משנה נגעים פרק ד׳ משנה ו׳

כבר קדם ששער לבן לבדו סימן טומאה וכן המחיה. וכאשר היתה הבהרת כגריס ובה מחיה כעדשה נוספת על שיעור הגריס ושער לבן בתוך המחיה עוד הוסרה המחיה ונשאר שער לבן בתוך הבהרת אומר ר"ש שהוא אז אינו סימן טומאה לפי שזה השער לבן אין לבהרת שלא הפכתו הבהרת למראה לבן לפי שבשר החי יראה צמיחתו והשם אמר (ויקרא י״ג:י׳) והיא הפכה שער לבן עד שתהיה היא אשר שינתה השער וחכ"א שמאז שיהיה שער לבן בתוך הנגע הנה הוא טמא שאמר ושער בנגע הפך לבן ואמר והיא הפכה שער לבן כדי שיתקדם שער לבן לנגע כמו שיתבאר וכן כאשר יהי' קיבוץ הבהרת עם המחיה כגריס ושער לבן בבהרת אשר הוא פחות מכגריס והוסרה המחיה ונשאר המקום כולו לבן והוא בהרת כגריס אמר ר"ש שזה השער לבן לא הפכתו הבהרת כגריס לפי שאצל מה שיהיה זה השער לבן פחות מכגריס היתה הבהרת והוא כבר אמר והיא הפכה שער לבן ואין הלכה כר"ש בשני המאמרים:

[*כעדשה. [כתב הר"ב ומחיה אין פחות מכעדשה]. כמ"ש במ"ב בד"ה ומטמא בכ"ש כו']:

[*טמאה. בכולה מתני' קתני בנשאר שער לבן טמאה ובנשארת המחיה טמא חוץ מבדברי ר"ש בסיפא [גבי ומודה] דקתני טמא על שער לבן ולא ידעתי בכל זה והרמב"ם בספ"ד מהט"צ העתיק בכולהו טמא]:

ר' שמעון מטהר מפני שלא הפכתו הבהרת. דדריש בת"כ ושערה הפך לבן ושערה ולא שער מחיתה ורבנן קרא אחרינא כתיב ושער בנגע הפך נגע זה מ"מ כלומר שהנגע הפכו. והרי היה כאן נגע קודם שהפך [הר"ש]:

בהרת היא ומחיתה כגריס וכו'. הלכה המחיה טמאה מפני שער לבן. כדאמרן ושער בנגע הפך. והרי היה נגע קודם שנהפך השער לבן [*שהבהרת שהיא ומחיתה כגריס טמא. כדתנן במשנה ב פ"ו]:

ר' שמעון מטהר כו'. דדריש ושערה ולא שער מקצתה. כלומר שער כולה של בהרת כגריס דבהרת כגריס הפכה השער. ולא שמקצתה הפכה השער [הר"ש]:

ומודה שאם יש במקום שער לבן כגריס שהוא טמא. יראה לי דאשמעינן דאע"ג דלא ידעינן אם קדם הבהרת אם לא. וכת"ק דרבי יהושע דס"פ:

בהרת בגריס ר"ל שהיה הבהרת כגריס מלבד מקום המחיה דהיינו שהיה הנגע בעצמה ברוחב ט' עדשות שמקיפות את המחיה שהיא כעדשה:

ושער לבן בתוך המחיה ומיירי אף במסופק איזה מהן קדם. ואפ"ה אף בתחלה טמא כסוף פרקן. ואפ"ה הכא לא הי' נטמא הבהרת על ידן מדאינן תוך הבהרת בעצמה. אבל נטמא הבהרת משום המחיה. והוחלט:

הלכה המחיה שאחר שהוחלט משום המחיה התפשטה הנגע במקום המחיה:

טמאה מפני שער לבן דהרי השתא השער לבן הוא תוך הנגע. ואע"ג דבמקומן הי' השער לבן קודמין להבהרת. אפ"ה מחיה כגוף הנגע דמי לענין קדימה אף שבתחלה לא נטמא הנגע עבורן. אבל משום פסיון לא נטמא דהרי אין הנגע פושה לתוכה [כפ"ו מ"ג]:

הלך שער לבן שנשרו מעצמן או השחירו. אבל לא הלכה המחי':

טמא מפני המחיה ר"ל טמא עדיין משום מחיה דמקודם:

ר"ש מטהר אהלכה מחיה קאי:

מפני שלא הפכתו הבהרת דר"ש ס"ל דמחיה לא חשיב כגוף הנגע. ולהכי אף שבזמן קדמה הנגע להשער לבן. שנתהווה קודם שהי' השער לבן. אפ"ה כיון שבמקומן קדמו הש"ל להבהרת להכי טהור:

בהרת היא ומחיתה כגריס וסגי בהכי דלטמא ע"י המחיה. ואפ"ה נקט ברישא שהי' הבהרת כגריס מלבד המחיה היינו לרבותא דר"ש. דאע"ג שהיתה כגריס קודם שבא הש"ל לתוכה. אפ"ה מטהר ר"ש משום דהש"ל תוך המחיה. והכא בסיפא נקט לרבותא דרבנן דאע"ג שבעוד שלא היתה הבהרת כגריס כבר הי' בתוכה הש"ל. ורק אח"כ כשהתפשטה למקום המחיה נתהווה כגריס. וסד"א דלא עדיף האי גוונא משער פקודה לחכמים [לקמן פ"ה מ"ג]. דמדנשארו הב"ש בנגע שפחות מגריס מטהרי רבנן. וה"נ הכא. קמ"ל דאפ"ה מטמאי' חכמים משום דהש"ל תוך הבהרת:

ושער לבן בתוך הבהרת הכא ג"כ מיירי שלא קדמו הב"ש לבהרת והמחיה:

הלכה המחיה טמאה מפני שער לבן דאע"ג דמעיקרא לא הי' טמא מפני השער לבן. דהרי הש"ל צריך שיהי' בבהרת כגריס. והרי זו הבהרת כבר הי' בה הש"ל קודם שהיתה כגריס. ולא הוה חשבינן המחיה כגוף הבהרת לענין שתתטמא הבהרת מהב' שערות. אפ"ה לענין הקדמה שנחשוב שקדמה הבהרת לש"ל חשבינן להמחיה כגוף הנגע. והרי הבהרת והמחיה נתהוו ביחד עם הב"ש. והרי כבר שמעינן לעיל בריש פרקן [סימן א'] דכשבא בתחלה בהרת עם ש"ל ביחד טמא. דמשמע ודאי אף שנתהוו כאחת. ולא דמי להא דתנן בפרקן [לקמן מ"י]. דבהרת כחצי גריס ובה ב' שערות. ופשתה עוד חצי גריס. דאינה נחלטת בשביל הב' שערות. התם שאני דחצי גריס הראשון הי' נידון כאילו אין כאן עדיין נגע כלל והרי אז כבר הי' שם הב' שערות. ולפיכך שפיר הו"ל כאילו קדמו הש"ל לבהרת. משא"כ הכא הפחות מגריס של הנגע שהי' מקודם שעברה המחיה. כבר היתה נדונת כנגע. אף דנימא שלא היתה טמאה אז גם משום הש"ל. ודו"ק:

ר' שמעון מטהר דעכ"פ המחיה לא מחשבה כנגע. ונמצא הש"ל קדם להבהרת כגריס. ולרבנן אף דלענין שיעור הבהרת לטמאה משום ב' שערות. לא חשבינן המחיה כגוף הבהרת. ולהכי בין שהי' בהבהרת לבד כגריס. או שהבהרת עם המחיה יחד כגריס אין הבהרת טמאה רק משום המחיה אבל לא משום הש"ל. אפ"ה לענין קדומי שלא נחשב הש"ל כאילו קדמו לשיעור גריס של בהרת חשבינן המחיה כגוף הנגע. והו"ל כלא קדמה הש"ל. [מיהו מלעיל פ"א מ"ה דנקט רק ש"ל שבמחית שחין ומכוה. וכ"כ מהרמב"ם [צרעת פ"ב ה"ד] משמע דגם ש"ל במחיה טמאה הבהרת משום ש"ל. וא"כ צ"ל דר"ש פליג בהא וס"ל דבתחלה היה טמא רק משום מחיה ולא משום הש"ל דאל"כ ק' טומאה שבהן להיכן הלכה. ועוד ולאו ק"ו הוא]:

ומודה שאם יש במקום שער לבן כגריס שהוא טמא קמ"ל אף שמסופק איזה מהן קודם אפ"ה בש"ל טמא. ונ"ל דהיינו אפילו לר' יהושע בשלהי פרקן דס"ל דבמסופק בקדימתן טהור. הכא שאני דאיכא להאי גברא חזקת טומאה מהמחיה אף דהשתא הלכה לה. בכה"ג לכ"ע טמא [ומצינו דוגמתה [חולין ד"ט א'] דכל ספק בשחיטה אסור מחזקת אבמה"ח ודו"ק וכ"כ במכילתן פ"ה מ"ד. וזה דלא כרתוי"ט הכא]:

כך כתבו הר"ש והר"ב. וכן משמע לישנא דמתניתין. ונ"ל דאידך ב' בבי דלא קתני. דהיינו ברישא שיש בהרת כגריס ובה מחי' כעדשה. והשער תוך הבהרתו. בכה"ג מודה ר"ש דטמא. וכ"כ בסיפא. בהרת ומחיתה כגריס וש"ל בתוך המחי' בכה"ג מודו גם חכמים דטהור:

ותמה רתוי"ט. למה ברישא בהלכה המחי' נקט טמאה לשון נקיבה. ובסיפא בהלך ש"ל נקט טמא לשון זכר. והניח בצ"ע. ולכאורה הי' נראה דהיכא דהוחלט בש"ל לא שייך למנקט טמא לשון זכר. דאז הוי משמע דקאי אמנוגע. והרי הש"ל יש בו עדיין צד טהרה. כשיהפוך כולו לבן. ואז אפילו ישארו הב' שערות. יהי' טהור [וכמ"ג]. להכי נקט טמאה. דהיינו זאת הנגע בתמונתה השתא טמאה. אבל במוחלט במחי'. דמעכב ההופך כולה לבן. דכל עוד שהמחי' במקומה לא אפשר בה צד טהרה שפיר שייך למתני גבה לשון טמא. אבל באמת הא ליתא. דהרי בסיפא ביש במקום הש"ל כגריס. דג"כ טמא משום הש"ל. ואפ"ה נקט לשון זכר טמא. ואת"ל שאני התם דמדאיכא בהמנוגע חזקת טומ' מהמחי' שהי' בו תחילה. להכי שייך שפיר לשון טמא. עכ"פ הרי במשנה ד' בהי' בו ש"ל ושער שחור שאין בו חזקת טומא' עדיין. ואפ"ה נקט תנא לשון טמא. אלא נ"ל דבהלכה המחי' טמאה קרינן במפיק. ור"ל הליכת המחי' טימאה להנגע משום השער לבן שנתהווה בה דמקודם לא הי' טמא משום השער לבן. מדלא הי' בתוך הנגע בעצמה. והשתא הן בתוכה. משא"כ בסיפא בהלך לו הש"ל שפיר קאמר טמא מפני המחי' דהרי גם מקודם טמא הי' משום המחי'. ולפי"ז בסיפא בהי' ש"ל בבהרת כגריס. נמי שפיר נקט טמא. משום דבכה"ג גם קודם שהלכה המחי' הי' טמא משום הש"ל. וכ"כ במשנה ד' בנולדו בהבהרת ש"ל ואח"כ גם שער שחור. ג"כ שפיר נקט טמ'. דר"ל גם אחר שנולד השער שחור עוד טומאתו בו כמקודם משום הש"ל. והאמת עד לעצמו:

ולכאור' היה נראה דגם כשלא הי' בהמחי' כשיעור לטמא הנגע או כשלא היתה המחי' מבוצרת ונולד במחי' זו ש"ל. ואח"כ התפשטה הנגע במקום המחי' אף דמחי' זו מדאינה מטמא וודאי אינה כהנגע להצטרף לשיעור גריס. וא"כ הש"ל שבה קדם להבהרת כשיעור. עכ"פ לא גרע הך מחי' משחין ובוהק ודכוותייהו. שכשהן באמצע הנגע. ובאמצע א' מהן יש ש"ל. ואח"כ התפשטה הנגע למקום השחין והבוהק. ועי"ז באו הש"ל לתוך הנגע. שהוא טמא [כפ"א מ"י]. אלא י"ל דדוקא שחין ומכוה דמין נגע הן. להכי אף דאין מצטרפין לנגע שבעור ובשר. עכ"פ מדהן מין נגע. שפיר קרינן בי' ושער בנגע הפך לבן. לענין שאם קדמו בזמן להש"ל סגי. ואפילו בוהק שטהור הוא לגמרי. עכ"פ שם נגע יש עליו. אלא שטיהרו הכתוב. ומה"ט לא לבד כשהן באמצע הנגע מחשבו לענין הב' שערות שבהן כעיקר הנגע. אלא אפילו הן בצד הבהרת. ובאמצע נתהוו הב' שערות ואח"כ עברו השחין והמכוה והבוהק. ונמצאו הב' שערות תוך הנגע. אזלינן בתר הזמן שקדם הבהרת לש"ל וטמא [כפ"א מ"ו]. אבל מחי' פחות מכעדשה. שהוא בשר בריא. ואין שם רושם נגע בהמחי'. להכי כמו שאם היו ב' שערות בבשר בריא בצד הבהרת. ואח"כ התפשטה הבהרת לשם. לא נטמא משום הב"ש. אף שקדמה להן הבהרת בזמן. מדעכ"פ לא קדמה להן במקומן. כ"כ כשהבשר בריא פחות מכעדשה. הוא באמצע הבהרת. וב"ש בהמחי'. ואח"כ התפשטה הבהרת למקומן. אף דקדים להן הבהרת בזמן. אפ"ה כיון דלא קדם להם במקום אינן סי' טומ'. והנה אחר כתבי זה מצאתי בתוספתא [פ"ב] דפלוגתא דר"מ ורבנן היא. דלרבנן מחי' פחות מכעדשה לא מחשב כנגע ואמ"צ לשיעור גריס. משא"כ לר"מ:

אבל אי"ל דאפילו בתרתי לטיבותא. שהבהרת היא ומחיית' רק כגריס. והב"ש עומדי' בהמחי'. נמי רבנן מטמאי כשהלכה המחי'. רק נקט שהב"ש בהבהרת. מדבעי לאשמעינן רבותא גם בהך בבא גם אליבא דר"ש. דלא תימא דטעמא דר"ש ברישא. משום דמחי' אינה כנגע. ולהכי הו"ל הב"ש שבה כקדמו לבהרת. וא"כ דוקא בשהב"ש במחי' מטהר ר"ש. קמ"ל בבבא זו דאפילו הש"ל תוך הבהרת עצמה. עכ"פ כיון שאין בה עצמה כגריס. אין הש"ל שבה סי' טומ'. ליתא דהיכא נימא דנקט תנא בב' בבי אליבא דר"ש רבותא. ולא ננקט רבותא טפי אליבייהו דרבנן דקיי"ל כוותייהו:

והרואה יראה ששמתי פני כחלמיש לפרש שלא כדעת רבותינו. שהם אמרו דגם קודם שהלכה המחי' הי' הנגע טמא משום הש"ל. דלפי דעתם הנשגבה חשיבה המחי' לכל מילי כנגע עצמה. ולפיכך בין שהש"ל הוא בהמחי' כברישא. ובין שהש"ל הוא בהנגע שהיא כגריס רק עם המחי' כבסיפא טמא. אמנם אנא בעניותא דחיקא לי מלתא טוב' דנימא דמ"ש הת"כ שהביא הר"ש. ושערה הפך לבן. ולא שער מחיתה. ושערה ולא שער מקצתה. עכ"ל. קשה בעיני דנימא דסתמא דת"כ יהי' רק אליבא דר"ש ודלא כהלכתא. וכמ"ש הר"ש באמת. אולם לפי דברינו יתיישב הכל בס"ד. וגם מלת טמאה. וכמש"ל. אבל אילה"ק לדברינו דכשנולדה וודאי הנגע עם הש"ל ביחד טמא. ואמאי. ונימא לגבי הנגע כל שאינו בזא"ז אפילו בבת אחת אינו [כקידושין ד"נ ב']. והרי הכא נמי כיון שאין הנגע טמאה משום הש"ל. אם נולד הש"ל קודם להנגע. הול"ל דגם כשנתהוו' השער לבן עם הנגע ביחד לא תתטמא הנגע מהש"ל. ואי"ל דהך דקידושין היינו רק בדבר התלוי בפעולות אדם. כמקדש ב' אחיות ביחד או שהניח עירוב בב' מקומות ביחד [כעירובין ד"נ א']. אבל הכא בנגעים דתליא במקרה. דהרי אין איסור חל על איסור. ובחלו שניהן כאחת חיילו [כיבמות ל"ד א']. ליתא. דהרי בקידושין [נ"א א'] פרכינן מהך שמעתתא מיצאו שניהן בעשירי. דהיא נמי תליא במקרה. ש"מ דאין לחלק בכה"ג. אלא במעשה אדם או במקרה דא ודא אחת היא. אלא נ"ל משום דעיקר הטעם דכל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו. היינו רק משום דהי מינייהו מפקת [כתוס' זבחים ד"ל א'] וא"כ הכא בנגע וש"ל שנתהוו כאחת. מסתבר דהנגע היה הסיבה שילבינו השערות [כתוס' נדה די"ט א']. ועי' עוד במג"א [סי' ל"ב סקנ"ז] בהדפיס פרשיות התפילין. רק משום שמא נדפס האות המאוחר קודם הראוי להקדים ולא משום כל שאינו בזא"ז וכו'. ודו"ק:

ר"ש מטהר. אהלכה מחי' קאי דאילו הלך שער לבן מודה דטמא מפני המחי' דמחי' מטמאה הפוכה ושלא הפוכה:

מפני שלא הפכתו הבהרת. דהואיל והלכה המחי' ס"ל לר"ש דאין שער לבן סימן טומאה אם לא שיעמוד בגוף הבהרת דדריש והיא הפכה שער לבן ולא מחי' וחכמים ס"ל שמאז שהי' שיער לבן בתוך הנגע הנה הוא טמא שנאמר ושער בנגע הפך לבן וקרא דוהיא הפכה שער לבן ללמד שלא יקדים שער לבן לנגע כמו שיתבאר. הרמב"ם והרא"ש ז"ל:

מפני שלא הפכתו בהרת כגריס. כצ"ל: