משנה נגעים פרק ח׳ משנה ב׳

נולדה בו מחיה טמא כמו שבא הפסוק וביום הראות בו בשר חי יטמא ור"י אומר מחיה סימן טומאה ושער לבן סימן טומאה וכמו שהוא יטמא בחדוש מחיה כן יטמא בחדוש שער לבן וחכמי' יביאו ראי' מאמרו (או כי ישוב הבשר החי) [וביום הראות בו בשר החי] אמרו בשר חי מטמא [כשיחזו'] ואין שער לבן מטמא ירצה להפוך כולו לבן והלכה כחכמי':

או שהלכה לה המחיה. ואח"כ פרח בכולו טהור. וא"ת הרי פרחה מתוך פטור וה"ל להיות טמא. וי"ל דהב"ע כשהלכה המחיה וקודם שהראהו לכהן פרחה בכולו. הכ"מ פ"ז מהט"צ [הלכה ג]:

נולדה לו מחיה טמא. כמו שבא הפסוק. וביום הראות בו בשר חי יטמא. הרמב"ם. ויראה לי דלא תני ליה. אלא משום דאצטריך למתני פלוגתא דרבי יהושע וחכמים בנולד לו שער לבן דאי לגופיה הא תנא לעיל חזרו בו ראשי אברים טמא. וכ"ש כשנולדה לו מחיה. שענינו במקום שמטמא משום מחיה אילו היה בא מתחלה. וכדכתב נמי הר"ב לעיל אפילו ראשי אברים כו':

נולד לו שער לבן ר' יהושע מטמא וחכמים מטהרים. ר' יהושע אומר מחיה סימן טומאה ושער לבן סימן טומאה. וכמו שהוא יטמא בחדוש מחיה כן יטמא בחדוש שער לבן וחכמים יביאו ראיה מאמרו או כי ישוב הבשר החי אמרו בשר חי מטמא [כשיחזור]. ואין שער לבן מטמא [כשיחזור] ירצה להופך כולו לבן. הרמב"ם. ובת"כ ובתוספתא נדרש כן. וקשיא לי דהשתא דבא הכתוב למעט שער לבן א"כ מנלן לרבות אפי' ראשי אברים. שהרי לא יכולנו לרבויי אלא משום דלגופיה לא אצטריך כמ"ש לעיל וי"ל דשפיר שמעינן מיניה תרתי דאי לא אתא אלא למעט דשער לבן לא. ה"מ לכתוב הכי וכסתה הצרעת את כל בשרו והיא הפכה שער לבן וטהר הכהן וגו':

ובה מחיה כעדשה והחליטו. דאל"כ כשפרח אח"כ טמא. דכל השנויים שנתהוו בהנגע קודם שחרץ הכהן משפטו. אינן נחשבי' לשנוי. והו"ל כבא בתחלה הפך לבן דצריך הסגר [כמשנה ז']:

פרחה בכולו ונשארה המחיה. ולא הראה כך להכהן:

ואחר כך הלכה לה המחיה ונתכסה גם היא מהנגע ואז הראוה להכהן:

ואחר כך פרחה בכולו דכשעבר המחיה קודם שהספיק לטהרו. פרח בכולו. דאי פרח בכולו לאחר שטהרו מהמחיה הרי פרח מתוך הטהרה [ומ"ש רכ"מ [פ"ז מטו"צ ה"ג] דמיירי שפרח בכולו קודם שהראה להכהן שהלכה המחיה. נ"ל דלאו דוקא דאפילו ראהו כל שלא חרץ משפטו עדיין הו"ל כאילו לא ראהו עדיין [כפ"ז סי' ל"ד וסי' מ"ח]:

טהור וקמ"ל רישא אע"ג דפרח בכולו ואח"כ הלכה המחיה. אע"ג דבכה"ג לא פרח רק אחת לאחת. אפ"ה טהור. וקמ"ל סיפא דאע"ג דהלכה המחיה שהוא סי' טהרה לא אמרינן דכשפרח אח"כ בכולו הו"ל כפרח מתוך הטהרה. עכ"פ מדלא חרץ הכהן משפטו עדיין לטהרו. לא מחשב כפרח מתוך הטהרה:

נולדה לו מחיה אחר שפרח בכולו:

טמא פשיטא. אלא משום סיפא נקט לה. דר' יהושע מטמא גם בנולד בו ש"ל אחר שפרח בכולו. דמדמי להו למחי':

ר' יהושע מטמא דיליף לה במה מצינו ממחיה:

וחכמים מטהרין דס"ל דדוקא במחיה גלי קרא דכתיב וביום הראות בו בשר חי יטמא. וודאי משמע מינה דסיט"ו אחר לא:

ומה שהקשה רתוי"ט דא"כ מנ"ל לרבויי' בנתגלו רא"ב שיטמא. דלמא רק למעוטי ש"ל אתא. במתכ"ר אשתמיטתי' מ"ש רש"י בחומש דקרא הראות בו בשר חי כולה קרא יתירא הוא. דכבר כתיב לעיל מינה דמחיה סיט"ו. אלא לאשמעינן דבחזרה אפילו רא"ב מטמאו במחי' אולם הקרא דיליף מינה בתוספתא למעט ש"ל. קרא אחרינא הוא דכתיב אבתרא הבשר החי טמא הוא בשר חי מטמא ולא ש"ל. וכן מפורש בתוספתא [ומ"ש ברתוי"ט הקרא או כי ישוב הבשר החי. וודאי ט"ס הוא. דהרי קרא זה בטהרה כתוב ועי' בחומש]. אמנם עוד נ"ל דבכ"מ שצריך מחיה ממש כתיב מחיה בפירוש. מחית בשר חי. או עם הא הידיעה הבשר החי לאשמעינן דאמחיה שנזכר לעיל מינה קאי. משא"כ בחזרת הפך לבן. כתיב בשר חי בלי הא הידיעה משמע וודאי בשר מ"מ. וא"ת עכ"פ ק' לחכמים. דאע"ג דרק במחיה גלי קרא דמטמא בפרח בכולה. עכ"פ למה לא נילף מינה ש"ל במה מצינו שאדם דן אותה מעצמה. י"ל מדאיכא למפרך ולומר מה למחיה דחמירא דאפילו היתה קודם הנגע מטמא. משא"כ בש"ל שקדם לבהרת טהור [כספ"ד]. כך נ"ל פי' התוספתא דתני בטעמייהו דרבנן. דלהכי לא ילפי ש"ל ממחיה. משום דמחיה מטמא בתחלה ולא ש"ל. א"נ נ"ל דר"ל במלת בתחלה דהיינו כשהיתה המחיה קודם שפרח בכולה. וכגון שהי' בו בהרת כגריס ובה מחיה והוחלט ואח"כ הפך לבן. ונשאר המחיה. נשאר בטומאתו. משא"כ בש"ל שהי' בנגעו והוחלט ואח"כ הפך לבן. אע"ג שעדיין הש"ל במקומו אפ"ה טהור [וכמ"ז]:

ואח"כ הלכה לה המחיה שפשה הנגע עלי' אסי' בשעת הפריחה לא הלכה לה מחיה עד אח"כ הפריחה מטהרתו כך נלע"ד שצ"ל בפי' הר"ע ז"ל ומתני' זו ואין צריך לומר זו קתני. ופי' הרא"ש ז"ל אבל לא פשתה במחיה אין הפריחה מטהרתו דכל זמן שלא נתכסית המחיה אין פריחה מטהרת וכן אם נולדה מחיה אחר פריחה הרי נראה בו בשר חי ובשער לבן פליגי ר' יהושע יליף לה ממחיה. ורבנן כתיב בשר חי יטמא בשר חי החוזר טמא ואין שיער לבן החוזר טמא אלא טהור ע"כ: