משנה נגעים פרק ו׳ משנה ב׳

זה מבואר על השרשים אשר הקדמנו והוא שהבהרת אמנם תטמא כאשר היתה כגריס ולמעלה והמחיה מכעדשה ולמעלה וכאשר נתמעטה המחיה מכעדשה הרי כבר טהר לפי שסר סימן הטומאה וכן כאשר רבתה המחיה טהור לפי שבהרת נתמעטה מכגריס לפי שכן הונחה הבהרת כגריס מצומצם ולזה לא תטמא אלא בכעדשה מצומצמת:

בהרת כגריס ובה מחיה כעדשה. ובין הכל כגריס הר"ש. ועיין בפ"ד משנה ו:

ובה מחיה כעדשה. שכן שיעורה כמ"ש במ"ב פ"ד. ובתנאי שתהיה מרובעת ג"כ כמו שזכרנו [במ"ה פ"א] וכבר בארו זה בתוספחא במקואות. אמנם נתנו הרבוע בה כאשר היתה [כעדשה] מצומצמת. עד שתהיה העדשה [בה] כמו עגולה ברבוע שלמת צלעות המקיף זאת העגולה אולם כאשר נוספת המחיה על זה השיעור עד שיהא מרובע כעדשה ישקע בתוכה הנה היא תטמא על איזה פנים שתהיה. הרמב"ם בפי' מתני' דלעיל:

רבתה הבהרת טמאה. פי' הר"ב משום פסיון. וכ"כ הר"ש. ונ"מ שאם הלכה המחיה טמאה משום פסיון. וז"ל מהר"ם רבתה הבהרת טמאה. וה"ה בלא פסיון טמא מעיקרא משום מחיה. אלא משום דבעי למימר רבתה מחיה טהורה. נקט נמי בבהרת רבתה נ"ל ע"כ. והרמב"ם בפ"ג מהט"צ השמיט חלוקה זו:

רבתה המחיה טמאה. והר"ב העתיק טהורה. וכן הר"ש וכן הוא בנ"א וכן היא גירסת הרמב"ם וכתב הר"ש דיש להעמיד גיר' טמאה כגון דבהרת כגריס בלא מחיה דאפי' רבה המחיה עד שני עדשים אכתי מבוצרת היא ע"כ. וכתב מהר"ם ולפ"ז יש לפרש רישא נתמעטה טהורה. דנתמעטה מכשיעור בהרת ומחיתה. דהיינו שאין בה כגריס בין הכל. נתמעטה המחיה מכעדשה כגון שרבתה הבהרת מבפנים טהורה. וק"ל א"כ לפלוג ר"מ בהא כדקא פליג בסיפא דמטמא משום פסיון. ושמא י"ל דסתמא כרבנן וה"ל סתם ואח"כ מחלוקת. והדר סתם לן כרבנן גבי בהרת כגריס ומחיה כעדשה מקיפתה כמו שאפרש ע"כ:

נתמעטה טהורה. שאין הנגע פושה לתוכה אפי' לר"מ דמתני' דלקמן. דהא לית כאן טפי מכגריס דכי איכא כגריס בלא המחיה פתותה מכעדשה הוא דקאמר ר"מ שהנגע פושה לתוכה. כ"כ הר"ש בפי' התוספתא במתני' דלקמן:

בהרת כגריס בכל דוכתא במכילתן דנקט כי הך לישנא. משמע שיש בבהרת כגריס מלבד המחיה [כלעיל פ"ד מ"ו]. ואע"ג דלטמא המנוגע סגי כשהיא ומחיתה כגריס [כמבואר שם בסיפא]. אפ"ה נקט הכא בגוונא שהבהרת בלי המחיה כגריס מדבעי למנקט בסיפא רבתה המחיה טמא' [וע"ש] וה"ז א"א רק כשהבהרת לבד מהמחיה כגריס. ומיירי הכא שהביאה לפני הכהן כך וטימא אותו:

ובה מחיה כעדשה רבתה הבהרת לצד חוץ:

טמאה משום פסיון. ונ"מ דאף אם הלך אח"כ המחיה טמא משום פסיון. ואת"ל פשיטא. י"ל דסד"א דרק אחר הסגר או לאחר הפטור מטמא הפסיון [עיין פ"ה מ"ב]. אבל בנגע מוחלטת בלא"ה. הו"א כיון שא"צ לפשיון אז הו"ל אח"כ כשהלכה המחיה. כנגע שהיא גדולה מתחילתה קמ"ל [הרא"ש. ולפע"ד גם הא כבר שמעינן בפ"ה מ"ב בבבא דהלכה המחיה ודו"ק]:

נתמעטה טהורה מיירי שנתמעטה עד שלא נשאר כרוחב ב' שערות סביב להמחיה:

רבתה המחיה טמאה ודוקא בנשאר רוחב הבהרת סביב להמחיה כעדשה. דאז עכ"פ הנגע עם המחיה שבאמצע הם יחד יתר מכגריס:

נתמעטה טהורה לגמרי. ובלא החליטו הכהן עדיין משום המחיה. נדונת כעמדה בעינה:

ונ"ל דהא דצריך רבינו לומר דהנ"מ הוא שאם הלכה המחי' וכו'. וכ"כ גם רתוי"ט. וק' ול"ל שהלכה המחי'. והרי בל"ז מדפשתה הנגע מצ"א אין המחי' תו באמצע הנגע ממש. ש"מ דס"ל לרבותינו דא"צ שתהי' המחי' באמצע הנגע ממש. רק סגי בשרחוקה מכל שפה רוחב ב"ש. ואפילו רחבה בצ"א יותר מבחברתה. טמאה [עיין פ"ד סי' ל"ג]:

כך פירשתי ע"פ הגירסא השנייה שהביא הר"ש ואוקי למתני' כשהבהרת היא כגריס בלי המחיה. אמנם רבינו הרא"ש הניף ידו בעים רוחו על פי' זה. וכ' שתלמיד טועה הכניס בוקי סריקא אלו. ונטע קמשוניו על שדה קודש של רבינו שמשון. דאי כדבריו דמתני' מיירי בבהרת שהיא כגריס. א"כ אמאי אמרינן דכשנתמעט' הבהרת טהורה. הרי אפשר שתתמעט הבהרת עד שלא תשאר רק היא ומחיתה כגריס. ואפ"ה תהיה טמאה. דהרי לכ"ע בהכי סגי שתטמא הבהרת. ולכן רבינו הרא"ש רוח אחרת היה אתו בפי' המשנה. וכ' דמיירי בבהרת שהיא ומחיתה כגריס. וגרס בסיפא רבתה המחי' טהורה. והיינו מדאין כעדשה נגע סביב להמחי'. אולם לעני בדעת כמוני קשה לאוקמי מתני' כן. דהרי ברוב המשניות שבידינו גרסינן. רבתה המחי' טמאה. ותו דאי מתני' איירי כרבינו הרא"ש. מי הוה סני לתנא לומר בהרת שהיא ומחיתה כגריס כלעיל [פ"ד מ"ו]. ותו דאי נגרס בסיפא רבתה המחי' טהורה. למה לא כלל התנא במחי' רבתה או נתמעטה. דכיון דדיניהן שוה. הכי הול"ל רבתה המחי' או נתמעטה טהורה. ותו הרי במשנה ג' נקט ממש כהך לישנא דמשנה ב'. ושם א"א לומר דמיירי בהיא ומחיתה כגריס. דהרי מחי' פחותה מכעדשה וודאי אמ"צ לשיעור נגע [כתוספתא פ"ב]. וא"כ אמאי ברבתה בהרת טמאה. אלא וודאי מיירי התם בשהבהרת כגריס מלבד המחי'. וא"כ איך נימא דמשנה ב' דנקט בהך לישנא ממש מיירי בשהבהרת היא ומחיתה כגריס. אע"כ דגם משנתינו מיירי בבהרת שהיא כגריס מלבד המחי'. ואי משום קושיות דרבינו הרא"ש. דא"כ בנתמעט הבהרת אמאי טהורה. הרי אפשר שתתמעט עד שלא ישאר רק היא ומחיתה כגריס ותהי' עדיין טמאה. י"ל לר"ש לשיטתי' וודאי ל"ק כלל. דהרי לדידי' לא מצינן לאוקמא כגון שהעדשה שחסר מהגריס של הבהרת. הי' בולט ממנה מן הצד כזה . דהיינו שהמרובע הגדול הוא הבהרת. היא ומחיתה שבאמצעה שניהן יחד כגריס. ומזה המרובע היה בולט בהרת כעדשה מן הצד. ואי מיירי בכה"ג א"כ יפה הקשה רבינו הרא"ש. דהרי בין שיתרבה הנגע מתוך העדשה הזה או יתמעט משם. נשארת הנגע בטומאתה. דהרי אפילו יעבור כל עדשה ההוא שמן הצד של המרובע הגדול. עדיין נשאר בהרת שהיא ומחיתה יחד כגריס. אבל הרי להר"ש לשטתי' א"א דמיירי מתני' בכה"ג. שבולט כעדשה בהרת מן הצד. דהרי הר"ש ס"ל דמחי' צריך שיהא באמצע הנגע ממש [כמ"ש בס"ד במראה כהן סי' יג]. וא"כ אם יהי' כעדשה נגע בולט מהבהרת מן הצד. לא יהי' המחי' באמצע בהרת במדה שוה לכל צד. אלא דלהר"ש דאוקי למשנתינו שהבהרת בלי המחי' הוא כגריס. היינו שכשיעור עדשה החסר מהגריס של גוף הנגע ע"י המחי' שבאמצע' נתוסף בשיעור כזה כעדשה סביב הבהרת. דהיינו שנעשה מעדשה י"ב רצועות כזה ומפני שגודל עדשה הוא כרוחב ב"ש על ב"ש. א"כ הי' אורך כל הרצועה כרוחב ב"ש. ורוחב כל רצועה כרוחב ששית שער. ונקיף עם י"ב רצועות הנ"ל את ח' עדשי הנגע שמקיפין את המחי'. ומפני שד' עדשים שבד' זויות הנגע יש בהם ב' צדדי העדשה מגולים. לפיכך צריך י"ב הנ"ל לסבב כל קצוות החיצוניות של כל הנגע סביב כזה. נמצא יתרחב הנגע ע"י הקפה זו כרוחב ששית שער לכל צד. ויהי' מקצה המחי' עד שפת הנגע לכל צד. כרוחב ב"ש וששית כך מוכרחים אנו לומר לדעת הר"ש דמצריך למחי' שתהי' באמצע הנגע ממש. ואוקי למתני' דהכא שהבהרת היא כגריס מלבד המחי'. וא"כ סרה תלונת רבינו הרא"ש על פי' זה. שהקשה דא"כ כשנתמעט הנגע כגריס אמאי טהורה. הרי עדיין נשאר נגע שהיא ומחייתה כגריס. במהכ"ר אם לאחר שנתמעטה ישאר נגע שהיא ומחיתה כגריס. על כרחך שלא נתמעטה הנגע רק חלק ששית מרוחב שערה. ואיך יעלה על הדעת שיהי' הכהן יכול לשער שנתמעטה הנגע משהו מן המשהו כזה. והרי גם על רוחב שער א' אנו מצטערים היאך היה יכול הכהן לשער רחבה אם לא על ידי כלי אומנות נפלא מאד. ומה גם שיהיה יכול לשער הוספה או גירעון בהנגע בשטח חלק ששית מרוחב השער. אשר הוא רק קו מחשביי. ולא יגידוה לנו כל כלי אומנות הנפלאים שבעולם. אע"כ שנתמעטה באופן שיוכל הכהן להרגיש והיינו באופן שאמרנו שלא נשאר כגריס מהנגע. ושפיר קאמר תנא סתמא נתמעטה טהורה. כל שנתמעט הנגע באופן שניכר המיעוט ההוא לעין הכהן שוב לא נשאר כעדשה לכל צד סביב המחי'. אלא דאעיקרא ק"ל היכא אפשר דנוקמא להא דקא' הר"ש שהי' נגע כגריס מלבד המחי'. דהיינו שהיתה הבהרת מתפשטת סביב המחי' כשיעור ב"ש וחלק ששית מרוחב שערה. ולא יותר. במה אדע אותו חלק ששית מרוחב השער'. הר"ז למעלה מהשגת חוש הראיי' ומדידה. ותו ק"ל איפכא לדעת הר"ש. דא"כ אמאי ברבתה המחי' טמא' הרי כשתתרבה המחי' עד שיורגש לעין הכהן. והנגע היתה בולטת לכל צד סביב להמחי' רק ברוחב ב"ש וחלק ששית מרוחב שערה. על כרחך כשהרגיש הכהן שנתמעטה. לא נשאר מהנגע כעדשה סביב המחי'. ואמאי טמאה. אולם כבר אמרנו [במראה כהן שם] וגם הוכחנו בס"ד כמה פעמים במכילתן. דא"צ שיהי' באמצע הנגע ממש. רק סגי בשלא יהי' רוחב הנגע סביב המחי' פחות מעדשה. ואפילו יהי' בצד א' טפי מזה לית לן בה וטמא. וא"כ תתישב קושי' הרא"ש כפשוטו. די"ל דלעולם משנתינו מיירי כשהבהרת כגריס מלבד המחי'. והיינו שהעדשה החסר משיעור גריס שבהבהרת ע"י המחי' שבאמצעה. אותו עדשה בולט מן הצד של הבהרת. וכמ"ש בציור הראשון לעיל. והא דקאמר נתמעטה הבהרת טהורה ר"ל ברבתה הבהרת. א"א בשום גוונא שתהי' טהורה. דבין שרבתה לכל הצדדים סביב המחי' או שרבתה רק מצ"א. עכ"פ הרי פשתה וטמאה. אבל בנתמעטה הבהרת אפשר שיהא טהורה. דהיינו בנתמעטה בשום מקום שרחבה שם סביב המחי' רק כרוחב עדשה. חוץ בנתמעטה במקום עדשה הבולט. דשם פשיטא שאפילו ינטל העדשה כולו. תשאר עדיין היא ומחיתה כגריס. והדר קאמר. רבתה המחי' טמא'. ר"ל ג"כ כלעיל. דהיינו אפשר שתתרבה המחי' ותהי' טמאה. וכגון שתתרבה המחי' נגד מקום עדשה הבולט. אבל נתמעטה המחי' בכל מקום שתתמעט נטהרה הנגע. דהרי אין בה אז כעדשה. ובהא יתישב נמי מה שיש לדקדק במשנתינו. דכיון דדין רבוי ומיעוט הבהרת ורבוי ומיעוט המחי' שוין בדינן. דכשנתרבה זה או זה טמאין. וכשנתמעט זה או זה טהורי'. א"כ למה לא כללן תנא. והכי הול"ל. רבתה הבהרת או המחי' טמא'. נתמעט זה או זה טהור'. אבל לכי תידק בהנך מילי אתה תחזה דלא ראי זה כראי זה. ודין שניהן אינו שוה. דכשתתרבה הבהרת. בכ"מ שתתרבה טמא טמא יקרא. משא"כ במחי' שתתרבה. רק אפשר שיהי' טמא. והיינו כשתתרבה מול עדשה שבולט מהנגע מן הצד. ובנתמעט זה או זה הוא ממש להיפך. דכשנתמעטה הבהרת רק אפשר שיהא טהור. והיינו כשתתמעט שלא במקום עדשה הבולט. אבל המחי' בכ"מ שתתמעט טהור'. משום דבכל גוונא הרי לא נשאר מחי' כעדשה. לכן דעת שפתי' ברור מללו במשנתינו לבלי למחתינהו לבהרת ומחי' ברבויין ומיעוטן בחדא מחתא. וא"ת עכ"פ כיון דלפי"ז הא דקאמר התנא נתמעטה בהרת טהורה ורבתה המחי' טמאה. תרווייהו רק בדרך אפשר קאמר. ור"ל שזה אפשר שיהי' טהור וזה אפשר שיהי' טמא. והרי בכל א' מהן אפשר נמי להיפוך. א"כ הו"ל למנקטינהו לרבוי ומיעוט שבכל א' בחד לישנא. דהיינו רבתה או נתמעטה הבהרת טמאה. רבתה או נתמעטה המחי' טהור'. י"ל דרצה תנא למנקט גוונא שיהי' בהרת ומחי' שוין. דשניהן בנתרבו אפשר שיטמאו. ושניהן בנתמעטו אפשר שיטהרו. להכי בנתמעט בהרת נקט אפשריות טהרתה. כדי לדמותה לנתמעט המחי'. שא"א בה שלא יהי' טהור. דהרי בנתמעט אין בה כעדש'. ובנתרבה מחי' נקט לשון טמאה כדי לדמותה לנתרבה בהרת שא"א שלא תהי' טמאה. וקמ"ל בזה שאפשר שיהי' דין רבוי ומיעוט של בהרת ומחי' שוין. ולאפוקי ממשנה ג' כשהבהרת כגריס והמחי' שבתוכה פחותה מכעדשה לר"מ התם אין דינו שוה. דבהרת שרבתה וודאי טמאה. ונתמעטה וודאי טהורה. ובמחי' בין שרבתה ובין שנתמעטה לר"מ טמא'. ובהא מיושב נמי מה דק' דעכ"פ אמאי באמת לא נקט תנא בכה"ג. שהבהרת היא ומחיתה כגריס כיון דבהכי סגי. והול"ל דבכה"ג כשרבתה הבהרת טמא'. נתמעטה טהורה. ובמחי' בין שרבתה או נתמעטה טהורה. י"ל דהיינו דאמרן. דרצה למנקט גוונא שיהי' הבהרת ומחי' שוין. דבשניהן בנתרבו אפשר טומ'. ובנתמעטו אפשר טהרה וכדאמרן. אבל אי הוה נקט היא ומחיתה כגריס הרי בשרבתה בהרת טמא'. ובמחי' אפילו רבתה טהור'. מדנתמעט עי"ז הבהרת. עוד י"ל דלהכי נקט תנא גוונא שהבהרת לבד כגריס משום רבנן דמשנה ג'. ולאשמעינן דבשהמחי' אינה כגריס השוו חכמים מדתן בזה עם כשהבהרת לבד כגריס והמחי' לבד כעדשה דבשניהן ס"ל דכשרבתה מחי' טמאה וכשנתמעטה טהורה. ואברכה ד' בכל עת אל דעות ד' אשר חנני לברר כל זה:

בהרת כגריס ובה מחי' כעדשה רבתה וכו'. ופי' הרא"ש ז"ל ובה מחי' כעדשה ובין הכל כגריס רבתה הבהרת בסוף שבוע שפשתה מבחוץ טמאה משום פשיון ובלאו הכי טמאה משום מחו' אלא אגב דבעי למיתני גבי מחי' רבתה ונתמעטה תנא נמי גבי בהרת רבתה ונתמעטה א"נ קמ"ל דפשיון סימן טומאה אף בנגע טמא הפושה ואם הלכה מחי' ישאר טמא משום פשיון ולא תימא אין פשיון סימן טומאה אלא בנגע טהור אבל בנגע טמא ה"ל כנגע גדול שבא לפני כהן שאין טמא בלא פשיון ונגע טמא נמי שפשה כיון דבלאו הכי הי' טמא ה"ל כנגע טמא מתחלתו וה"א דלא הוי פשיון סימן טומאה קמ"ל:

נתמעטה טהורה. דליכא כגריס:

רבתת המחיה. שכנסה הבהרת טהורה דאינה מבוצרת דבעי' סביב המחי' מכל צד כעדשה כדפרישית. כתב רבינו שמשון ז"ל אית דגרסי רבתה המחי' טמאה ויש להעמידה כגון דיש בבהרת כגריס בלא מחי' דאפי' רבתה המחי' עד שיעור שני עדשים אכתי מבוצרת היא ונ"ל דהגהת תלמיד היא ושבוש היא דאם יש בבהרת כגריס בלא מחי' א"כ נתמעטה הבהרת אמאי טהורה אכתי יש בה כגריס עם מחייתה אלא ודאי בהרת כגריס עם מחייתה קאמר ואע"ג דלעיל פ"ד קתני בהרת כגריס ובה מחי' כעדשה ופי' בהרת כגריס בלא מחי' שאני התם דקתני בסיפא בהרת היא ומחיתה כגריס הלכך על כרחין רישא בלא מחי' קאמר אבל הכא קאי ארישא דקתני גופה של בהרת ור"ל עם המחיה כדפרישית הלכך סיפא נמי עם מחיתה קאמר נתמעטה המחי' מכעדשה שרבתה הבהרת מבפנים עכ"ל ז"ל: