משנה נגעים פרק ד׳ משנה ח׳

שרש שני הדעות שר"ע סבר כי כאשר הגיע תוספת על איזה פנים שיהיה הנה הוא פסיון וחכ"א שהפסיון הוא שיוסיף על הנגע אשר היה תחלה וכאשר הלך מן האום כחצי גריס הנה הוא לא ישאר נגע שלם ואפי' היה אשר נשאר מן האום עם הפסיון יותר מכגריס הנה הוא טהור ואין הלכה כר"ע:

ר"ע אומר תראה בתחלה. כבר כתבתי לעיל בזה דלהרמב"ם לא גרסינן ליה. ודלהר"ב שמפרש לעיל כפי' הרמב"ם וגרס לדהכא דצ"ע. ומהר"ם כתב וז"ל לאחר הפטור איירי. ר"ע אומר תראה בתחלה. טעמא דר"ע אע"ג דנגע קמא נתבטל ונטהר. לא נתבטל לגמרי. דכי היכי דכי פשה קצת עליו אפילו אחר הפטור מיטמא משום פשיון. ה"נ אם נתמעט והלך מקצת מן האום. ולא נשאר אלא חצי גריס ופשיון כחצי גריס. מצטרפין זה עם זה להיות נגע אחד חדש ותראה כתחלה. וחכמים מטהרין. דאין דנין אפשר משאי אפשר. דמשום פשיון לא שייך להחליט לאחר הפטור אלא מחמת צירוף נגע קמא ששוב פשה על הראשון. אבל לענין אחר לא מצטרפינן ליה לגוף של נגע הראשון. שכבר נטהר ונתבטל. אלא אם כן נולד בו מחיה ושער לבן באותו גריס הראשון. ולאו דוקא שפשתה ברישא ושוב הלך מן האום. אלא ה"ה איפכא. רע"א תראה כתחלה. דכיון דס"ל בסמוך כשהלכה מן האום חצי גריס. מצטרף חצי גריס קמא בהדי חצי גריס דפסיון להחליט. א"כ נימא נמי שיצטרף חצי גריס קמא בהדי חצי גריס בתרא להסגיר. ע"כ:

וחכמים מטהרין. לשון הר"ב דלא חשיב פסיון אלא א"כ מוסיף כו'. ולא דק בלישניה. דא"כ לר"ע חשיב פסיון. והרי לא אמר ר"ע אלא תראה בתחלה. ואם נאמר שנסמך על פי' הרמב"ם. כ"ש דלא דק. שהרמב"ם מפרש דר"ע חשי' פסיון. וחכ"א שהפסיון הוא שיוסיף כו' אבל לא על משנה זו כתב כן. דאיהו לא גרס לה כלל כמ"ש לעיל. אלא על מתני' דלקמן הוא. דקאי על בבא הראשונה שבה. ומ"ש הר"ב. נחשב כראשון שעמד בעיניו וטהור. כלומר ואי קאי בסוף שבוע ראשון מסגירו כו'. כדפי' הר"ב בחכמים מטהרין דמתני' דלעיל. והר"ש מפרש לעיל והכא דמטהרין לגמרי. ומוקי לה בסוף שבוע שני ולאחר הפטור. וכבר כתבתי לשון מהר"ם בזה. [לעיל ד"ה רע"א]:

בהרת כגריס והסגירה:

והלך מן האום בחצי גריס ר"ל שבסוף שבוע א' או ב' מצא שפשתה הנגע חצי גריס [או פחות או יותר מעט] מצד א'. רק דכאותו שיעור שפשה. הלך מעיקר הנגע מצד אחר:

רבי עקיבא אומר תראה בתחלה דס"ל דכיון שמצא החסרון והפסיון ביחד. הרי לא פטרו עדיין משום החסרון לא חשבינן להחצי הגריס שנשאר מהאום כליתא ומצטרף להדי חצי גריס החדש. ולהכי תראה בתחלה כאילו הוא נגע חדש דגררינן החצי גריס מהישנה לגבי חצי גריס החדש כאילו כולה חדשה:

חכמים מטהרין דס"ל כיון שלא נשאר מהאום רק כחצי גריס. חשבינן לזה החצי גריס כליתא כלל. וא"כ אין כאן רק חצי גריס חדש וטהור לגמרי. מיהו אם הלך מהאום חצי גריס ופטר'. ואח"כ פשה ממנה חצי גריס בצד השני. גם ר"ע מודה דהחצי גריס שפטרו בו תו כליתא דמי ולא מצטרף בהדי חצי גריס החדש:

והא דהקדים התנא למתני ופשתה קודם שהזכיר הליכת האום והרי מסתבר טפי שראוי להקדים הליכת האום שהיא היא שכבר הסגירה. וכמו שהזכיר במשנה ז' כנסה ופשתה קודם לפשתה וכנסה. נ"ל דה"ט. דאילו היה נקט והלך מהאום כח"ג. ופשה כח"ג. סד"א דר"ל דבסוף הסגר לא מצא רק שהלך ח"ג מהאום ופטרו ואחר שפטרו מצא שפשה ח"ג מצד אחר. ורק בכה"ג אר"ע תראה בתחלה משום שכבר פטרו הכהן. להכי הו"ל הנגע הראשונה כליתא. וזו נגע חדשה היא. אבל כשתיכף בסוף הסגר מצא ב' השנויים ביחד. שהלך מצד זה ופשה מצד האחר. סד"א דכיון שלא פטרו הכהן עדיין גם ר"ע מודה. דנידן כעמד בעיניו. להכי נקט תנא בסוף ההסגר שפשתה. קודם דנקט שהלך. דהשתא תו ליכא למטעי ולומר דה"ק שבסוף ההסגר מצא שפשה ח"ג וטימאו. ואחר שהחליטו הלך ח"ג מהאום. ליתא. דבכה"ג שהחליטו בשביל הפסיון והוא עדיין במקומו הרי מדיש כאן עדיין שיעור נגע. לא הוי מטהרי רבנן. דהרי אפי' בהלכה כל האום ונשאר עדיין שיעור נגע מפשיון. ס"ל לרבנן [במ"ט] דתראה בתחלה. מכ"ש הכא שנשאר קצת מהאום שכבר טמאה היתה. אע"כ דמיירי דבסוף הסגר מצא ב' השינויים ביחד. ואפ"ה ס"ל לר"ע דנידון כנגע חדש:

ולא דמי לדלעיל סימן נ"ג. דבנתמעטה מכגריס ופטרה. ואח"כ חזרה למקומה הראשון. דאמרינן דתראה בתחלה ומצטרף הישן עם החדש. והכא אמרינן דמדנתמעט הישן עד פחות מכגריס נתבטל מכל וכל. ואמ"צ עם החדש. י"ל התם איכא רק חדא לטיבותא דנתמעטה מכגריס. אבל הרי חזרה למקומה הראשון. להכי אף ע"י שנתמעטה בטל שמה הראשון ממנה. עכ"פ כשחזרה למקומה הראשון. לא חשבינן להפחות מכגריס הנשאר כליתא. והרי גם לקמן [ספ"ט] דבנתמעטה משיעור גריס ביני ביני. אם חזרה ופשתה על יתר מכגריס אע"ג שזה הפשיון כבר הי' תחלה במקום הזה. אפ"ה לפמ"ש לעיל [סימן ס']. מחשב כפנים חדשות להחליט. מכ"ש בחזרה לכגריס למקומה הראשון כלעיל [סימן נ"ג]. שיחשוב כפנים חדשות להסגיר. משא"כ הכא דתרתי לטיבותא דלא נשאר כגריס. וגם לא חזרה למקומה. בכה"ג אמרינן דנתבטל לגמרי מה שנשאר מהישנה. וכליתא דמי. וי"א דמשנה זו וז' וח' כולהו לאחר פטור מיירי. ור"ל שעמדה נגע כגריס בעיני' ב' שבועות ופטרו. ואח"כ פשה ח"ג מצ"א והלך מהאום ח"ג מצד האחר. ר"ע ס"ל דכי היכי דבעמד בעיניו ב' שבועות ופטרו ואח"כ פשה לא חשבינן להאום שפטר. כליתא. ומצטרף להדי פסיון להחליט. ה"נ אם לאחר פטור זה הלך מהאום כח"ג ופשה כח"ג. לא חשבינן לח"ג הנשאר מהאום כליתא. ומצטרף להדי ח"ג של הפסיון. ותראה בתחלה. ורבנן ס"ל דדוקא בנשאר גריס מהאום. אז לא מחשב כליתא. ומצטרף להפשיון להחליט. אבל כשנשאר רק ח"ג מהאום. הו"ל כליתא כלל. ולא מצטרף תו בהדי ח"ג החדש. ולפיכך טהור לגמרי. ונ"ל דלפי פי' זה. אם לאחר הסגר א' או ב' מצא שהלך מהאום כח"ג ופשה ח"ג מצד האחר. גם לרבנן מצטרף הח"ג ישן עם החדש. מדלא פטרו הכהן עדיין משום הח"ג הנשאר מהישן. ודו"ק. ולפירוש דלן אם אירע כך לאחר הפטור. גם ר"ע מודה דאינו מצטרף:

בהרת כגריס וכו'. זו הבבא ליתה בנוסחת הרמב"ם ז"ל. וכן כתב ג"כ מהרי"ק ז"ל שם פ"ד דבזה בטלה קושיא מעיקרא. פירוש שהראב"ד ז"ל השיג שם על הרמב"ם ז"ל דקשה דר"ע אדר"ע דלעיל בסמוך קאמר ר"ע מטמא ואי ההיא בתוך ימי הסגר מיירי מ"ש מהא דקתני בה ר"ע אומר תראה בתחלה דהאי נמי כנסה ופשתה הוא שמתחלה היתה כגריס ופשתה כחצי גריס והלך מן האום כחצי גריס והיינו וכנסה שחזרה כמות שהיתה ואמר תראה בתחלה ולא חשש למה שפשה כיון שחזר לכשיעור וא"כ למה יחליט בזו. וכחב מהרי"ק ז"ל שם בסוף דבריו ומכל מקום נראה שאנו מוכרחין לפ' דטמא דאמר ר"ע היינו לומר דתראה בתחלה ולאפוקי מחכמים דמטהרין דאילו להחליט אין שום טעם בפשתה וכנסה ע"כ:

אום הערוך גורס אוס בסמ"ך: