחכ"א שאצל פריחת הצרעת בגופו כאשר כללהו כולו זולת פחות מכעדשה בשר וישלם שלימות השיעור כעדשה בהק הנה הוא נשאר בטומאתו ונאמר שכעדשה בכללו בשר חי תחשב לאמרו והנה כסתה הצרעת וזה בהק כמו שקדם אמנם כאשר כללה הצרעת וטהר ונתגלה ממנו בשר חי כעדשה וממנו קצת זאת העדשה בהק הנה אינו סימן טומאה ולא נחשוב אותה כולה בשר חי עד שיהא בשר חי זולת הבהק כעדשה כמו שהשרשנו עכ"ל ז"ל והראב"ד ז"ל בהשגות פ"ז דהלכות טומאת צרעת גריס וחכמים אומרים בהק ופחות מכעדשה וכו' בוי"ו ואפשר דהרמב"ם ז"ל גרס נמי הכי לפי שיטתו כמו שכתב שם מהרי"ק ז"ל ע"ש: