משנה נגעים פרק ז׳ משנה ד׳

התולש סימני טומא' הוא שיסיר שער לבן או יחתוך המחיה והדומה לזה וכבר השרשנו בשלישי ממכות (דף יג:) שכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ואמר יתברך (דברים כ״ד:ח׳) השמר בנגע הצרעת הנה כל מי שיסיר נגעי צרעת מגופו או מגוף חבירו או מן הבגד ילקה מלקות. זה הענין עמידת הגדרים כמו שיתלה באיסור והיתר ויצטרכו בזה תנאי עמידת הגדרים כולן ר"ל עדי' והתראה והדיינין כמו שהתבאר במקומו אולם ענין הטומא' והטהרה הוא כמו שנזכיר שאם הוסר הנגע קודם שיראהו הכהן הנה הוא טהור ואם היה הסרתו אחר החלט הנה הוא טמא ואם הסיר אותו בתוך ימי הסגר הנה זה שאל ר"ע לר"ג ור"י הולכי' למקום שהוא ולא היה אצלם בזה תשובה וענה עליו בתשובה מורה שהוא טהור וכבר ביארה התוספתא ענין ראיות ר"ע והוא אמרם בכאן ענין מה עד שלא בא אצל כהן טהור לא מפני שלא ראה כהן סימני טומאה אף תוך הסגר טהור עד שיראה כהן סימני טומאה אמרו לו יפה אמרת ולא יטעך אמרו אף תוך הסגר טהור שתחשוב שזה יסתיר השרשים אשר התבארו בתחלת הסדר [אבל משנה שלמה היא בפ' דלקמן מ"ח ובפ"ק דמגילה (משנה ז)] שהמצורע מוסגר טמא לפי ששיעור המאמר כן אף תולש סימני טומאה תוך הסגר טהור יהיה אחר שלימות ימי ההסגר אי לא ימצא בו הכהן סימן טומאה ולא תקדים לו ג"כ ראיות סימן עוד חזר והסכים עמו ת"ק כאשר הוסרו סימני טומאה אחרי החלט ואמר מאימתי הוא טהרתו והלכה כחכמים וכר"ע:

התולש סימני טומאה כו'. תניא בספרי פרשת תצא. השמר זה ל"ת. בנגע זה שער לבן. הצרעת זו המחיה אין לי אלא עד שלא נזקק לטומאה משנזקק לטומאה ואחר הפטור. מנין. ת"ל לשמור מאד לעשות. אין לי אלא נגעי אדם. נגעי בתים ונגעי בגדים מנין ת"ל ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים. אין לי אלא מתוך החלט מתוך הסגר מנין. ת"ל כאשר לוויתים. אין לי אלא כולו. מקלתו מנין ת"ל [לשמור לעשות] ובת"כ מנין לתולש סימני טומאה במקום נתקו. שהוא עובר בל"ת. ת"ל ואת הנתק לא יגלח. הר"ש:

[*התחלתי מביא להם ראיות. כתב הר"ב בתוספתא [מייתי] דכך היתה ראייתו כו' מפני שלא ראה כו' תוך הסגר כו' שלא ראה כו' הלכך כו' קודם שיאמר לו כו'. ודבר תמוה הוא זה שאין ראייתו אלא על שלא ראה כו'. וילמד ממנו עד שיאמר לו כו'. אע"פ שראה. אבל בתוספתא והביאה הר"ש איתא. שר"ע לא אמר אלא הראיה משלא ראה על שלא ראה. וא"ל יפה אמרת. ואחר כך איתא אחד עומד. ולפי זה אחר שהסכימו לר"ע בלא ראה. הוסיפו עוד לפסוק הדין שאף כל שלא אמר כו'. ולא שר"ע מדנפשיה הוציא לפסוק על שלא אמר כו'. ואין לו ראיה. אלא על שלא ראה וכו']:

[*טהור עד שיטמאנו הכהן. לשון הרמב"ם. ולא יטעך אמרו. אף תוך הסגר טהור. שתחשוב שזה יסתור השרשים אשר התבארו בתחלת הסדר [ר"ל בהקדמתו. אבל משנה שלמה היא. בפרק דלקמן משנה ח'. ובפ"ק דמגילה משנה ז] שהמצורע מוסגר טמא לפי ששיעור המאמר כן אף תולש סימני טומאה תוך הסגר טהור [ר"ל] אחר שלימות ימי הסגר. [יהיה טהור. אחר שלא] ימצא בו הכהן סימן טומאה. ולא [תקדם] לו ג"כ ראיית סימן. עכ"ל]:

לכשיולד לו נגע אחר כו'. ואע"ג דתנן לעיל בפ"ג. דאין מחליטין את המוחלט שאני הכא דנקצצה ומן הדין טהור וקנסא בעלמא הוא. כדלקמן הר"ש:

ויטהר. פי' הר"ב דכיון דנתרפא מן השנייה אגלאי מלתא כו'. כ"כ הר"ש. ומייתי גמ' פ"ה דבכורות דף לד. דהתם מייתינן למתני' דלקמן. ובעי עלה יטהר תנן. דמשמע מיד כשיולד לו נגע אחר טהר מן הראשונה. או ויטהר תנן. דמשמע כשיטהר מן השני. אז יטהר מן הראשון. נ"מ דנגע אחרון נולד לו בימי חתנות דתנן לעיל בפ"ג משנה ב' דנותנים לו שבעה ימים כו' אי אמרת יטהר תנן. מקמייתא טהור ולבתרייתא נטרין ליה ז' ימי משתה. אלא אי אמרת ויטהר תנן. סוף סוף כי לא מטמית לבתרייתא הא מיטמא וקאי מקמייתא מאי תיקו. ואולי משום דויטהר הוי לחומרא נקט ליה הר"ב הכי והשמיט לכתוב דתלמודא נסתפק בגירסא:

התולש סימני טומאה שתלש ש"ל שבנגע שבעור הבשר או השער צהוב שבנתק:

והכווה את המחיה דאע"ג דמכוה נמי דין נגע יש בה. עכ"פ ביטל שם מחיה ממנה. וכ"ש בחצץ כל הבהרת לגמרי:

עובר בלא תעשה בין בנגעי אדם. בגדים. או בתים. בין בתחלה קודם שראהו הכהן. ובין בתוך ימי הסגרו. או בתוך ימי חלוטו. או גם לאחר הפטור. אפילו לא הי' בו אז סיט"ו. ואפילו קצץ נגע טהור כגון בהק או פרח בכולו [ערש"י שבת קל"ב ב' וערמל"מ פ"י מטו"צ ה"א] ואפילו לא תלש רק מקצת סיט"ו. כגון שהקציר גובה הש"ל לפחות מכשיעור. או שתלש רק שער א' מב'. או ב' מג'. בכולהו גווני חייב. אבל בלא הועילו מעשיו. כגון שתלש א' מג'. או ב' מד'. וכ"ש בקצץ נגע טהורה לגמרי וכלעיל. אע"ג שבכולן עובר בל"ת. אפ"ה אינו לוקה. כיון שבין כך ובין כך נשאר בטהרתו [עי' רמב"ם פ"י מטו"צ] ודמיא הך לאונס שגירש ראה ישראל הוא דלא הועילו מעשיו מחזיר ואינו לוקה [כתמורה ד"ה א']:

ולטהרה ר"ל ולענין טהרה מה דינו:

עד שלא בא אצל הכהן אם אז תלשן:

טמא נ"ל דר"ל נשאר בטומ' מוחלט לענין פריעה ופרימה ולכל שאר מילי:

אמר רבי עקיבא שאלתי את רבן גמליאל הוא רבן גמליאל השני בן רשב"ג שנהרג בזמן החורבן. וזה ר"ג היה נשיא אחר ריב"ז. ור' יהושע היה תלמיד ריב"ז [עי' מ"ש אבות פ"ב מ"ח]. ומנוהו לר' יהושע זה לאב"ד בזמן ר"ג זה [כב"ק דע"ד ב'] ושניהן היו אחר החורבן [ועי' מ"ש בס"ד אבות פ"ב סי' ס"ז]:

הולכין לגדווד אי גדווד גרסי' וודאי שם מקום הוא וקמ"ל בזה דגם בנסעם בדרך תמיד היה כל תורת ד' בפיהם אבל אי גרסינן לגדוד. וכיש ספרים [וכן נראה שהי' גירסא זו לפני הר"ב רק שדחה אותה בב' ידים]. נ"ל דהיינו בהלכם למלחמה במלחמת בן כוזיב' שהיה בימיהם נ"ב שנה אחר החורבן. והי' ר"ע נושא כליו של בן כוזיבא הנ"ל [כרמב"ם פי"א ממלכי']. וכשראה ר"ע את בן כוזיבא אמר דין הוא מלכא משיחא [כירושלמי תענית פ"ד ה"ג]. ואם כך הוא. וודאי קמ"ל טובא דאפילו בעת צאתם לקראת נשק. ונפשם בכפם תמיד. אפ"ה הי' לבם קשור בהקב"ה ותורתו כשלהבת בגחלת:

בתוך הסגירו וראה הכהן שראוי להחליטו. אבל עדיין לא החליטו בפירוש:

התחלתי מביא להם ראיות ובמשנתינו אין מפורשים הראיות. אבל מפורשים בתוספתא [פ"ג] וז"ל התחלתי מביא להם ראיות. מפני מה עד שלא בא לפני הכהן טהור. לא מפני שלא ראה הכהן סיט"ו שבו אף תוך הסגרו עד שלא ראה הכהן סיט"ו שבו. אמרו לו יפה אמרת. קצצה מתכוין וכו' [עכ"ל התוספא]:

עד שיטמאנו הכהן ר"ל אינו טמא רק כשתלש הסיט"ו אחר שטימאו הכהן בפירוש. בכה"ג לבד נשאר בטומאתו. אבל באינך גווני טהור. ואעפ"כ יש חילוק בינייהו. דבתולש הסיט"ו קודם שבא לפני הכהן או תוך ימי הסגר א' או ב'. קודם שחרץ הכהן משפטו. הרי לא עדיף זה מאילו עמד בעינו בלי סיט"ו ולפיכך צריך עכ"פ להשאר בהסגרו כפי הזמן שחייב להסגר עוד. וצריך ג"כ לטבול אחר כלות ימי הסגרו ככל הנפטר מתוך ההסגר. אבל אם אחר הפטור נולד לו סיט"ו ותלשו. נשאר בטהרתו וא"צ טבילה:

מאימתי היא טהרתו של התולש סיט"ו שבו אחר שהוחלט:

ר' אליעזר אומר לכשיולד לו נגע אחר נ"ל דמדנקט עד שיולד לו נגע אחר ולא קאמר עד שיוחלט בנגע אחר. ש"מ דס"ל דגם כשנטהר רק מתוך הסגר מהני. וכן משמע נמי מש"ס [בכורות ל"ד ב]. והיינו משום דמדחסו עליו מן השמים שהתרפא מנגע השניי' אמרינן דאם היתה עדיין בו הראשונה גם היא היתה נתרפאת. וה"ה בפרח בכולו או שנתמעט בהרתו מכגריס. אף שלא נתרפא לגמרי אפ"ה מהני לר"א. דבהנך מודה לרבנן רק איהו רבותא נקט. דאפילו הוכחה שמנגע אחרת ס"ל דמהני. מיהו דוקא בשהיתה האחרת צריכה עכ"פ הסגר. אבל בהי' בו בוהק או ח"ג בהרת. ונתרפא ממנה. גם לר"א לא ס"ד שיתטהר עי"ז מהנגע שתלש סיט"ו שבו. מתוך דחזינן דחסו עלי' משמים. כמו דלא ס"ד שנטהרנו מנגעו אם הוחלה ונסתכן וחזר והבריא. או כשנעשה לו שאר נס. דנימא דמדחסו עלי' משמים גם אנחנו נחוס עלי' לומר שאם היתה נגעו עדיין קיימת ג"כ היה מתרפא. דבעינן שנראה שחסו עלי' משמים בענין טומאת נגע:

או עד שתתמעט בהרתו מכגריס ונל"פ דה"ה בנקצצה מעצמה. לא גרע מנתמעטה מעצמה בטבע. וכבר אמרנו דבהנך גם ר"א מודה רק רבנן פליגי עלי' בהוכחה שמנגע אחרת על נגע הטמאה. וכן משמע נמי מדקאמר רבנן מלת עד. ש"מ דרבנן מחמרי טפי מר"א. מיהו דוקא בשנטמאה הראשונה בש"ל או בפשיון. ותלש הסיט"ו. ואח"כ פרח בכולו. נטהר. דהרי אפילו הי' נשאר בו הסיט"ו הי' נטהר השתא כשפרח בכולו [כפ"ח מ"ג]. אבל בכווה המחיה שבנגע הראשונה. או קעקע המחיה. ואח"כ פרח בכולו. ואפילו פרח גם על מקום המחי' לא נטהר. דמאן יימר שאם היתה המחיה קיימת שהי' פורח גם עלי':

והנה לא נזכר בתוספתא מי האומר התחלתי וכו' ומי הם שהשיבו לו יפה אמרת. ואעפ"כ מבואר הדבר דתנא דתוספתא אעובדא דמשנתינו קאי. וקיצר בלשון מדלא רצה בתוספתא רק לפרש קצת ראיות של ר"ע שלא נתפרשו במשנתינו. ולכן קיצר נמי בתוספתא ולא הביא דגם בתלש סיט"ו בעמדו לפני הכהן מטהר ר"ע. ובמחכ"ר תוי"ט טעה בזה. במה שהעתיק התוספתא מהר"ש. ושם כ' הר"ש אח"כ. וז"ל אחד עומד וכו'. והי' סבור רתוי"ט שזה ג"כ מדברי התוספתא. ולהכי כ' עלה רתוי"ט שמה שכתוב כך בתוספתא ד"ה היא. וגם במשנה רצה לפרש כן. דהאי אחד עומד וכו' בבא בפ"ע וד"ה היא. ובמחכ"ר גם זה א"א. דהרי בתוספתא חזינן דמיגז גייז בלישני' וכדאמרן. וגם לא הביא בהתוספתא כלל דין התולש סיט"ו בעמדו לפני הכהן. ולהכי לא הביא התוספתא נמי ראיית ר"ע על טהרתו בזה. ורק הסתפק בהתוספתא בהבאת הראיה דמפני שלא ראהו הכהן וכו' משום דבהך טעמא סגי לן משו"ה לטהר להתולש סיט"ו בתוך ימי הסגר. אבל תולש סיט"ו לפני הכהן שלא הביא דינו איך יביא ראי' לטהרתו. ובפרט שהראי' פשוטה ונגלת לכל עין שהראי' שהביא בתוספתא אינה ראי' העיקרית. דא"כ דזהו הטעם העיקר. דמפני שלא ראה הכהן עדיין סיט"ו שבו. ק' וכי טומאת הנגע בראיית הכהן תליא והרי בפירוש תנינן לעיל [מ"ג] עודהו מחליט וכו' פטור. אלמא דאף שראה הכהן הסיט"ו. אינו מוחלט עדיין עד שיחליטנו בפירוש. אלא כך כוונת הראי'. מפני מה עד שלא בא לפני הכהן טהור. מפני שלא ראה הכהן סיט"ו שבו ולא החליטו עדיין. א"כ ה"נ בין בתלש הסיט"ו תוך ימי הסגר. או בשעה שעומד לפני הכהן. עכ"פ כיון שבזה ובזה לא החליטו הכהן עדיין בפירוש טהור. והיינו דקאמר במשנתינו ובהתוספתא הביא להם ראיות. ומה לשון ראיות דקאמר לשון רבים. והרי רק ראי' א' הוא שהביא. אע"כ כדברינו שבאמת ב' ראיות הביא ר"ע. א' על התולש בימי הסגירו. והוא הראי' שהביא בתוספתא ומינה הוציא גם הראי' הב' על התולש סיט"ו בעמדו לפני כהן והוא הדין שהביא במשנתינו. ומה"ט נמי קאמר לשון התחלתי להביא להם ראיות וק' מה לשון התחלתי. וכי איזה ראיות הובא על זה בסוף. דקאמר על ראיותיו לשון התחלתי. הכי הול"ל הבאתי להם ראיה. אע"כ דה"ק מן הב' ראיות שהי' לי בזה התחלתי להביא מהם הראי' שהי' נצרך לי לתשובת שאלתי להם דמזה הוכחתי גם הראי' השני' על התולש סיט"ו לפני הכהן דטהור. ולהכי אחד העומד וכו'. א"נ ה"ק. התחלתי להביא ראי' גם על דבר חדש שלא שאלתי מהם עדיין עלי' שגם זה יהי' טהור. מיהו י"ל דלהכי קאמר התחלתי מדלא רצה להורות הלכה לפני רבותי' להכי קאמר לשון התחלתי. ר"ל לדון לפניהם בראיותי. והם גמרו הדין והודו לדברי. וכמפורש בתוספתא ואשכחן דכוותה לקמן [ספ"ט. ופי"א מ"ז] שאפילו טעם הדין לא התערב בנפשו התלמיד לומר לפני רבו בלי נטילת רשות. ועתה ראו נא אחי כי בחסדו מקים מעפר דל. דכמה הוה דחיק לן טובא לילך בעקבות רתוי"ט. ולומר שאחד הבא דקאמר תנא בבא חדשה היא. וד"ה היא. א"כ מה דקאמר ר"ע התחלתי להביא ראיות. לא פורש מה עשה לו. לטהרו או לטמאו. והיכן אשכחן דכוותה בכל סוגיית הש"ס. אבל לפי דברינו הנ"ל יבוא הכל על נכון בלי שום גמגום. אמנם יל"ד דמדחזינן בתשובתו בסוף דגם על התולש סיט"ו לפני הכהן יש להסתפק. א"כ למה לא שאל ר"ע גם על זה בתחלה מיד. ותו ק' כיון דר"ע לא שאלן רק על התולש תוך ימי ההסגר. א"כ וודאי מוכח שכבר ידע המשנה והדין של התולש סיט"ו קודם שבא לפני הכהן. או בתלשו אחר החלטו. וא"כ למה הוצרכו להביא לו המשנה שכבר ידעה. ולא דמיא כלל להך דכריתות [פ"ג מ"ז ח' ט'] דהתם אף דמסתבר דר"ע ידע כבר הדין של אותו דבר שלמדו ממנו תשובתם. אפ"ה הי' צריכים למנקט הדבר הידוע לו. כדי לומר לו הק"ו שיש ללמוד מהדבר הידוע. אבל הכא שלא חידשו בתשובתם כלל מה שלא ידע ר"ע. ק' שפיר דהו"ל מילתא שא"צ כלל מה שהשיבו לו אבל שמענו וכו'. אשר גם הוא כבר ידע כן. ונ"ל דאע"ג דר"ע ודאי כבר ידע המשנה וכדאמרן. אפ"ה ספוקי הוה מספקא ליה בהנך תרתי דהיינו בתולש סימן טומאה בעמדו כהן לפני ובתלשו בתוך ימי הסגרו. והיינו מדסתרי דיוקי דרישא וסיפא אהדדי במשנתינו. דברישא קאמר עד שלא בא אצל כהן טהור. משמע הא בעמדו לפני כהן או תוך ימי הסגרו טמא. ובסיפא הדר קאמר לאחר החלטו טמא. משמע הא הנך תרתי הנ"ל טהור. והנה בכל דוכתא דמקשינן בש"ס קו' כזו. מצינן גבה ב' אופני תרוצים. לפעמים משני הש"ס. נעשה דיוקא דרישא כמפורש בסיפא [כביצה דכ"ד ב' וקדושין ד"ה ב']. וכ"כ מתרץ לפעמים אלא רישא דוקא וסיפא לאו דוקא [כפסחים י"ט ב' ועירובין דט"ז ב'] וגם זהו סברת נעשה הנ"ל. אבל אשכחנא דוכתי טובא דמשני הש"ס על קושי' כזאת בזה"ל אלא מהא ליכא למשמע מינה. ור"ל דספיקא הוה הי מהב' בבי דוקא וכן פירש"י [שבת קכ"א א']. ולפיכך נ"ל דבכל דוכתא דמתרץ הש"ס הכי. אי הוה מלתא דרבנן אזלינן לקולא. כי התם בסוגיא דשבת הנ"ל באמירה לעובד כוכבים שבות. שרי לומר בפני עובד כוכבים כל המכבה אינו מפסיד. וכ"כ ביבמות [ע"ו א'] בעי בפצוע דכא אי מותר בנתינה. והרי איסור נתינה בקהל הוא רק מדרבנן [כיבמות דע"ח ב']. לפיכך מספיקא שרי. וכן עוד בדוכתי טובא. אבל היכא דבעי הכי באיסור דאורייתא. אמרי' ספיקא לחומרא [כנדה דלג"ב ומנחות דקב"א] ועוד בדוכתי טובא. וכ"כ בנדרים בכה"ג אזלינן לחומרא [כנדרים דסע"ב] והיינו משום דסתם נדרים להחמיר [כנדרים די"ח ב']. אולם בממונא בכל אבעייא דמתרץ כה"ג. הו"ל ספיקא דממונא והממע"ה [כב"מ כ"ו ב'. ודל"ד א'. וב"ב ק"ד ב'] ועוד בדוכתי טובא. ונחזור לעניינינו. דלפי"ז מדקשיא גם במשנתינו דיוקא דרישא וסיפא אהדדי. וכדאמרן. א"כ ספיקא הוה. ואע"ג דליכא למימר דכיון דהכא מיירי קודם שנזקק לטומ'. וכל ספק נגעים קודם שנזקק לטומ' טהור [כספ"ה וספי"א]. די"ל דהתם שאני דרביי' קרא. וכמ"ש הר"ש שם בשם ת"כ. עכ"פ י"ל כיון דכל עיקר טומאתו של זה מדרבנן הוא. דאע"ג דמייתי הר"ש קרא למילף טומאתו משם הרי כבר כתב הר"ש בעצמו. דהך קרא רק אסמכתא בעלמא הוא. א"כ דתרווייהו הנך גוונא ספיקא דרבנן ניהו והו"ל למיזל לקולא. או דילמא דלא דמי הך ספיקא לשאר ספק דרבנן. דהכא משום קנסא טמאוהו. מדעבר אאיסור דאורייתא להכי מסתבר דגם בהנך תרתי קנסוהו. וכדאשכחן כה"ג [במ"ק י"ג א'] דבעבר אאיסור דאו' קנסו בנו אחריו. אף דבעבר אדרבנן לא קנסו לבנו. כך י"ל שזה היתה ספיקתו של ר"ע. אלא כיון דמפשטות דיוקא דרישא דקתני דבתלש הסיט"ו קודם שבא אצל כהן. טהור. וודאי משמע טפי. דהא בתלש בשכבר הוא לפני הכהן טמ'. ולפיכך לא בעי ר"ע מהם הך דינא. רק אבעיא לי' בתלש סיט"ו בימי הסגרו מהו. מי נימא דהאי וודאי טהור וכדיוקא דסיפא. דמדתני בתלש לאחר החלטו טמא משמע וודאי דהא בתלש תוך הסגרו טהור. או דילמא דגם בתולש תוך הסגרו דייקינן מרישא. ואמרינן בתרוויי' הנך דיוקי דנעשים כמפורש בסיפא. ושניהן טמאים. דבתרווייהו קנסינן לי'. ואף שיש לומר דאולי גם בתלש לפני הכהן. אפ"ה מדעבר רק אדרבנן לא קנסו לי' כל שלא החליטו הכהן בפירוש. אפ"ה סבר ר"ע איבעי מנייהו חדא. ואשמע מתשובתם תרתי. וכדאשכחן דכוותי' בש"ס [זבחים ד"ל סע"ב]. כ"כ ה"נ סבר ר"ע איבעי מנייהו תולש תוך הסגרו. ואם ישיבו לי עליו שהוא טמא. א"כ כ"ש בתלש לפני כהן שהוא טמא. ובתרוויי' קנסינן לי'. ואם ישיבו לי שקבלו שהוא טהור כשתלש בימי הסגרו. וכדיוקא דסיפא. א"כ נשמע נמי מדיוקא דרישא דדוקא בתלש קודם שבא אצל כהן טהור. הא בתלש לפני הכהן טמא. ועוד דגם מפשטותם להתולש בימי הסגרו טהור. אוכל לדייק דהא בתולש לפני הכהן דטמא. דאל"כ הי' אומרים לי מה תבעי לך בתולש בימי הסגרו. הרי אפילו בתולש לפני הכהן טהור. ומדלא יאמרו לי כן. אדע דבאמת בתולש לפני כהן טמא. וכהדיוק הפשוט מהרישא. אבל הם השיבו לו. לא שמענו רק ב' הנקודות הללו. דהיינו התלישה היותר אפשרי בהקדמה. והיינו בתולש סיט"ו שבו קודם שבא לפני כהן. והתלישה היותר אפשרי באיחור דהיינו בתולש הסיט"ו לאחר שהוחלט. למצא שכל הדיוקי' שבין ב' הנקודות הנ"ל ספיקא הם. ועל זה השיב ר"ע כיון שאין לכם קבלה על ב' דיוקים הללו של רישא וסיפא. יש לי ללמוד. דרק דיוק דסיפא דווקא. דרק בתלש אחר החלטו טמא. הא בתלש מקודם טהור. אבל דיוק דרישא הוא לאו דוקא. דהכל תלוי רק באם תלש הסיט"ו קודם או אחר ההחלט. ורק התנא נקט התלישה היותר מוקדמת והתלישה היותר מאוחרת:

ומה"ט נמי נ"ל דלר"א בתלש הסיט"ו. ובא סיט"ו אחר. וחזר ועבר הסיט"ו השני ממילא. ובאופן שאין לחשדו שכמו שהעביר הסיט"ו הראשון במזיד כ"כ העביר השני. ג"כ טהור. וא"ת עכ"פ איך אפשר שיוחלט בסימן טומאה השני. הרי כבר נשאר בהחלטו מסיט"ו הראשון. והרי אין מחליטין את המוחלט [כפ"ג מ"א]. י"ל דזה שקצץ בהרתו. מדאו' טהור גמור הוא. דאף למה דקי"ל כרבא [תמורה דד"ב] דכל דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני. היינו דוקא בלא עשה שינוי בגוף הדבר. כממיר. או אונס שגירש. אבל הכא שעשה שנוי בגוף הנגע. הכי ס"ד דלא להני. ויהי' הנעשה כאילו לא נעשה. הרי משונה ועומד הוא. הרי שור שחוט לפניך. וכיון שכן במה נטמאו. ותו דאפילו נימא דגם בשיש שנוי בהגוף אפ"ה לא מהני. י"ל דשאני הכא דגלי קרא. דכתיב כל ימי אשר הנגע בו יטמא. ולא כשנקצצה [כהת"כ שהביא הר"ש בפרקן]. ורק מד"ס טמא משום קנסא. ולהכי גזרו דאף לאחר שיביא קרבנותיו. ישאר בטומאתו. דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתם [ככתובות די"א]. ולפיכך מדטומאתו רק מד"ס. משו"ה אין שורפין על טומאתו תרומה וקדשים. ומה"ט לכשיוולד לו נגע אחרת. לא די דרשאי להחליטו. אלא גם חייב להחליטו. כדי שלא להקיל בטומאתו. דבנכנס למקדש חייב כרת מעתה. והתרומה וקדשי' שיטמא יהא חייב לשרפן:

אמנם אפ"ה נ"ל כהר"ש. דעד שתהפך כולו דקאמר תנא. אבהרת השניי' קאי. דגם בפשה כולו מנגע ב' מטהרי רבנן. והרא"ש פי' שהבהרת הראשונה שתלש ממנה הסיט"ו. משם תתהפך כולו ללבן. ולכאורה ק' ע"ז בין להר"ש ובין להרא"ש האיך אפשר שיתטהר ע"י הפריחה. הרי מדתלש הסיט"ו נטהר מדאו'. וכמ"ש בסי' הקדום. וא"כ מה מהני שפרח אח"כ בכולו. הרי פרח מתוך הטהרה וטמא [כפ"ח מ"ח]. י"ל הרי מדקנסוהו א"א שיטהרנו הכהן. דאפילו מטהרנו יהי' נשאר בטומאתו. דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתם [כתובות די"א]. וא"כ הרי אפילו בעברו הסיט"ו מעצמן וקודם שטיהרו הכהן בפירוש פרח בכולו. דינו כפרח מתוך הטומאה וטהור. דאע"ג דלקמן [פ"ח מ"י] קאמר דבמראה כהן תליא מילתא. התם ע"כ לאו דוקא ראה קתני. אלא כל שלא החליטו או פטרו בפירוש דינו כלא ראהו. וכדמוכח מלעיל [פ"ז מ"ג ושם סי' מ"ט]. וכיון שלא טיהרו הכהן הרי הוא עדיין בטומאתו מדאו'. והו"ל שפיר פרח מתוך הטומ' וטהור. אמנם ל"מ הי' נ"ל דא"א כלל לומר כרבינו הרא"ש דעד שתפרח בכולו דקאמר תנא. אבהרת קמא שתלש ממנה הסיט"ו קאי. דהרי עד שתתמעט בהרתו מכגריס דתני בסיפא וודאי אבהרת ראשונה קאי. דאי אשניי'. מ"ש דתתמעט דמודו בה רבנן דנטהרה. ומ"ש כשנטהר' שניי' באופן אחר דפליגי בה רבנן על ר"א. ואת"ל דנתמעט עדיף מדהו"ל כאינה בעולם כלל. משא"כ בשעבר רק הסיט"ו שבו. הרי כשיחזור בה הסיט"ו תטמא. [מיי' פ"ד מ"ז]. עכ"פ אי עד שתתמעט אשניי' קאי א"כ במשנה ה' בקצצה במתכוין נמי הו"ל לרבנן לומר עד שתתמעט שניי'. אע"כ דעד שתתמעט דקאמרי רבנן. היינו הבהרת הראשונה. ולהכי רק ברישא דרק נתלש הסיט"ו ונשארת הבהרת. שפיר שייך לומר שתתמעט הראשונה. אבל במשנה ה' שנקצצה הבהרת שבה הסיט"ו לגמרי לא מצי למתני עד שתתמעט הראשונה. דהרי אינה בעולם עוד. וא"כ אי נימא כהרא"ש. דגם עד שתהפך בכולו אבהרת קמא קאי. א"כ יהי' מלת בהרת בסיפא מיותר לגמרי. דהרי גם פרח בכולו דקאמר באותו בהרת שתתמעט מיירי. אע"כ דתקנת הפך כולו. אבהרת שזכר ר"א קאי. והיינו הבהרת שניי'. וכהר"ש. ואף לפמ"ש לעיל דלרבנן לא מהני הוכחת טהרת נגע אחת על טהרת נגע חבירתה. וא"כ ה"נ הרי מדתלש הסיט"ו מנגע זו ולא התחיל ממנה הפריחה. איך נטהר הראשונה. מדפרחה בכולה האחרת. עכ"פ הפך בכולה שאני. דע"י הפריחה נשתתפה הראשונה עם השניי' ונעשה כולה כנגע אחת. והרי אפילו הי' נשאר הסיט"ו בהנגע הי' טהור. ולפיכך גם כשנתלש הסיט"ו נטהר:

את ר"ג ואת ר' יהושע. בת"כ פ' שני דפ' נגעים גרסי' את ר' ישמעאל ואת ר' יהושע:

לנרווד. ברי"ש קודם הווי"ן וכן הוא בערוך וגם הרי"א ז"ל כן הגי'. ובכל הספרים לגדווד בגימ"ל ושני דלתי"ן. ובפי' הרא"ש ז"ל מצאתי נדבה שם מקום וכן הוא שם בת"כ פ' שני דפ' נגעים ושם כתב ספר קרבן אהרן דבמשנה גרסי' לגדווה:

אבל שמענו עד שלא בא אצל הכהן טהור לאחר החלטו טמא. הגי' ה"ר יהוסף ז"ל לאחר חלוטו. ופי' שם בספר קרבן אהרן והיא גופה קשיא דמרישא משמע עד שלא בא טהור אבל משבא וראהו אע"ג שלא החליטו טמא ומסיפא משמע שאינו טמא אלא לאחר החלטו אע"ג שבא אצל הכהן טהור ולזה אף ששמענו זה אין אנו חותכין הדין שהדבר שקול ע"כ ועיין עוד שם ותוסיף לקח טוב:

אחד עומד וכו'. הוא סיום דברי ר"ע ושם בת"כ בלישנא אחרינא מסיים בה יפה אתה אומר:

ר' אליעזר אומר וכו'. כל הסוגיא אשר בפ' פסולי המוקדשין שרמזתיה במתני' דבסמוך הביאה ספר קרבן אהרן אהאי בבא כאשר עשה ה"ר שמשון ז"ל. והוא עצמו נר"ו חזר וכתב דברי רש"י ז"ל וגירסתו וגירסת רש"י ז"ל אבבא דבסמוך שם בפי"ב ע"ש:

עד שתפרח בכולו. נגע האחרון כן פי' הר"ש ז"ל אבל הרא"ש ז"ל כתב ולי נראה עד שתפרח אותה בהרת שתלש ממנה ואי משום דתנן בפירקין דלקמן הפורח מן הטהור טמא וזה טהור מן התורה ולא נטהר בפריחה מ"מ כלום הוא טמא אלא משום קנסא וכיון דאם לא תלש הי' נטהר עתה תו לא קנסינן וכן משמע לישנא דעד שתפרח בכולו הבהרת שנטהר בתלישת סימני טומאה דומיא דתתמעט בהרתו מכגריס ע"כ וקשה לע"ד לפירושו ז"ל דלא ה"ל למיתני בסיפא מלת בהרתו ויותר הוה שייך למתנייה ברישא והוה קאי נמי אסיפא או לישתוק מינה לגמרי וממילא הוה משתמע כפירושו ז"ל [*) וכ' ע"ז בס' ח"נ וז"ל ולע"ד הר"מ בפי' אית לי' כפי' הרא"ש ואמנם תיקן קושית המ"כ במתק לשונו שכ' ואין לו נוהרה עד שתפרח הצרעת בכולו או עד שתתמעט בהרתו מכגריס דגבי פרחה נקט מלת צרעת כלשון הכתוב אם פרוח תפרח הצרעת וגבי מיעוט נקט לשון בהרת כלשון חכמים אמנם לא ידעתי אני הדל איך יישב הרא"ש ז"ל קושיתו במ"ש שאינו אלא קנסא בעלמא דנהי דהא דתולש בהרתו אינו אלא קנסא בעלמא ומן הדין טהור אבל הא דפורח מן הטהור טמא הוא דין תורה ואיך יהיה טהור וצריך ישוב. עכ"ל:] ונלע"ד דהא דקתני מתני' עובר בל"ת ולא קתני לוקה לאשמועינן דאינו לוקה עד שיועילו מעשיו כגון שלא היו שם אלא שתי שערות לבנות ותלש אחד מהן לוקה שהרי בתלישתו נטהר אבל אם היו בו ג' שערות לבנות ותלש אחד מהן או כווה מקצת המחיה ונשאר בו כעדשה אינו לוקה שהרי עדיין הוא כשהיה ופלוגתא דרב נחמן ורב ששת היא בפ' המצניע (שבת דף צ"ד) ופסק הרמב"ם ז"ל כרב ששת ומשם נלע"ד שהוא שורש דין זה אמנם ההיא דברפ"ג דתוספתא דנגעים בדפוס שלפנינו שהורה מהרי"ק ז"ל מורה מקום לדין זה משם דוק ותשכח דלא מיירי כלל בהכי: